וואן פיס נובל ‏A‏ (אייס)‏

וואן פיס נובל ‏A‏ (אייס)‏

נכתב על ידי: שו הינאטה.‏
עיצוב תמונת שער: אייצ'ירו אודה.‏
תורגם מתרגום מעריצים מיפנית לאנגלית באתר: ‏https://www.fanfiction.net/s/13074195/1/One-Piece-‎novel-A-ce-1
תרגום לאנגלית על ידי: ‏MasterQwertster
תרגום לעברית: מור ושחר.‏
עריכה לשונית: מור.‏

דף פתיחה

‏"אני אתעלה על מלך הפיראטים!"‏

‏"אני אתעלה עליהם! על הגלים, הסופות, אפילו על הגורל –"‏

אייס נסחף לחוף באי השומם סיקסיז שבאיסט בלו. אייס פוגש שם בחור אחר שהגיע אל האי המבודד ונמצא גם הוא ‏במצוקה. יחד, הוא ואייס נמלטים מהאי ומחליטים לצאת יחד להרפתקאות. כך הוקמו פיראטי ספייד, כדי לקרוא תיגר ‏על הגראנד ליין…‏

דיוס במסכה, הראשון מבין אנשי הצוות של פיראטי ספייד. כיצד נראים חייו של אייס בעיניו? ומה הותיר אייס אחריו ‏בעולם הזה?‏

הקדמה

האב כבר לא היה בעולם הזה.‏

לפני שבנו נולד, הוא הוצא להורג בידי חיל הים.‏

הוא השאיר אחריו אישה שתהפוך לאם, וילד שטרם נולד ברחמה.‏

לא היה איש שלא הכיר את האב.‏

כדי להגן על הילד שטרם נולד, הסתתרה האישה בעיירה שבה נולדה.‏

ושם, מבלי שאף אחד ידע, חיים חדשים הגיעו בשקט אל העולם.‏

באי באטרילה שבסאות' בלו.‏

האם היה זה תעלול של הגורל?‏

באי הזה היא ילדה את הילד שבעורקיו זרם דמו של מלך הפיראטים.‏

פרק 1
‏ ‏
יצאתי לים מפני שבחור אחד, שמסלול חייו היה פרוש לפניו, הרס את חיי שלי.‏
‏ ‏
ים כחול הנמשך עד קצוות תבל, זה היה העולם שבאמת חשבתי שאני חי בו.‏
‏ ‏
זהו בדיוק המקום שבו נמצא עולם סיפורי ההרפתקאות אליו נכספתי בתור ילד. עם ספר בידי, זה היה עולם החלומות ‏שפשוט לא יכולתי שלא לרצות בו. זהו העולם שבו אני נמצא עכשיו.‏
‏ ‏
אי בלתי מיושב זרוע עצי אגס. שמש חמה הקופחת על ראשי. חופים לבנים. בטן ריקה. זוהי כעת המציאות כולה. רק ‏רחש הגלים השקט המציין בעדינות את חלוף הזמן. באי היפה הזה, שנדמה שהופיע מתוך דפי ספר אגדות, אפשר ‏גם היום לשמוע את צווחותיהם הרועשות של עופות הים.‏
‏ ‏
מאז שהייתי ילד, חלמתי שיום אחד אנסה את כוחי בכתיבת סיפור הרפתקאות.‏
‏ ‏
אם אעשה זאת, אני חושב שהייתי רוצה שזה יהיה ספר כמו "האנשים המתרברבים". זהו הספר האהוב עלי.‏
‏ ‏
בספר הזה, שהוא אוסף של רשומות מיומני מסע עתיקים של הרפתקנים, קיים הפרק המפורסם של "ליטל גרדן", אי ‏שבו גרים ענקים.‏
‏ ‏
כילד בנשמתי, חשבתי שזה טיפשי מצד המבוגרים בעולמי לומר שכל הסיפורים שהספר הכיל היו שקרים.‏
‏ ‏
מה גרם להם להחליט דבר שכזה?‏
‏ ‏
ללא קשר לדעות של אחרים, רציתי לוודא שהסיפורים אמיתיים ולראות את הדברים במו עיניי. עד שאראה אותם ‏בעיניי, אין לי זכות להחליט אם הם אמיתיים או לא. זה סוג האדם שאני רוצה להיות.‏
‏ ‏
אפילו כעת, המחשבה הזאת לא השתנתה. גם אם זה אומר שנסחפתי אל חוף של אי שומם, שאומרים שאי אפשר ‏להימלט ממנו.‏
‏ ‏
זהו האי היפהפה סיקסיז שבאיסט בלו.‏
‏ ‏
האי הדומה ביותר לגן העדן. זה מה שכולם אומרים. למה הם אומרים את זה? כי ברגע שכף רגלך דורכת על האי, ‏זה הסוף שלך. לא תוכל לעזוב אותו אפילו במותך.‏
‏ ‏
כשהבטתי בים, ראיתי זרמי ים מיוחדים מעבר למים הרדודים הירוקים בצבע האזמרגד. הזרמים הקרובים יותר ‏סוחפים דברים לכיוון האי. פשוט כך, זו מלכודת בדמות גומת ארינמל שהים יצר. בגלל זה, כל מי שמגיע לאי נאלץ ‏ליהנות מהחופשה האחרונה בחייו.‏
‏ ‏
פלטתי אנחה גדולה ונשכבתי בצלו של עץ אגס. התבוננתי בים בעצלתיים. חלפו כבר שלושה ימים מאז הגעתי לאי ‏הזה. זו הייתה החופשה הגרועה ביותר בחיי.‏
‏ ‏
רוח ים עדינה ליטפה את לחיי. מצד שני, ריח הגאות המתמשכת היה מציאותי מאוד, אולי בגלל השלד הלבן כשלג ‏של האורח הקודם באי שישב לידי.‏
‏ ‏
לפי הבגדים שהוא לבש, נראה שהוא היה פיראט. ידו העירומה לחלוטין מבשר החזיקה אקדח חלוד וטבעת יפהפיה ‏נצצה על אצבעו. נשק ותכשיטים, אילו דברים חסרי תועלת. אין טעם לקחת אף אחד מהם אל העולם המרוחק הזה.‏
‏ ‏
כל מה שנשאר כשמתים הן עצמות, הא?…‏
‏ ‏
‏"בכל מקרה, אני באמת בצרה…" מלמלתי, כי לא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות. אם לא אדבר, אני בטח אשכח ‏אפילו את צליל קולי. כשחשבתי על איך אהפוך לשלד כזה בעתיד הקרוב, המשכתי למלמל עוד קצת…‏
‏ ‏
‏"איזה טיפש אני…"‏
‏ ‏
נשענתי לאחור על עץ האגס ועצמתי את עיני. הכרחתי את עצמי לבלוע את הרוק במורד גרוני הניחר. שלא במודע, ‏חשבתי על כך שזה מאוחר מכדי להציל את עצמי. זה לא היה סימן טוב.‏
‏ ‏
‏"נוכל לפחות לחפור קבר, גם אני אעזור."‏
‏ ‏
‏"קבר?… אני מבין… בוא נעשה את זה…"‏
‏ ‏
השלד הלבן כשלג היה מעורר רחמים עד כדי גיחוך. חפרתי את הקבר וערכתי טקס קבורה. לא היה לי מושג מי הוא ‏היה, אבל אמרתי כמה דברים נחמדים עבורו.‏
‏ ‏
בלעתי שוב את הרוק. בכל אופן, הגרון שלי ממש כאב.‏
‏ ‏
אני צריך לחפש מים בקרוב. כבר כמעט יומיים תמימים מאז ששתיתי מים. יהיה נחמד אם יש פירות על עץ האגס ‏הזה שאני נשען עליו. זה מה שחשבתי. האם יש קופים ביער? האם זה דבר עונתי? לרוע המזל, לא מצאתי אפילו ‏אגס אחד.‏
‏ ‏
קולות עופות הים היו צווחניים כתמיד. הקשבתי היטב לקול הגלים המתקרבים והמתרחקים. כשמדובר במי ים, יש ‏כמה שתרצה, ובכל זאת…‏
‏ ‏
‏"מי אתה?!"‏
‏ ‏
פקחתי את עיני באנחה, כשקצב לבי מתגבר. ממש לפני, על אי שומם שלא אמורים להיות בו אנשים, מישהו ניסה ‏לפתוח בשיחה רגילה.‏
‏ ‏
אם אעשה זאת –‏
‏ ‏
נשמע רחש חול הנגרס מתחת לרגליים. מגפיים שחורים מצוחצחים. למולי עמד איש יחיד. כשהים נוצץ ובוהק ‏מאחוריו, הוא נראה כאילו מואר מאחור. ‏
‏ ‏
‏"שלום, נעים להכיר."‏
‏ ‏
מבטינו נפגשו והוא קד קידה מנומסת בברכה. הברכה נראתה שלא במקומה באי הבודד הזה.‏
‏ ‏
‏"שמי אייס. אני משוטט כאן בחוף. נעים להכיר."‏
‏ ‏
הוא מסר את שמו בחיוך רחב. הכובע הכתום שלו היה מואר באור שהסתנן בין העצים. כשצמצמתי את עיניי והבטתי ‏בו, התיישב האיש כבדרך אגב. מחרוזת ארגמנית התנועעה בשקט סביב צווארו.‏
‏ ‏
שמתי לב שהוא הביא את קשר העין שלנו לאותו הגובה. הוא היה בחור צעיר עם נמשים. היינו כנראה בערך באותו ‏גיל. גופו השרירי נראה באמת מתאים לסיפור הרפתקאות ולרחש הגלים.‏
‏ ‏
זה היה המפגש הראשון שלי עם פורטגאס די אייס.‏
‏ ‏
שתקתי. עיניי התרחבו בהפתעה. באי הבודד הזה שלחופו היה לי המזל הרע להיסחף, לא היה שום סיכוי שהייתי ‏פוגש כאן מישהו. אז ברגע שנחת עלי מבטו של הבחור שעמד לפניי, המילה "הצלה" כבר ריחפה לה במוחי.‏
‏ ‏
האיש ששמו אייס – לא, המושיע שלי, פתח את פיו לדבר.‏
‏ ‏
‏"סליחה שאני מבקש ככה פתאום, אבל הספינה שלי טבעה. בבקשה תציל אותי."‏
‏ ‏
‏"רגע, אתה באותו מצב כמוני?!"‏
‏ ‏
אההההההההה!!! צרחתי ובכיתי בלבי.‏
‏ ‏
בכל רחבי העולם והים, איכשהו מצאנו את עצמנו תקועים על אותו אי שומם בדיוק באותו הזמן? מה היו הסיכויים ‏לכך? לא יכולתי לעכל את הנס חסר המזל הזה שהתרחש לנגד עיני.‏
‏ ‏
עניתי לו בלחש.‏
‏ ‏
‏"…הספינה שלי טבעה בסערה הקודמת. החפצים שלי כמעט הפכו למתנה לדייווי ג'ונס יחד עם הספינה. באותה ‏סערה, זה היה כאילו לכל המעשים הטובים שעשיתי לא הייתה שום משמעות".‏
‏ ‏
שפתיי הסדוקות התבקעו ודיממו. עבר זמן מה מאז שדיברתי עם מישהו.‏
‏ ‏
דרך אגב, דייווי ג'ונס היה פיראט שחי לפני זמן רב. איש אגדי שקולל על ידי השטן לחיות על קרקעית הים אפילו עד ‏עצם היום הזה. לכן אומרים שדברים שטובעים, ספינות, אוצרות וכולי, הם מתנות עבורו. כמובן, אף אחד לא באמת ‏חושב שהוא חי שם למטה. זה רק מה שמספרת האגדה. כלומר, גם אם הוא באמת היה חי שם למטה, הדברים ‏האלה הם לא מתנות אלא פריטים שאבדו בטעות, אז הוא היה צריך להחזיר אותם, נכון?‏
‏ ‏
‏"באמת? …טוב, כנראה שלשנינו היה מזל רע…" אמר אייס, ופלט צחוק לבבי. זה היה ממש מתסכל לחשוב ששנינו ‏פליטים שנסחפנו לחוף.‏
‏ ‏
בנוגע לאייס, אולי שמתם לב שהייתי מתוסכל. אחת הסיבות הייתה שהרגשתי שאי אפשר לחייך הרבה במצב הזה, ‏וכמובן שהוא לא הפסיק להגיד לי את אותם דברים שאמרתי קודם לשלד הלבן.‏
‏ ‏
לא, זה לא היה נכון. חשבתי על כך שוב כהרף עין. הבחור הזה כנראה לא מפחד מהאי הזה כי הוא עדיין לא יודע ‏עליו שום דבר. הוא היה טירון בלהיות ניצול של ספינה טבועה. מה זה אומר? זה אומר שהרעב והצמא יגרמו ‏למחשבותיו להיות בלתי ניתנות לפענוח.‏
‏ ‏
‏"אני… אני הגעתי לכאן לפני שלושה ימים…"‏
‏ ‏
מלמלתי בקול שקט אך רב עוצמה.‏
‏ ‏
מה דעתך על זה, אני שורד כאן כבר שלושה ימים. אתה חושב שתוכל להשתוות לזה? משמעות המילים האלה ‏נתנה לי תחושה מעורבת של חזה נפוח מגאווה.‏
‏ ‏
‏"זה היום השישי שלי. ניצחתי אותך."‏
‏ ‏
‏"מההההההה?!"‏
‏ ‏
למשמע המילים של אייס, צעקתי בלי לחשוב. הבחור הזה היה יותר קשוח ממני.‏
‏ ‏
‏"אה, כן, אבל יותר חשוב… אני בונה רפסודה, אבל זה לא כל כך מצליח לי. מה דעתך לעזור לי ונבנה סירה ביחד?‏
‏ ‏
כשהבעת אושר על פניו, אייס סיפר לי על זה הכל. לדבריו, הוא כבר ניסה פעמיים או שלוש לברוח מן האי על ידי ‏בנייה זריזה של רפסודה. בכוחות עצמו, העסק פשוט השתבש והוא היה אובד עצות, ואז הוא מצא אותי.‏
‏ ‏
‏– לבנות סירה ביחד…‏
‏ ‏
במחשבה ראשונה זה נשמע כמו רעיון טוב. עם זאת, זה אומר שאצטרך לתת אמון באדם שהרגע פגשתי ואני לא ‏ממש מכיר, כדי לעשות לא פחות מאשר לבחון את גורלנו ביחד.‏
‏ ‏
אם חושבים על זה בצורה פשוטה, כמובן שיהיה טוב יותר עם עוד זוג ידיים. אבל זה לא יעבוד במצבנו הנוכחי. זה ‏היה אי שומם. היתה כמות מוגבלת מכל דבר. אפילו לבד היה קשה לשרוד כאן, לא כל שכן שנינו ביחד. כמות כפולה ‏של מים. כמות כפולה של מזון. סירה גדולה מספיק כדי להתאים לשניים. האם לא נצטרך להכין את כל זה? זה ‏מגוחך. מה אם נצליח למצוא מזון שיספיק רק עבור אחד מאיתנו?‏
‏ ‏
האם עלי לחלוק זאת עם בחור שהרגע פגשתי? לא, להתפצל זו הבחירה הקלה ביותר. ואם אחד מאיתנו ייקח את ‏הכל לעצמו? הכול טוב ויפה לומר שנשתף פעולה זה עם זה, אבל אם תהיה בגידה של הרגע האחרון?‏
‏ ‏
אפילו ללא תנאים קיצוניים, אנשים בוגדים זה בזה. לא כל שכן כשמדובר בחיים או מוות על אי שומם. אין אף אחד ‏אחר שיראה אותך. האם אני באמת יכול לסמוך על האדם שלפניי עד הסוף?‏
‏ ‏
בגלל זה אני לא עובד עם אחרים. אני לא צריך שום חברים. מאז שיצאתי לים החלטתי לחיות לבד בלי להסתמך על ‏אף אחד. כשאני מתנהג כך, אנשים לעולם לא יבגדו בי.‏
‏ ‏
כשראיתי את אייס לראשונה, ברגע ששמעתי את קולו, התעוררו ציפיות איפשהו בתוכי. כמה עלוב. לבי היה עדיין רך ‏איכשהו.‏
‏ ‏
הוא בא להציל אותי, חשבתי. זה באמת מה שחשבתי.‏
‏ ‏
למרות שדבר כזה לא אמור לקרות.‏
‏ ‏
רגשותיי הצטננו במהירות. אלה אמורים להיות החיים שלי, אבל הנה אני צופה בהם כאילו הם חיים של מישהו אחר. ‏אפילו מישהו כמוני שמח לפגוש מישהו באמת, כשבעצם הייתי אמור להיות לבד על האי הבודד הזה. הרגשתי כאילו ‏אני עף.‏
‏ ‏
אבל גם זה נמשך רק זמן קצר. חברים פשוט גרמו להרגשה של להיות לבד להתחזק. אחרי הכל, אם אתה פוגש ‏מישהו, לא משנה איפה, לא משנה באיזה מצב, אתה בהכרח צריך להתעמת עם הריקנות שבתוך לבך.‏
‏ ‏
‏"דרך אגב, עדיין לא שמעתי מה שמך."‏
‏ ‏
עברו רק כמה דקות לכל היותר מאז שנפגשנו, אבל אייס כבר שעט קדימה בכוחות עצמו. הוא לא עצר במקום. ‏כשמדובר במסירת השם שלי, תמיד שנאתי כשאחרים שאלו לשמי בצורה כל כך ידידותית.‏
‏ ‏
‏"אני לא מוסר לך את שמי…" מלמלתי בתשובה, מתחמק מהנושא. לא סמכתי על מישהו שפגשתי בפעם הראשונה ‏מספיק כדי לתת לו את שמי האמיתי. מאז היום שבו החלטתי לחיות לבדי, השארתי את שמי מאחור.‏
‏ ‏
‏"מה הקטע של זה? אנחנו כבר חברים, נכון?"‏
‏ ‏
זה מה שאייס אמר. ממתי היינו חברים?‏
‏ ‏
‏"קדימה, אמרתי לך שתגיד לי איך קוראים לך".‏
‏ ‏
‏"שתוק… בסדר, אם לא אכפת לך שאתן לך שם עט, מה דעתך שאתן לך אפילו כמה כאלה?"‏
‏ ‏
מול אייס השתלטן, פשוט נפלט לי לומר דבר כזה.‏
‏ ‏
‏"שם עט?…"‏
‏ ‏
‏"אייס הוא שם טוב, כן? אכפת לך אם אשתמש בו כשאני כותב סיפורי הרפתקאות?"‏
‏ ‏
אלה היו המילים שזרמו מפי ללא מחשבה. איזו הרגשה מוזרה. דבריי זרמו, אבל במקום הזה, במצב הזה, שהמילים ‏ששוטפות מפי יהיו דווקא על חלום ילדותי…‏
‏ ‏
בתגובה לבקשתי להשתמש בשמו, הבעת פניו של אייס התקדרה.‏
‏ ‏
‏"היי, חכה רגע. זה השם שלי!"‏
‏ ‏
‏"בגלל זה קראתי לזה שם עט, לא משנה איזה שם זה, אתה מבין?" שאלתי.‏
‏ ‏
‏"תפסיק. המטרה שלי היא להביא את שמי לפסגה. אז אל תעתיק אותו."‏
‏ ‏
אמר אייס 'השואף לפסגה'. רק מדבריו, יכולתי לדמיין פחות או יותר איזה סוג של אדם הוא אייס. ואת הסיבה ‏האפשרית לכך שגם הוא הגיע לאי הזה.‏
‏ ‏
‏"מצאת את האוצר?" שאלתי, מתעלם מכיוון השיחה.‏
‏ ‏
‏"אתה יודע משהו?" הוא השיב מיד.‏
‏ ‏
‏"לא… רק שמועות…"‏
‏ ‏
‏"בעלות על אוצר מדהים מצביעה על פיראט חזק. זה מה שחשבתי כשבאתי לכאן, אבל איבדתי את הספינה שלי ולא ‏הצלחתי בכלל למצוא כאן אוצר. אי אפשר לקבל פה פרס על ראשך ובנוסף, גם לא הצלחתי לעזוב. זה אי אכזרי, ‏לא?"‏
‏ ‏
הבנתי בפעם הראשונה שהוא חושב על לפרסם את שמו על ידי מציאת אוצר אגדי שאף אחד עדיין לא מצא אי פעם ‏בעבר, או על ידי הבסת פיראטים ידועים. הוא הגיע אל האי הזה רק לשם השאיפה הנפוצה זו…‏
‏ ‏
המראה היפה של האי הזה הצמיח לפני שנים רבות אגדה על אוצר הנמצא בו. זהו סיפור מפורסם בקרב המלחים ‏המקומיים. עם זאת, אף אחד לא מתקרב אל האי. זה טבעי בהחלט. כל דבר שנכנס אליו לא יכול לצאת ממנו עד ‏הסוף המר. אפילו אם באמת היה כאן אוצר.‏
‏ ‏
ראשית, לא חסרות שמועות על אוצרות בקרב מלחים. אף אחד לא יודע מה נמצא בחלק הפנימי של האי. הם פשוט ‏מצביעים על האי היפהפה שאותו הם יכולים רק לראות ממרחק, ומעלים השערות על מה שעשוי או לא עשוי להיות ‏שם.‏
‏ ‏
אני לא יודע ממי הוא שמע את זה, אבל אייס לקח את השמועות הללו מספיק ברצינות כדי לטרוח להגיע לאי הזה. ‏הוא מהסוג שייתן לשאיפותיו להרוס אותו. חוץ מזה, בטיפשותו הוא חושב כי שיתוף פעולה יאפשר לנו לחיות יותר ‏זמן.‏
‏ ‏
‏"מצאתי! בי דיוס!" אייס אמר לי פתאום. "שם העט שלך. מה דעתך על זה? בי דיוס. זה נשמע קצת כמו אייס, לא?"‏
‏ ‏
‏"הא? 'דיוס', אתה מציע?…"‏
‏ ‏
דיוס. זה לא היה מונח לשניים בקלפים או בקוביות? יש לו בהחלט משמעות של 'מזל רע'. הוא תיאר את מצבי ‏הנוכחי בצורה מושלמת. אבל למרבה האירוניה, זה היה שם ממש לא רע…‏
‏ ‏
בכל מקרה, ניסיתי לשאול את אייס.‏
‏ ‏
‏"אתה יודע מה הפירוש של דיוס, כן?…"‏
‏ ‏
‏"לא. אבל זה נשמע דומה, נכון?"‏
‏ ‏
הוא ענה לי את תשובתו במבט כן, אז הוא כנראה באמת לא יודע.‏
‏ ‏
בארשת פנים רצינית, הוא הניד פעם אחת בראשו, בשביעות רצון כביכול.‏
‏ ‏
‏"חבל מאוד, אבל אייס הוא השם שלי. אני לא יכול לתת לך את השם שלי. בגלל זה אני חושב שדיוס יהיה שם עט ‏טוב בשבילך, הם נשמעים די דומים, אתה יודע."‏
‏ ‏
‏"תפסיק לדבר על איך הם נשמעים דומים!"‏
‏ ‏
‏"אבל האם לא אתה זה שמסרב לומר לי את שמך? ואתה ניסית לקחת את השם שלי. איך אפשר לדעת מי הוא מי ‏אם לשני האנשים באותו אי שומם קוראים אייס? רק תחשוב על זה. כשרק שנינו כאן באי, אם אני, שאמור להיות ‏אייס, קורא לך אייס, אז מי אני אמור להיות?!"‏
‏ ‏
‏"ובכן, אתה… אייס… נכון…? חוץ מזה, התכוונתי להשתמש בו כשם עט ביום מן הימים. זה לא שאני רוצה שתתחיל ‏עכשיו לקרוא לי 'אייס'…"‏
‏ ‏
‏"אבל זה לא עוזר לי כשאני צריך לפנות אליך. אז מעכשיו אני אקרא לך דיוס!"‏
‏ ‏
זה נהדר, נכון? נראה שהוא חושב. לא ממש היה אכפת לי, אבל אם הוא אהב את השם, שיהיה. זה לא כאילו הייתה ‏לי איזושהי כוונה להסתדר איתו.‏
‏ ‏
‏"טוב, זהו זה, אתה דיוס. עכשיו, שמתי לב לזה קודם, אבל…" אייס שילב את זרועותיו ונעץ מבט רציני בפניי, "בעיר ‏הולדתך כולם חובשים אחת מאלה? או שאולי היה פסטיבל או משהו?"‏
‏ ‏
כשאמרתי שאייס נעץ מבט בפניי, מדויק יותר לומר שהוא נעץ מבט במסכה שמסתירה את עיניי ושאל אותי עליה.‏
‏ ‏
‏"אה, אולי במקרה, אני יכול לגעת בה?"‏
‏ ‏
בדיוק אז, שמתי לב גם לזה – הוא הציג את עצמו תחילה, כך שלמרות המראה שלו, הוא היה בחור מנומס לחלוטין. ‏אבל החשש הזה הוא חסר תועלת. ברגע שהשארתי את שמי מאחור, אחרי שיצאתי לים, החלטתי גם להסתיר את ‏פניי.‏
‏ ‏
‏"לא, והיא פשוט משהו שאני חובש כי אני אוהב את זה…"‏
‏ ‏
‏"אז אפשר לקרוא לך דיוס במסכה. זה אפילו די תואם את האופן שבו אתה מתלבש עם המעיל הזה. כן, זה נשמע ‏לא רע בכלל."‏
‏ ‏
‏"אל תיתן לי כזה שם מוזר!"‏
‏ ‏
אייס הנהן פעם אחת בראשו בסיפוק. נאנחתי. פשוט נגררתי אחרי הקצב שלו. הבחור הזה אייס הקרין סביבו אווירה ‏שונה מכל אחד אחר.‏
‏ ‏
ראשית, אני חובש מסכה כי אני לא רוצה שאנשים שאינם מבינים את אורח החיים שלי ידעו את זהותי. אם הם לא ‏יודעים איך נראים פניי, קל לי יותר להימנע מצרות.‏
‏ ‏
‏"תקשיב. אני חובש את המסכה הזאת מאז שהחלטתי לצאת לים. באמצעותה, אם נניח אתפוס את תשומת לבם ‏של אנשי חיל הים, אז אפילו הם לא ידעו מי אני. הגיוני, נכון?"‏
‏ ‏
במילים אחרות, זה היה סוג של מחויבות לנחישות שלי.‏
‏ ‏
כדי לחיות בלב ים לבד, השארתי גם את שמי האמיתי וגם את פניי מאחור על היבשה. זה היה הרגע שבו הבנתי ‏לראשונה שאני חי את חיי שלי. כבר לא הייתי סטודנט כושל לרפואה. לא היו לי שום חרטות על כך. נוסף לכך, לא היה ‏לי שום מקום כזה על היבשה.‏
‏ ‏
אבא שלי הוא רופא מצוין, ואחי הגדול הפך לרופא מצוין בדיוק כמוהו. הייתי היחיד שלא היה מצוין, החריג היחיד ‏במשפחתי.‏
‏ ‏
כאשר הייתי נפגש עם אבי, כל מה שהוא היה אומר היה "אל תבייש אותי". הרגשתי כאילו מעולם הוא לא אמר לי ‏שום דבר אחר, הוא פשוט חזר על המילים האלה.‏
‏ ‏
הוא תמיד השווה אותי לאח הגדול והמצוין שלי. אחי הגדול לא התייחס אלי ככה. הוא התחמק והתעלם ממני לחלוטין.‏
‏ ‏
חברים נהגו להקניט אותנו, ולשאול אם אנחנו באמת אחים. דברים כאלה גרמו לאחי הבכור להתרגז, כך שכנראה זו ‏הסיבה לכך שהוא נמנע מחברתי.‏
‏ ‏
חוץ מזה, החברים האלה חשבו שהם נראים מטופשים להסתובב איתי, אז גם הם התחמקו ממני. אם הייתי מתקרב ‏אליהם, הם היו מקניטים אותי וזורקים לעברי עלבונות. כשאני חושב על זה עכשיו, אני הייתי כנראה היחיד שחשב ‏עלינו כחברים.‏
‏ ‏
לא הייתי שייך אליהם. שום דבר שעשיתי לא שינה דבר. פשוט זרמתי עם הדברים. ובכן, זה סיפור נפוץ.‏
‏ ‏
עם זאת, גם אם סיפורים כאלה נפוצים בכל העולם, גם אם הסיפור שלי נדוש ומשעמם, לא יכולתי להתחמק מלהיות ‏הדמות הראשית בסיפור המשעמם הזה.‏
‏ ‏
אם זהו המצב, לפחות אני לא צריך להיענש על כך שניסיתי לחיות בכנות עם רגשותיי.‏
‏ ‏
בעיר הולדתי הימים פשוט חלפו, אותו הדבר כל יום שוב ושוב.‏
‏ ‏
בהדרגה, התחזקה בי המחשבה המטופשת כי האני הנוכחי פשוט לא היה אני האמיתי. רציתי להיות אני האמיתי. ‏רציתי לנסות לחיות את חיי האמיתיים.‏
‏ ‏
באותם ימים ריקים, הצלחתי להניח את ידי על עותק של "האנשים המתרברבים".‏
‏ ‏
ברגע שסיימתי לקרוא אותו, יכולתי פתאום לראות את הזוהר של הים. קיבלתי טעימה מן החוויה המפתיעה של ‏דברים כמו איזה צבעים קיימים רק שם בחוץ מעבר לים.‏
‏ ‏
באותו רגע, מצאתי את עצמי האמיתי. הבנתי שעכשיו זאת הייתה ההתחלה של חיי. זה מה שהחלטתי, בגוף ונפש.‏
‏ ‏
לחיות את החיים ולהמשיך הלאה אל מול מוות פראי. אם אפול, גם אם בנהר מלא בוץ, אני אקום שוב ואעמוד. זה ‏מה שאני החלטתי לעשות. וכדי לעשות את זה הייתי צריך את המסכה.‏
‏ ‏
המסכה היא משהו שאני צריך כדי להיות אני.‏
‏ ‏
o-o-o
‏ ‏
‏"אני לא יודע אם זה הגיוני או לא, אבל אני חושב שאם אתה גבר אתה צריך להראות את פניך בגאווה ולהציג את ‏שמך, כן? בכל זאת, אני לא יכול לדמיין את עצמי נוהג אחרת."‏
‏ ‏
למשמע דבריו של אייס, נאנחתי כשנזכרתי בעברי. הרגשתי כאילו עבר נצח מאז שעזבתי את עיר הולדתי.‏
‏ ‏
‏"אני לא באמת רוצה פרס על ראשי, אני רוצה הרפתקה רגילה, זה הכל."‏
‏ ‏
‏"אם זה המצב, אז אתה לא צריך להסתיר את הפנים והשם שלך, נכון?"‏
‏ ‏
‏"אני לא יודע אם תבין את זה, אבל במקום שבו גרתי אנשים המבקשים לצאת אל הים זוכים ליחס מתנשא ומלגלג. ‏פיראטים, אנשים עם פרס על ראשם והרפתקנים, כולם נחשבים לבעייתיים. ביום שמגלים כי הידרדרת לחיים כאלה, ‏הם לא חושבים שזה מוזר אפילו לרגום את בני משפחתך באבנים."‏
‏ ‏
‏"אני מבין… אה, קלטתי!"‏
‏ ‏
לאחר שנראה היה שהוא מבין משהו, פניו של אייס אורו בחיוך.‏
‏ ‏
‏"אכפת לך מהמשפחה שלך".‏
‏ ‏
‏"…מה?"‏
‏ ‏
‏"אתה לא רוצה לגרום צרות למשפחה שעזבת בעיר הולדתך. אני צודק או מה?"‏
‏ ‏
בגלל ביטחונו של אייס כשאמר זאת, דיברתי בלי לחשוב.‏
‏ ‏
‏"אני לא אוהב אותם! אני לא סובל אותם! למעשה, אני שונא אותם! בגלל זה אני כאן!"‏
‏ ‏
‏"באמת? כמה מוזר. הייתי בטוח שאני צודק…"‏
‏ ‏
אייס קימט את מצחו ופרע את שיער ראשו השחור.‏
‏ ‏
‏"זה… זה לא העניין…"‏
‏ ‏
תהילה? זה לא אמור להיות זה. אבל לא הוספתי דבר בתגובה.‏
‏ ‏
‏"אם כבר מדברים על משפחה, יש לי אח קטן. טוב, אין לנו קרבת דם, אבל עדיין…" אמר אייס, מסתובב להביט אל ‏הים. "הוא צעקני כמו קוף. אני בקושי זוכר את התקופה שהייתי בלעדיו, אז עכשיו כשאני רחוק ממנו כי יצאתי למסע ‏לבדי, אני מרגיש בודד באופן בלתי צפוי".‏

אייס צחקק בחיוך עקום. לאחיו הקטן אין קרבת דם אליו. זו המשפחה של אייס.‏

אייס נראה כה מאושר כשחשב על המשפחה המאומצת שלו.‏

למרות שקינאתי במצבו של אייס, הרגשתי גם מתוסכל. אפילו כשעזבתי את עיר הולדתי, לא הרגשתי שום דבר ‏שדומה לבדידות.‏

אפילו שאני ואייס בערך באותו הגיל, איך זה שחיינו היו כה שונים עד עכשיו?‏

o-o-o
‏ ‏
כשאני חושב על כך שיש לי קשר דם אליך, אני מתבייש.‏

o-o-o
‏ ‏
מאחר שאחי הגדול תמיד התעלם ממני, הדבר היחיד שהוא היה תמיד אומר לי היה זה. אפילו עכשיו המילים האלה ‏עדיין צרובות בזכרוני, וכאשר אני נזכר בהן אני לא יכול שלא לקמוץ את אגרופיי.‏
‏ ‏
‏"יופי לך, יש לך לאן לחזור." אמרתי כשהבנתי זאת. ואז המשכתי כאילו הייתי לבדי, "למה באת לכאן?! למה שלא ‏פשוט תחזור לאחיך הקטן?!"‏
‏ ‏
‏"ה- היי, למה אתה כל כך כועס פתאום?"‏
‏ ‏
‏"אני לא כמוך! אם יש לך מקום שאתה רוצה לחזור אליו, זה לא מה שנקרא אושר?!"‏
‏ ‏
פתאום קמתי וצעדתי לעברו.‏
‏ ‏
‏"יש לך לאן לחזור, אח קטן מקסים שקשור אליך לא בדם, אלא בלב, ואתה ממזר מאושר ומגעיל! נכון, או לא? בטח ‏יש לך אמא ואבא אוהבים שמחכים בקוצר רוח לשובך. בהחלט התברכת!" פלטתי בזעם. בזאת, הפניתי אליו את ‏גבי, מתכוון לעזוב.‏
‏ ‏
ואז -‏
‏ ‏
‏"אמא שלי, היא מתה…" אייס מלמל בתשובה. התנהגותו הייתה עכשיו שונה מכל מה שראיתי קודם, וקולו הונמך.‏
‏ ‏
מבלי לחשוב, הרגליים שלי נעצרו. קיבלתי תחושה שבאמת אמרתי משהו לא במקום. אבל גם אם חשבתי כך, לא ‏פניתי לאחור.‏
‏ ‏
‏"ואבא שלך? מה עם אבא שלך, הא?" שאלתי, מביט לאחור מעבר לכתפי. למה הופיעה אפלולית בעיניו של אייס ‏ברגע שאמרתי את המילה אבא?‏
‏ ‏
‏"אבא שלי, גם הוא מת…"‏
‏ ‏
זה באמת לא היה טוב. האווירה סביבנו הייתה כבדה ומלאה רגשות רעים. אבל אפילו כשחשתי כי ההכרה בטעותי ‏מתפתלת סביבנו, התחלתי לתרץ תירוצים מעוותים.‏
‏ ‏
‏"בכל פעם שנפגשתי עם אבא שלי, הוא אף פעם לא היה אומר לי דבר מלבד 'אל תבייש אותי'. בהשוואה לזה, זה די ‏חסר תועלת אפילו לדבר איתך. אם ההורים שלך מתו, אז הם מתו והכל בסדר, נכון? אם כל מה שנשאר לך מהם ‏אלה זיכרונות מאושרים-" אמרתי, ואז השתתקתי. אייס נעץ בי מבט. יכולתי לראות שהוא רועד מעט בעת שפתח ‏את פיו.‏
‏ ‏
‏"אין לי שום זיכרונות מאושרים… אני אפילו לא זוכר את פניה של אמי. ואבא שלי לא היה אדם טוב. אם לומר זאת ‏בקצרה, הוא היה פושע…"‏
‏ ‏
‏"פושע, אתה אומר? והוא כבר מת, נכון? למרות שזה לא כאילו עשית משהו לא בסדר, למה אתה עושה כזה פרצוף ‏חמוץ? אל תיתן לזה להטריד אותך!"‏
‏ ‏
שתיקה. המבט האפל של אייס נשאר בעיניו, והוא התחיל למלמל לעברי.‏
‏ ‏
‏"אז זה לא הופך אותי לאדם רע, מה?! אני רק מודע לעצמי! לאף אחד לא יהיה אכפת אם יש פושע מפורסם ‏בסביבה! למעשה, בדיוק כמוך, אף אחד אפילו לא יחשוב על זה, נכון?! אתה בכלל מבין את הבעיה בלהגיד שפושע ‏הוא פושע, כאילו אם הייתי אומר שאבא שלי הוא מלך הפיראטים? הוא היה הפושע הגרוע מכולם. זה גורם לי לרצות ‏למות! אבל זה לא ככה אצלך, נכון? נכון?! אל תהפוך אותי לדמות הראשית של איזו טרגדיה." הוא אמר, ואני פשוט ‏נשארתי ללא מילים.‏
‏ ‏
אייס בהה בחוף החולי כשהמילים עזבו את שפתיו.‏
‏ ‏
‏"לא… רגע, חכה שנייה… אני מתכוון, מה הקטע עם התגובה הזאת?!"‏
‏ ‏
זו הייתה אווירה מוזרה והצחוק היבש הכפוי היה חסר טעם.‏
‏ ‏
‏"זה… זה לא נכון, כן?"‏
‏ ‏
אייס עצם את עיניו. ואז, ממש בקושי, הוא הנהן בראשו.‏
‏ ‏
‏"ר-רוג'ר?… רוג'ר ההוא?… רוג'ר, מלך הפיראטים?…"‏
‏ ‏
רגע חלף –‏
‏ ‏
ואז, בשקט, אייס אישר זאת.‏
‏ ‏
השמש כבר שקעה, צובעת את השמיים סביבנו באדום. ואייס פשוט ישב שם בדממה. עופות הים שצווחו קודם לכן ‏כל כך בחוזקה הפסיקו בשלב מסוים לצווח. כשרק הצליל של הגלים באוזניי, יכולתי בקלות לשמוע אותו. לא חשבתי ‏שהאי הזה יכול להיות כל כך שקט.‏
‏ ‏
נעצתי מבט בפניו של אייס.‏
‏ ‏
מלך הפיראטים, גולד רוג'ר.‏
‏ ‏
הוא לא היה סתם איזה פושע רגיל. השם שלו היה שם של רשע אגדי שכל אחד בעולם הכיר.‏
‏ ‏
הוא היה הפיראט שנאמר עליו כי הוא כבש את הגרנד ליין ומצא את הוואן פיס.‏
‏ ‏
זה לא יהיה מוגזם לומר כי הוצאתו להורג סימלה שינוי גדול בעולם.‏
‏ ‏
לפני רוג'ר ואחרי רוג'ר.‏
‏ ‏
זו המחשבה שהשתרשה בעולם, לאיש הייתה השפעה כה גדולה.‏
‏ ‏
רבים מתושבי הערים חששו ממנו, חיל הים והממשלה העולמית ראו בו איום, ולדעתם של הנוכלים והבלתי מקובלים ‏בחברה, עצם קיומו קרא עליהם תיגר. זה האיש שנקרא רוג'ר.‏
‏ ‏
אם אדבר בכנות, תמיד חשבתי שהוא משהו כמו מפלצת שצצה מתוך האגדות. ואתם אומרים לי שבנו של האיש, בן ‏אמיתי שדמו זורם בעורקיו, הוא אייס, הבחור שניצב ממש לנגד עיניי?‏
‏ ‏
זה לא סיפור שאפשר פשוט להאמין לו ככה פתאום. אם לא היינו ניצולים על אי שומם, כמעט בלי אוכל או מים, הייתי ‏מתפוצץ מצחוק מהמעשייה הלא נורמלית הזאת. אבל כן היינו כאן…‏
‏ ‏
במצבים של רעב וצמא קיצוניים, מתגלה הטבע האמיתי של האדם. הוא מתחיל לדבר ולפעול בדרכים שונות מכרגיל. ‏כך הייתי מאז ועד היום.‏
‏ ‏
גם אני, וגם אייס, כבר עברנו את שלב השקרים.‏
‏ ‏

זה לא שלא יכולנו, זה פשוט לא היה מצב שמשקרים בו.‏
‏ ‏
תהיתי על מה בדיוק חושב אייס, שעדיין לא אמר דבר.‏
‏ ‏
אני לא יודע אם הוא חש חרטה על כך או לא. אם הוא התחרט על חשיפת סוד לידתו. אבל לכל הפחות, במצב ‏חירום, האמת באה מעומק הלב –‏
‏ ‏
‏"לעזאזל…"‏
‏ ‏
כשאני מצקצק בלשוני בגלל הרעיון המטריד, הפניתי שוב את גבי לאייס.‏
‏ ‏
‏"אה, ה- היי, בוא נבנה סירה ביחד…"‏
‏ ‏
‏"אל תדבר איתי יותר. אין לי שום כוונה לקבל עזרה ממישהו כמוך."‏
‏ ‏
זרקתי לאחור את המשפט הזה על כך שאני לא זקוק לחברים, וחציתי את החוף.‏
‏ ‏
כשהאווירה העכורה עוטפת אותי, עזבתי את המקום מאחורי.‏
‏ ‏
כדי להתכונן לבריחה מהאי, הצרכים המידיים שלי היו מים ואוכל. גם אם אברח מהאי, זה יהיה חסר משמעות אם ‏ארעב למוות בים.‏
‏ ‏
השארתי את אייס לבנות סירה בכוחות עצמו, ושוטטתי ברחבי האי כדי לאסוף מים ואוכל.‏
‏ ‏
עם זאת, האוכל ההגון היחיד שהצלחתי להניח עליו את ידי היה ביצי עופות הים, שלא יכלו לספק את רעבוני התמידי. ‏עופות הים ריחפו להם בשמים, למרות שזה היה יכול להיות כל כך נוח אילו כאשר הם טסו מעל ראשי, הם היו ‏ממלאים את חובתם כתושבי גן העדן ונופלים ישר אלי. לא יכולתי לספור כמה פעמים חשבתי את המחשבה ‏המגוחכת הזאת.‏
‏ ‏
היה יער באי, אבל לא הצלחתי לזהות שום בעלי חיים או פירות ראויים למאכל. יכולתי לשמוע ציפורים ודברים אחרים, ‏אבל לא יכולתי לראות אותם. חפרתי באדמה ומצאתי כמה דברים דמויי תפוח אדמה, אבל כנראה שהם היו רעילים כי ‏רק מלגעת בהם, שפתיי איבדו תחושה והחלו להתנפח.‏
‏ ‏
והנמלים ביער היו אכזריות, תוקפות אם רק התקרבת לקן שלהן.‏
‏ ‏
הן טיפסו על כל חלקי גופי, עוקצות את עורי אינספור פעמים. בכעסי טרפתי את הנמלים שאספתי לכף ידי. הן היו ‏חמוצות. והן לא עזרו בכלל למלא את קיבתי הריקה.‏
‏ ‏
כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אוכל.‏
‏ ‏
ולמה, בזמן שכזה, המאכלים שנזכרתי בהם לא היו אלה האהובים עלי, אלא כל המאכלים הנפוצים שאף פעם לא ‏ממש שמים לב אליהם כשעוברים עליך ימים שלווים. אוכל רגיל הוא לא סוג המזון שחושבים עליו בכלל, ובכל זאת ‏המאכלים האלה המשיכו לקפוץ כל הזמן הלוך וחזור במחשבותיי.‏
‏ ‏
שאריות של אוכל מהרגע שבו שבעתי, כל האוכל שהסתרתי ולא אכלתי בילדותי מפני שהוא לא מצא חן בעיניי, את ‏הכל זכרתי באותו הרגע. אילו כל זה היה בהישג ידי עכשיו…‏
‏ ‏
אם הייתי מצליח להימלט מהאי הזה, הדבר הראשון שהייתי עושה הוא לאכול את זה. ואז הייתי אוכל את ההוא. ‏ואחרי זה, את זה. ואז אחרי הדבר הזה אני אוכל גם את זה. נכון, רציתי לאכול גם את זה, רק עוד פעם אחת…‏
‏ ‏
זה היה כאילו שמשהו הטריף אותי וביליתי את כל היום במחשבה על זה.‏
‏ ‏
באשר למים, רק קצת – ולמרות שאני אומר רק קצת, הם באמת עדיין יכולים להציל אותי.‏
‏ ‏
מעבר לחוף היה צוק תלול. שמתי לב שפני הצוק לחים.‏
‏ ‏
בהתחלה חשבתי שאלה מי ים, אבל כאשר ליקקתי אותם, הם היו מים מתוקים. האם אלה מי גשמים או מי מעיין? ‏זה לא היה ממש משנה למה נוטפים מים מתוקים על פני הצוק, רק שהם היו שם.‏
‏ ‏
הצמדתי בקבוק ריק לאבן ואספתי את המים שטפטפו מן הצוק. הכנתי חוט מהקצוות הפרומים של בגדיי, הצמדתי ‏קצה אחד לפני הצוק והנחתי את הקצה השני בתוך הבקבוק.‏
‏ ‏
השתמשתי בחוט כבמוליך. טיפה אחת, ואז עוד אחת החלו להצטבר בתחתית הבקבוק.‏
‏ ‏
ביום שלם של איסוף מים ניתן להשיג, במקרה הטוב, כשתיים או שלוש לגימות מים, אבל זה מספיק כדי להרגיע ‏מעט את הצמא.‏
‏ ‏
עד מהרה איבדתי את תחושת הזמן.‏
‏ ‏
כשהייתי עדיין בעיר הולדתי, חשבתי על פי יומני ההרפתקאות שקראתי, שאם אתה מגיע לאי שומם, עליך פשוט ‏לספור את הימים על הקיר.‏
‏ ‏
אבל עכשיו, גם אם התכוונתי לעשות את זה, לא עשיתי.‏
‏ ‏
למרות שאני בחיים, אני עסוק מדי בשביל זה.‏
‏ ‏
רק מלשוטט במטרה לאסוף מזון ומים, היום מגיע לקיצו. משיטוט בלבד נהייתי רעב וצמא. גם אם לא עשיתי כלום, ‏נהייתי רעב וצמא.‏
‏ ‏
בלילה היה קר ונזקקתי למקום מוגן מפני רוח הים.‏
‏ ‏
בזמן שחיפשתי אוכל, אספתי גם ענפים ובניתי מחסה. באותו הזמן, גם הייתי צריך לאסוף חומרים לשימוש עבור ‏הסירה שאבנה כדי להימלט מהאי הזה.‏
‏ ‏
בכנות, היה לי יותר מדי מה לעשות.‏
‏ ‏
נדמה היה שהשמש שקעה זמן קצר לאחר שעלתה. והלילות היו להרגשתי ארוכים באופן בלתי רגיל.‏
‏ ‏
במחסה שלי, למרות גופי התשוש, התהפכתי מצד לצד בנמנום, כשקול רוח הים התגבר לפתע כאשר ירד הלילה.‏
‏ ‏
על אף שהייתי מנומנם, רוחות חזקות אלה היו מעירות אותי.‏
‏ ‏
זה קרה שוב ושוב לאורך כל הלילה. זה היה כאילו מישהו לא רצה לתת לי לישון, אז הוא גרם לרוח לנשוב כל פעם ‏בדיוק ברגע שהתחלתי להירדם.‏
‏ ‏
ובכל פעם שהתעוררתי בבהלה, מלמלתי "קר…" המילה הזו נאמרה כשהייתי בהכרה חלקית. אמרתי אותה כי כל יום ‏נאבקתי להבעיר מדורה, אבל עדיין לא הצלחתי.‏
‏ ‏
האם עשיתי זאת לא נכון? האם העצים באי לא מתאימים להבערת אש? או שמא שתי הסיבות גם יחד? ועדיין, הייתי ‏צריך להסתדר ללא אש במשך כל אותם לילות אינספור.‏
‏ ‏
בלילה היה קר בחוף. אבל לישון ביער לא היה טוב יותר, כי אור הכוכבים לא הגיע למעמקיו, והנמלים הפראיות ‏שסיפרתי עליהן קודם נמצאו שם.‏
‏ ‏
כשאני מכורבל במעיל הארוך שלי במהודק ככל שיכולתי, מלמלתי ללא הרף "קר…". מפעם לפעם המלמול הבלתי ‏מודע שלי היה מבהיל אותי עד שהתעוררתי.‏
‏ ‏
זה אירוני, חשבתי.‏
‏ ‏
הגעתי לאי שומם יפהפה, בדיוק כמו אלה שחלמתי עליהם אחרי שקראתי עליהם בספרים כשהייתי ילד. ודווקא שם, ‏כלומר עכשיו, עמדתי למות.‏
‏ ‏
האם המציאות כל כך שונה מהחלומות?‏
‏ ‏
ההישרדות שלי לא התנהלה טוב כל כך, ונראה היה שגם בניית הסירה של אייס לא.‏
‏ ‏
o-o-o
‏ ‏
אחר הצהריים. הלכתי לאורך החוף, וכעת אייס החל בניסיון נוסף לצאת אל הים. תהיתי איזה מספר זה היה מתוך ‏הניסיונות שלו?‏
‏ ‏
מה שאייס בנה היה מתאים יותר להיקרא בדיחה בצורת ארון מתים מאשר סירה. ברכיבה עליו, הוא עזב באבירות ‏את החוף.‏
‏ ‏
התבוננתי זמן מה בעת שה"סירה" נסחפה אל הים עד שהיא נעלמה מטווח הראייה שלי. ואז, מיד אחר כך, אייס חזר ‏בחזרה רטוב כולו ללא הסירה.‏
‏ ‏
‏"אל תחשוב שוויתרתי רק בגלל דבר כזה!"‏
‏ ‏
אייס כשל, התנודד והתרחק. האופטימיות שהייתה לו כשנפגשנו לראשונה נפגמה והשתנתה, הוא היה די עצוב ‏עכשיו.‏
‏ ‏
גם אני התחלתי לדדות בכיוון ההפוך מזה שאליו אייס עזב. גם היום הייתי צריך לאסוף מזון ומים כדי שאוכל לחיות.‏
‏ ‏
קיבתי קירקרה.‏
‏ ‏
לא ממש שמתי לב לשינוי הזה בי, אבל הפנים והגוף שלי היו אמורים כבר להיראות רדופים למדי.‏
‏ ‏
ובכל זאת לגביו שמתי לב. הוא היה מלא עצבות, אבל לא הצלחתי לראות את המבט הרדוף הזה אצל אייס.‏
‏ ‏
מבלי לחשוב הסתכלתי לאחור. אייס כבר נעלם.‏
‏ ‏
ניסיתי לעקוב אחר עקבותיו של אייס בחול שעל החוף.‏
‏ ‏
כשחושבים על זה, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להמשיך לחיות, אבל לא היה לי מושג מה אייס עושה חוץ מבניית ‏סירות.‏
‏ ‏
צעדיי היו כבדים. הייתי כל כך מותש שלא יכולתי ללכת כראוי. מעדתי, המשכתי קדימה, ובסופו של דבר גבו של אייס ‏נגלה לעיניי.‏
‏ ‏
מוסתר בצלו של עץ סמוך, ניתנה לי ההזדמנות לבחון את מצבו.‏
‏ ‏
ברגע הבא, מבלי לחשוב, פלטתי "הו!" קטן.‏
‏ ‏
אייס עמד דומם בגבו אלי ולחוף. איפה הוא מצא את זה? להפתעתי, הוא החזיק בידו פרי גדול ועגול.‏
‏ ‏
גרוני ניחר למראה הבשלות הטרייה הזאת, שיכולתי לראות שהייתה לפרי אפילו ממרחק.‏
‏ ‏
‏"איפה הוא מצא את זה?… לעזאזל, הוא אכל פירות כאלה כל הזמן?!"‏
‏ ‏
התחלתי כבר להזיל ריר למראה הפרי. קיבתי הריקה קירקרה בבקשה להתמלא. מבטי קדח חורים בפרי שבידו של ‏אייס.‏
‏ ‏
באותו הרגע, נזכרתי במפתיע במה שקרה ביום שבו נפגשנו.‏
‏ ‏
אביו הוא מלך הפיראטים. אייס הינהן, לא היה בכך ספק. שתיקתו ענתה על השאלה. הוא הבן של הנבל הגרוע ‏ביותר. הבן האמיתי של אדם שהוצא להורג ואנשים רבים פחדו ממנו. מזכרת חיה לפושע נורא. זה לא היה הוגן, ‏הבחור הזה חי בלי להיות צמא או רעב. למה זה צריך להיות ככה?‏
‏ ‏
באותו הרגע, הייתי נחוש בדעתי לגנוב ממנו את הפרי הזה בכל האמצעים הדרושים.‏
‏ ‏
באנחה, הרמתי ענף עץ עבה שנח בקרבת מקום.‏
‏ ‏
ואז אימצתי נואשות את מוחי. ניסיתי להמציא סיבה. זהו זה – במקום שבו נולדתי צחקו על פיראטים ועל הרפתקנים ‏גם יחד, האם זה לא היה בגלל רוג'ר הידוע לשמצה? אני לא יודע, אבל אין ספק שזהו המצב. מאחר שכך החלטתי, ‏הלכתי על זה.‏
‏ ‏
בכל אופן, זה היה אי שומם. אף אחד לא יראה את זה. לא הייתי צריך שום חמלה. לא היה צורך להרגיש אשמה. לא ‏כאשר בעורקיו של אייס זורם דמו של הנבל הגרוע ביותר, רוג'ר!‏
‏ ‏
כשהענף שבידי משמש כאלה, התגנבתי בחשש ובאיטיות אל אייס.‏
‏ ‏
התקרבתי מאחור וברגע שהרמתי את זרועי –‏
‏ ‏
קרקרקרקור! קיבתי נהמה.‏
‏ ‏
‏"אההה…" נאנחתי באומללות.‏
‏ ‏
אייס הסתובב. הוא הבחין בי.‏
‏ ‏
‏"הממ? הו, זה ענף נחמד!"‏
‏ ‏
אייס לקח את האלה שלי. כמו לקחת סוכרייה מתינוק. לא הייתה לי שום דרך לקבל את הפרי הזה. הייתי כבר על ‏הסף רק מלעמוד.‏
‏ ‏
לנגד עיניי עמד אייס עם האלה שלי.‏
‏ ‏
הרמתי את עיני אל אייס בפנים חיוורות. נשימתי הפכה להתנשפות קשה. הוא לקח את הנשק שלי ולא היה לי כוח ‏לרוץ. עמדתי לקצור את מה שזרעתי. זה מה שחשבתי.‏
‏ ‏
אבל תגובתו של אייס לא הייתה בכלל מה שחשבתי שתהיה.‏
‏ ‏
‏"ב- באת לעזור לי עם הסירה?" אמר אייס, מחייך.‏
‏ ‏
‏"אממ, אה, אממ…"‏
‏ ‏
לזאת לא יכולתי לענות, ופשוט גמגמתי. יחד עם זאת, התביישתי קשות במעשי. דמעות נקוו באופן טבעי בעיניי ‏היבשות. הייתי אסיר תודה על כך שאני חובש מסכה.‏
‏ ‏
ומיד אחר כך, למרות המצב, לא, בדיוק בגלל המצב, הקיבה שלי פלטה קרקור גדול.‏
‏ ‏
בחיוך מריר, אייס לקח את הפרי שבידו והושיט לי אותו.‏
‏ ‏
‏"בבקשה, אתה יכול לאכול אותו."‏
‏ ‏
אבל באותו הרגע –‏
‏ ‏
קרקרקרקור!‏
‏ ‏
אייס פלט אנקה קטנה. כאילו בתגובה לקיבה שלי, הקיבה של אייס פלטה קרקור גדול. גם לאייס היתה בטן ריקה.‏
‏ ‏
אף על פי כן, שאלתי את אייס, שהציע לי אוכל עם פרצוף שאומר שהוא לא אכל כלום, "י- יש עוד כמה כאלה, נכון? ‏איפשהו שם? כן?"‏
‏ ‏
‏"לא, מצאתי אותו ממש עכשיו, הוא בטח נשטף אל החוף כמונו".‏
‏ ‏
הרגשתי כאילו בדיוק חטפתי מכת אלה בראש. לא יכולתי להתמודד מולו, לא ככה. צנחתי אל האדמה והבחנתי שאני ‏בוכה. נראה שאייס לא הבין, אבל הוא שתק.‏
‏ ‏
איזה מין מחשבות פחדניות חשבתי?‏
‏ ‏
החלטתי בעצמי כי הדם של רוג'ר בעורקיו של אייס הופך אותו לכמעט בלתי אנושי. שכנעתי את עצמי כי העובדה הזו ‏הפכה כל דבר שאעשה לו לבסדר.‏
‏ ‏
אבל בעצם ראיתי את רוג'ר רק בעיתונים ובספרים. מעולם לא פגשתי אותו, מעולם לא דיברתי איתו. פשוט קיבלתי ‏את מה שהציגו כמוניטין שלו בעולם, את דעתו של מישהו עליו.‏
‏ ‏
האם המחשבות שלי באמת כל כך רדודות ומכוערות?‏
‏ ‏
ושם הייתה לי התגלות.‏
‏ ‏
זו הייתה בדיוק התגובה של המבוגרים בילדותי, זו שלא אהבתי.‏
‏ ‏
המבוגרים האלה לעגו ל"אנשים המתרברבים" והסתכלו עליו עם דעות קדומות.‏
‏ ‏
וגם אני הסתכלתי על אייס עם אותה דעה קדומה.‏
‏ ‏
מתי בדיוק הפכתי להיות מבוגר כזה, אדם כזה?‏
‏ ‏
אבל מה לגבי אייס האמיתי?‏
‏ ‏
כשהוא אפילו לא שם לב לרעב שלו עצמו, הוא יכול היה לחלוק את מזונו עם מישהו אחר שהיה רעב. זה היה סוג ‏האדם שאייס היה.‏
‏ ‏
זה היה בנו של רוג'ר, אייס, שבעורקיו זרם הדם של מלך הפיראטים, האיש שראיתי במו עיניי.‏
‏ ‏
‏"מה קרה? אתה רעב, נכון? אתה לא מתכוון לאכול את זה?"‏
‏ ‏
בעודי מושך באפי, עניתי לאייס, "אני לא יכול לאכול את זה…"‏
‏ ‏
הרגשתי נבוך. לא הייתי מישהו שאייס אמור לתת לו את האוכל שלו. לא הייתי שווה את זה. הייתי צריך לסבול את ‏הרעב. לכל הפחות הסבל הזה צריך לפצות על החטא שלי, חשבתי.‏
‏ ‏
‏"תאכל," אמר אייס בזעף קל, דוחף את הפרי לעברי.‏
‏ ‏
‏"לא!" התעקשתי, מניד בראשי לשלילה.‏
‏ ‏
‏"למה לא?! אתה רעב, אז תפסיק לסרב!"‏
‏ ‏
‏"א- אבל גם אתה רעב, נכון?!"‏
‏ ‏
כוח הרצון שלי נמתח עד קצהו וקולי נסק. בכיתי, אבל סירבתי להפסיד. על פניו של אייס חלפה הבעה מוטרדת אך ‏הוא לא אמר דבר. ואז –‏
‏ ‏
‏"טוב, בוא נחצה אותו לשניים, זה בסדר מצידך?"‏
‏ ‏
עם זאת, לא היה לי זמן לענות כשהוא חילק את הפרי לשניים בסכין שלו.‏
‏ ‏
‏"רואה, אני אוכל, אז תאכל גם אתה".‏
‏ ‏
בחיוך קטן, הוא הושיט לי חצי מהפרי.‏
‏ ‏
כשהפרי שנחצה ללא מילה הונח לפניי, שכחתי את נחישותי ולקחתי את הפרי.‏
‏ ‏
אייס נגס מהחצי הנותר.‏
‏ ‏
‏"ובכן, זה לא רעיל… כן. למרות שיש לזה טעם מגעיל." אמר אייס, לועס את הפרי בהתמדה.‏
‏ ‏
גם אני נגסתי מהפרי שבידי. כשהמיץ הטרי נוטף מן החתך לנגד עיניי, בלתי אפשרי היה לשמור על הנחישות שלי.‏
‏ ‏
‏"זה טוב… יש לזה טעם נורא, אבל זה טוב!"‏
‏ ‏
לא יכולתי להפסיק אחרי נגיסה אחת. הרגשתי כמו בחלום וזללתי את הפרי. בזמן שאכלתי, דמעות המשיכו לטפטף ‏מעיניי ללא שליטה.‏
‏ ‏
‏"כל כך טוב… כל כך טוב… אני מצטער, כל כך מצטער…"‏
‏ ‏
המשכתי לבכות כשאכלתי את הפרי.‏
‏ ‏
למעשה, לא היה לזה טעם טוב כמו שאמרתי. זה היה למעשה הפרי המגעיל ביותר שאי פעם אכלתי בחיי. אף על פי ‏כן, אני לא חושב שאי פעם הרגשתי שאכלתי פרי כל כך טעים קודם לכן.‏
‏ ‏
נסחפתי לחופו של אי שומם – בתוך הייאוש שהביאו הרעב והצמא, טעמתי סוף סוף את טעמם האמיתי של החיים.‏
‏ ‏
בהדרגה נצבעו השמים באדום עמוק. גם היום היה צריך להגיע לקיצו.‏
‏ ‏
אחרי שאכלנו את הפרי תוך כדי תלונות על כמה שהוא לא טעים, ישבנו אייס ואני זה לצד זה וצפינו בשמש השוקעת ‏מעבר לאופק. כרגיל, הנוף של האי היפה הזה יכול פשוט לגרום לך לרעוד. חשבתי על השלד הקרוב לשיח. האם הוא ‏ראה פעם שקיעה כמו זו שראינו עכשיו, כאשר הוא נשטף אל החוף כאן לבדו?‏
‏ ‏
בלי אף אחד לדבר איתו, רק הוא, לגמרי לבדו.‏
‏ ‏
כשחשבתי על זה, האם הערכתי את העובדה שאייס נמצא כאן לצדי? הבנתי שעד עכשיו, בעצם, לא הייתי לבד כל ‏הזמן הזה.‏
‏ ‏
מכיוון שאייס היה כאן, עשיתי כמיטב יכולתי להישאר בחיים למרות שהייתי לבד. מפני שחשבתי על כך שיש עוד ‏מישהו באי הזה, בחרתי לחיות בבדידות.‏
‏ ‏
כשחשבתי על זה ככה, זה היה אותו הדבר לגבי אייס.‏
‏ ‏
‏"השקיעה הזאת –" אייס התחיל לדבר כעניין שבשגרה. "למרות שאני חושב שהיא יפה, רק לחשוב עליה לעצמי, היא ‏פשוט תסתיים. כשאין אף אחד לראות איתו את המראה הזה, לא משנה כמה הוא יפה, זה פשוט כל כך משעמם…"‏
‏ ‏
אייס צחקק כשאמר זאת.‏
‏ ‏
עד מהרה שקעה השמש, אבל לא הרגשתי את הקור הלילה כמו תמיד. האם זה מפני שבפעם הראשונה זה זמן רב ‏היה מזון בקיבתי? או שמא מפני שהייתי כאן עם אייס?‏
‏ ‏
זה היה משונה. מסיבה כלשהי הרגשתי כאילו נעשה אפילו חם יותר מאשר במהלך היום.‏
‏ ‏
כלאחר יד פניתי אל אייס.‏
‏ ‏
אייס עלה באש.‏
‏ ‏
זו לא צורת ביטוי. הוא ממש בער באש. להבות היתמרו מכל גופו.‏
‏ ‏
‏"חם! מההההה?"‏
‏ ‏
בעודי צורח, אייס הבחין בדבר החריג הזה שהתרחש בגופו.‏
‏ ‏
‏"וואו! מ-מה לעזאזל?!"‏
‏ ‏
אייס התרוצץ סביב וצרח. במהירות התחלתי לזרוק על אייס את החול שתחת רגלינו. למרות זאת, הלהבות הבוערות ‏רק גברו בעליצות ללא שום סימן שהן עומדות לדעוך.‏
‏ ‏
‏"ל- למה אני בוער פתאום?"‏
‏ ‏
כאשר זרקתי את החול אל הלהבות הבלתי פוסקות, נזכרתי פתאום שזו סתירה להיגיון.‏
‏ ‏
גופו של אייס הוקף פתאום בלהבות. אבל זה לא נראה כאילו בגדיו וגופו הוצתו באש. זה היה מוזר, אבל זה נראה ‏כאילו גופו – וגם מה שהוא לבש – הפכו ביחד לאש?‏
‏ ‏
‏"אווההה! חם! חם!!! ח- לא חם?!"‏
‏ ‏
קור רוחו של אייס חזר מיד. באותו רגע, הלהבות המכסות את גופו של אייס נעשו קטנות יותר לנגד עיניי לפני שכבו. ‏לא היתה כוויה אחת על גופו של אייס, ולא שום חריכה של בגדיו או כובעו, אף לא נקודה שרופה אחת ואפילו לא מעט ‏פיח.‏
‏ ‏
‏"אין סיכוי… הפרי הזה…" מלמלתי כשבהיתי בו בהלם, "היה פרי שטן!"‏
‏ ‏
אלה הם הפירות האסורים שנאמר עליהם שהם התגלמותם של שדוני הים.‏
‏ ‏
בין אם זה נכון או לא, אם אתה נוגס אפילו רק ביס קטן, אתה הופך לכלי הקיבול החדש לכוח השטני הזה.‏
‏ ‏
ובתמורה לכוח הזה, מספרים שאלו שאכלו את הפרי שנואים על ידי הים לעולם. במילים אחרות, הם מאבדים לנצח ‏את היכולת לשחות.‏
‏ ‏
מעולם לא ראיתי אותם מלבד בספרים, אומרים שאפילו הפירות הזולים ביותר עולים מחיר בלתי הגיוני של ‏‏100,000,000 ברי, ואנחנו בדיוק אכלנו אחד אפילו מבלי לדעת זאת. לא יכולתי לחשוב על הסבר אחר לתופעה ‏שהתרחשה ממש לנגד עיניי.‏
‏"זה היה פרי שטן?" אייס שאל כשהוא מתסכל על כף ידו שחזרה לעצמה. "רק רגע! אם זה פרי שטן אז זה אומר ‏שאני לא יכול לשחות יותר?!" ‏
בזמן שהוא אמר זאת, אייס נעמד לפתע והחל לרוץ לכיוון הים שלפנינו.‏
‏ ‏
ללא היסוס קל שבקלים, הוא נכנס אל בין גלי הים הנשברים.‏
‏ ‏
‏"היי, תראה, דיוס, אני בסדר גמור. זה לא היה באמת פרי שטן."‏
‏ ‏
בזמן שאייס אמר זאת, הוא המשיך קדימה, עמוק יותר אל הגלים.‏
‏ ‏
‏"זה לא היה פרי שטן. אני בסדר. אני- אההה"…‏
‏ ‏
לפתע ,אייס התמוטט. הוא נראה כמו מריונטה שחתכו לה את החוטים.‏
‏ ‏
‏"מה אתה עושה?!"‏
‏ ‏
חציתי במהירות את המים אל המקום שבו אייס שקע, ומלא חשיבות עצמית, גררתי אותו בחזרה אל החוף. ואז ‏שמתי לב למשהו.‏
‏ ‏
‏"נכון, אני… בסדר גמור?…"‏
‏ ‏
בהיתי בגופי בתדהמה ממש כמו שאייס עשה מקודם. לא התלקחתי פתאום ולמרות שהייתי רטוב, עדיין היה לי כוח.‏
‏ ‏
‏"אני מניח שפרי שטן נותן את כוחו רק למי שאוכל אותו ראשון…"‏
‏ ‏
עכשיו כשהוא היה מחוץ למים, נראה כי כוחו של אייס חזר אליו כשהוא התעורר והחל להשתעל מי ים. כאילו חולשתו ‏קודם לא קרתה בכלל.‏
‏ ‏
‏"ומה שנשאר זה סתם פרי רגיל עם טעם מגעיל, כנראה."‏
‏ ‏
בזמן שדיברתי, אייס בהה בקצה אצבעו. ואז, כהרף עין, אצבעו החלה לרטוט והפכה ללהבה קטנה.‏
‏ ‏
לבסוף, ידענו שזה היה פרי שטן אמיתי.‏
‏ ‏
‏"אז זה פרי שטן… אני לא ממש מרגיש שזה אמיתי, אתה יודע…"‏
‏ ‏
אייס התרכז שנית בקצה אצבעו. ואז, הלהבות האדומות שריצדו בעדינות חזרו בהדרגה לצורתן הקודמת. הלהבות ‏כבו ואצבעו הופיעה שוב, בדיוק כפי שהייתה קודם, ללא אף כוויה.‏
‏ ‏
‏ "הממ… אני מניח שזה זה, אם כך."‏
‏ ‏
לאחר שראיתי שאייס נרגע לגבי כוחותיו, שאלתי, "אתה צריך הסבר טוב יותר על פירות שטן?"‏
‏ ‏
‏"אמרתי לך כבר, לא? יש לי אח קטן. קוראים לו לופי וגם הוא משתמש פרי שטן. אז אני יודע קצת יותר מרוב ‏האנשים על איך להסתגל לזה. טוב, כשנלחמנו תמיד ניצחתי אותו בכל מקרה."‏
‏ ‏
‏"איזה סוג של אחים… ואם כבר מדברים על זה, איך הצלחת לנצח משתמש פרי שטן חדש?"‏
‏ ‏
הסיפור שלו קפץ מעניין לעניין ולא הצלחתי בכלל לעקוב אחריו.‏
‏ ‏
‏"אחי הקטן אכל את פרי הגומי-גומי, אז הוא איש גומי. זה מעניין. כלומר, היד שלו פשוט מתמתחת ככה: בוינג! אתה ‏מבין?" ‏
אייס נראה שמח כשסיפר את הסיפור ומתח את אגרופו בחיקוי של אחיו.‏
‏ ‏
לאייס תמיד הייתה שמחת חיים, אבל כשדיברנו על אחיו הקטן הוא נראה שמח במיוחד. הם היו משפחה ללא קשר ‏דם, אבל אני חושב שבדיוק בזכות זה אחיו הקטן היה יקר לו כל כך. אפילו כשהוא לכוד כאן, באי שומם שנדמה כמו ‏סוף העולם, המחשבות והרגשות הללו למשפחתו לא השתנו.‏
‏ ‏
‏"להיות תקוע באותו מצב כמו לופי הוא לא דבר רע כל כך, אתה יודע…" ‏
‏ ‏
הבעת פניו של אייס הפכה קצת חדה יותר.‏
‏ ‏
‏"למרות שבאי שומם, ברצינות… אני לא יכול לשחות יותר. אם הסירה הבאה שאבנה תטבע, זהו זה. אני לא אוכל ‏לצאת מפה…"‏
‏ ‏
אייס הביט בידיו. הפעם זו לא הייתה רק אצבעו, אלא כל כף ידו עלתה בלהבות. השמש שקעה, ובכל זאת להבותיו ‏האירו את האי השרוי בחשכה. הוא נראה כמו מדורה. הצללים שלי ושל אייס ריקדו לצלילי הגלים.‏
אייס שתק כשנעץ את מבטו בלהבות. דאגתו של אייס הייתה טבעית, ברורה מאליה.‏
‏ ‏
הים שונא את אלה שאכלו פרי שטן, והם מאבדים את יכולתם לשחות. ולא רק שהם לא יכולים לשחות כמו אנשים ‏רגילים, אם הם שקועים תחת המים, הם מאבדים את כל הכוח שבגופם תוך רגעים ספורים. כך עובד גופו של אייס ‏עכשיו.‏
‏ ‏
מה בדיוק זה אומר? זה ברור למדי.‏
‏ ‏
זרם מיוחד סבב סביב האי כולו. הוא עבד כמו מלכודת בור ארינמל של הים. כדי לעבור אותו, אייס בנה אינספור סירות ‏כדי להסתער עליו. אפילו אם נזרק מהסירה, הוא יכול היה להחזיק בה ולהמשיך לשחות. אם הסירה טבעה, הוא יכול ‏היה לשחות בחזרה לחוף. כך התנהלו הדברים עד עכשיו. הפעם כבר אין סיכוי שהוא יוכל להמשיך לעשות זאת.‏
‏ ‏
אם הוא יפול לים, כל מה שיהיה ביכולתו לעשות הוא לחכות למוות.‏
‏ ‏
זהו המחיר אותו הוא שילם בתמורה לכוח הלהבות המפתיע שקיבל. למרות שיכול היה אפילו להאיר את הלילה ‏החשוך הזה, הוא לא יכול היה יותר לחצות את הים.‏
‏ ‏
הכוח של אייס לא היה לגרום ללהבות לצאת מתוך ידיו, אלא הכוח להפוך את גופו שלו ללהבות המרצדות בעדינות. ‏שם הפרי שנתן לאייס את היכולת להפוך ללהבות מפצפצות היה 'מרה-מרה-נו-מי' – פרי הלהבה להבה. בעיקרון, ‏אייס למעשה קיבל את היכולת להתגבר על אחד מכוחות הטבע, האש, אבל במקום זאת, בגלל אותו הכוח, הוא ‏נלכד.‏

גופו יכול היה להפוך ללהבות, ולפלוט להבות בוערות. כוח עצום של עולם הטבע. כל הכוח הזה היה שייך לאייס, נתון ‏לפקודתו. ובכל זאת –‏

ואז היה לי פרץ השראה.‏
‏ ‏
‏"אייס! אתה יכול לשלוט בלהבות?"‏
‏ ‏
‏"הממ? אני בטח אצטרך להתאמן, אבל כנראה שאהיה מסוגל."‏
‏ ‏
אייס הושיט את ידו כמו אקדח, כיוון אותה לים, וירה כדור קטן של אש אל תוך הלילה. כדור האש השאיר אחריו קשת ‏בשמיים, ובמהרה נמוג אל חשכת הלילה.‏
‏ ‏
‏ "כאילו, אתה יכול פשוט להשתמש בעוצמה של הלהבות? אולי להתאים את הכמות? אתה יכול לשלוט בזה באופן ‏מודע?"‏

‏"אני לא ממש בטוח, אבל זה לא בלתי אפשרי… אני חושב."‏
‏ ‏
כששמעתי את תשובתו של אייס, חיוך התפשט על פניי.‏
‏ ‏
‏"אם כך, ייתכן שנצליח לצאת מכאן."‏
‏ ‏
o-o-o
‏ ‏
למחרת התחיל אייס באימונים מיוחדים.‏
‏ ‏
הוא התעטף בלהבות והחל לשרוף דברים. להשתמש בעוצמת הלהבה פשוט בשביל להעיף דברים.‏
‏ ‏
הוא נעץ בחוף החולי המון ענפי עצים והשתמש בהם כמטרות לתרגול חוזר.‏
‏ ‏
בזכות היכולת של אייס להדליק אש, גם ההישרדות שלנו השתפרה. הכישורים שאייס רכש כשגדל בג'ונגל כילד עזרו ‏לנו גם הם לא מעט.‏
‏ ‏
למשל, לחפור בורות כדי למצוא מי תהום, לסנן את המים האלו, ואז להרתיח ולשמור אותם.‏
‏ ‏
ועל ידי צלייה באש של דברים שנראו בלתי אכילים, הם הפכו לאכילים.‏
‏ ‏
גם לא נאלצתי יותר לסבול לילות קרים.‏
‏ ‏
וככה עברו כמה ימים. לאחר זמן קצר, אייס שלט בלהבות בחופשיות.‏
‏ ‏
ובמהרה –‏
‏ ‏
‏"זה גמור!"‏
‏ ‏
סוף סוף סיימנו לבנות את הסירה. הידיים והבגדים שלנו היו שחורים כזפת בגלל הפחם. הפחם היה שם כי אייס עזר ‏לשרוף את העצים לסירה אחרי האימונים שלו.‏
‏ ‏
פחמון העץ על ידי שריפת פני השטח שלו משפר משמעותית את חוסנו, את עמידותו באש ובמים, או לפחות ככה אני ‏זוכר מיומן מסע שקראתי. אני לא יודע עד כמה זה יעזור, אבל אחרי התהליך העץ אמור להחזיק מעמד טוב יותר ‏מעץ רגיל. ברגע שאייס יוכל ליצור להבות ולשלוט בהן בחופשיות, נוכל להשלים את הסירה.‏
‏ ‏
כך נצליח להשיט את הסירה. מה שנצטרך כדי לפרוץ דרך מלכודת בור הארינמל שבים ולהימלט מהאי, הוא הכוח ‏פשוט לנוע קדימה כנגד זרמי הים החזקים. זה בלתי אפשרי בכוח ידני אפילו של שני אנשים, אך בעזרת הלהבות של ‏אייס אני חושב שנוכל להצליח. ליתר דיוק, בעזרת העוצמה של הלהבות שלו.‏
‏ ‏
‏"תקשיב. העוצמה של הלהבות, האנרגיה שלהן, תשמש כדי לסובב את הלוח הזה. הוא אמור לדחוף את הסירה ‏קדימה. נתתי לסירה את השם 'סטרייקר'."‏
‏ ‏
‏"סטרייקר… הדבר הזה עומד לפרוץ דרך הזרמים, הא? בסדר! אם אתה בטוח, אז בוא נעשה מסיבת עזיבה! נאכל ‏היום את כל האוכל שיש לנו!"‏
‏ ‏
‏"אלה הם מאגרי האוכל שלנו, אז אי אפשר."‏
‏ ‏
‏"אה, נכון…"‏
‏ ‏
לצדי היו כל האוכל והמים שאספנו כדי להעמיס על הסירה. לקחתי מהערימה שני בקבוקים של מים שאספנו ונתתי ‏אחד מהם לאייס.‏
‏ ‏
‏"ובכן, אנחנו עוזבים היום."‏
‏ ‏
‏"בהחלט."‏
‏ ‏
השיניים של אייס בהקו אליי בחיוך רחב. הרמנו כוסית עם בקבוקי המים.‏
‏ ‏
o-o-o
‏ ‏
הסירה כאילו החליקה כשהיא שטה על פני הגלים העדינים. עם הלהבות של אייס שבערו נמרצות בתור הכוח המניע ‏שלנו, שטנו מהר יותר מחתירה ידנית ולא היינו צריכים להיות תלויים ברוח, אז הסירה פשוט המשיכה קדימה ללא ‏הפסקה.‏
‏ ‏
התרחקנו מהאי. התרחקנו מצווחות עופות הים. הקבר שחפרנו לשלד נראה כאילו התכווץ לגודל של גרגר חול. ‏ממרחק, האי נראה בדיוק כמו גן עדן יפהפה. השמים היו בהירים והים נצץ.‏
‏ ‏
זה היה מוזר, כי סבלתי שם המון מרעב וצמא, ועדיין הרגשתי מעט חרטה כשעזבתי ככה. לא חשבתי שאזכר ‏בנוסטלגיה באי המוות הזה שאי אפשר להימלט ממנו. אפילו לא הרגשתי ככה כשברחתי מעיר הולדתי, ועדיין…‏
‏ ‏
ואז, כשאייס הסתכל איתי לאחור על האי, הוא אמר ברוגע, "בהתחלה, חשבתי שלמצוא אוצר הכי מהר שאפשר, ‏ולהביס פיראט חזק אחרי פיראט חזק, היה כל מה שהייתי צריך לעשות כדי לבנות לעצמי שם…"‏
‏ ‏
בזמן שהחזיק בכובעו הכתום הבוהק כדי שרוח הים לא תעיף אותו, אייס המשיך בשקט, "אבל טעיתי. אני לא יכול ‏להתפרסם רק מזה. לא משנה כמה יקר ערך יהיה האוצר שאמצא, לא משנה כמה חזקים יהיו הפיראטים שאביס, ‏אם אני לבד, אין לזה שום משמעות…"‏
‏ ‏
‏"אחרי הכל, השמועה שיש אוצר על האי הייתה רק עוד סתם שמועה שקרית רגילה…"‏
‏ ‏
אייס נע כדי להביט אליי וחייך בחוסר פחד.‏
‏ ‏
‏"אז מה אתה חושב…" אייס הסתובב אליי והושיט את ידו, "תרצה… להצטרף אליי?"‏
‏ ‏
החזרתי לאייס חיוך חסר פחד.‏
‏ ‏
‏"אם אני איתך, יש לי הרגשה שאוכל לכתוב סיפור הרפתקאות ממש טוב."‏
‏ ‏
בזאת, אייס ואני לחצנו ידיים בחוזקה.‏
‏ ‏
כשלחצנו ידיים, עברה בי המחשבה שאחיה את שארית חיי למען האיש הזה.‏
‏ ‏
האם הנוסטלגיה שלי כלפי האי הייתה מכיוון שחיי היו מסתיימים שם אילו הייתי ממשיך בדרכי המקורית? ללא ספק ‏זה היה המצב אם אייס לא היה שם.‏
‏ ‏
אך המציאות הייתה שונה.‏
‏ ‏
איכשהו, אני ואייס נפגשנו, אפילו שזה היה מקום שלא היה אמור להיות בו אף אחד שאפשר לפגוש. ואז הוא הציל ‏את חיי. אולי זה היה הגורל שלי, חשבתי.‏
‏ ‏
לחיות למענו, לשרוד למענו, ויום אחד גם למות למענו. חיים ללא חרטות. בעצם זה שפגשתי מישהו שגרם לי לחשוב ‏ככה, ללא ספק הייתי האדם המאושר בעולם.‏
‏ ‏
ככל שהמשכנו להתרחק מהחוף, הגלים הלכו וגבהו בהתמדה.‏
‏ ‏
הגלים ניסו לדחוק את הסירה לאחור, הגלים המתרוממים תקפו את הסירה וגרמו לגוף הסירה לקרקש ולרעוד. אבל ‏הסירה המשיכה קדימה ללא פחד.‏
‏ ‏
‏"בנסיבות אחרות, אני חושב שיכולנו להיות חברים בגלל מה ששנינו חושבים על אבא שלי", אמר אייס לפתע, מביט ‏היישר קדימה.‏
‏ ‏
‏"אני אתעלה עליהם! על הגלים, הסופות, אפילו על הגורל. ככה, אני אתעלה אפילו על אבא שלי!"‏
‏ ‏
באותו הרגע, הלהבות של אייס בערו אפילו יותר בחוזקה. הסירה האיצה מעט. רעידותיה התגברו גם הן. נאחזתי ‏נואשות בגוף הסירה.‏
‏ ‏
דוהרת היישר קדימה, חותכת דרך הגלים, היא פרצה כנגד הזרם. חרטומה התרומם מעלה.‏
‏ ‏
ובאותו הרגע –‏
‏ ‏
הסירה זינקה ממלכודת בור הארינמל שבים ועפה אל השמים. איתנו עפו אל השמים רסיסי הגלים, נוצצים כשהם ‏טובלים באור השמש.‏
‏ ‏
הבטתי מעלה אל אייס בעודי נצמד לגוף הסירה. הוא צחק. חזהו נישא בגאון בעודו מביט קדימה, וחיוך תמים על ‏פניו.‏
‏ ‏
ואז אייס דיבר על ההישגים הרחוקים ששמנו לנו למטרה.‏
‏ ‏
‏"אני אתעלה על… על מלך הפיראטים!"‏
‏ ‏
השמיים היו בהירים. המטרה הייתה הגראנד ליין. בעודנו מסתכלים על הים שלא ניתן להתגבר עליו לבד, רק שנינו ‏בינתיים, במילים אלה נולדו פיראטי ספייד.‏

Back to top button
Thanks!

Close