איך הצלתי את אייס – סיפור מעריצים (fanfic) מאת PortgasDMor (פרקים 21-26)

פרק 21

אייס נעמד בפישוק רגליים מול ההגה, והפעיל את המנוע. בטרטור רך, הספינה שלנו החלה להתקדם בחינניות אל מחוץ למרינה. כשעברנו את שובר הגלים, וגלים בגובה מטר וחצי החלו להכות בדופן הספינה, אייס הגביר מהירות, כיוון את הספינה מול הרוח והחל להרים מפרשים. "מור, בואי תראי איך עושים את זה," אמר אייס, "אני רוצה שתדעי גם את להשיט את הספינה, כי כשנצא לדרך, נצטרך לישון בתורנות." "אחי לימד אותי את הבסיס," סיפרתי לאייס, "אבל על סירה הרבה יותר קטנה מזו." "ראיתי שאחיך סקיפר," זווית פיו של אייס התרוממה לחיוך, "לקחתי לו את התעודה." אייס הרים כרטיס תכול מפלסטיק. "היה כל כך קל להכניס את הפרטים שלי, אפילו אין בזה תמונה." "לקחת לו את התעודה???" נדהמתי. "מתי?" "עוד כשהבאת אותי אלייך מאימפל דאון." סיפר אייס. "הנחתי אותה במסגרת החלון. הכל כל כך ביורוקרטי אצלך, בכל מקום צריך תעודות." "טוב, אני מניחה שהוא יוכל לומר שהיא אבדה לו ויוציא חדשה." אמרתי. "איך מותחים פה את החלוץ? זה ממש שונה פה מהסירה שהפלגתי בה." "כל הספינות אצלכם בנויות לאנשים חסרי כוח," צחק אייס, "את רואה כאן את הידית הזו? חברי אותה לכאן ותתחילי לסובב. זה כבר ימתח את המפרש." "מה חסרי כוח?" התלוננתי, "מזל שהתאמנתי איתך, אחרת לא הייתי מסוגלת למתוח את המפרש הזה!" אייס צחק ודילג אל התורן השני להרים ולמתוח גם בו את המפרש. כשהכל היה מוכן, אייס סובב את הספינה דרומה וכיבה את המנוע. כעת שטנו בעזרת הרוח בלבד, חותכים את הגלים לכיוון תעלת סואץ.

לפני שאצא מטווח קליטה, החלטתי שכדאי סוף סוף לענות לאמא שלי בטלפון. "הלו, אמא?" "מור! סוף סוף!" קראה אמא שלי מעברו השני של הקו. "איפה את? השכנים אמרו שנפלתם מהחלון!" "קפצנו." תיקנתי אותה. "התקשרתי לכל בתי החולים, ואבא הלך לחפש אותך בשדה התעופה, כי אמרו שראו אותך עם מזוודה! תחזרי הביתה, בסדר, מור? נדבר על הכל. רק תחזרי." "מצטערת, אמא," עניתי, "זה כבר בלתי אפשרי. אני כבר מחוץ לגבולות המדינה ואני לא מתכוונת לחזור בקרוב." "מחוץ… לגבו-" מלמלה אמא שלי, "בלי לטוס? מה, ירדת לסיני?! את יודעת כמה מסוכן שם עכשיו?!" "אמא, תקשיבי לי בבקשה לפני שלא תהיה לי קליטה. אני החלטתי לבצע תפנית בחיי. בחרתי בחיים אחרים ואני מבקשת שתכבדו את הבחירה שלי ותפסיקו לחפש אחרי. רוב הזמן אני כנראה אהיה בלי קליטה, אבל אל תדאגו. אני נמצאת עם אייס והוא שומר עלי." "אייס?…" שאלה אמא שלי, "הערס הזה עם הסכין?" הפיראט הזה עם הפגיון! חרקתי שיניים, אבל לא הגבתי. "אני אתקשר אלייך שוב כשייוולד לך הנכד." מצידו השני של הקו, שמעתי חבטה. "מור… את בהיריון?…" בקושי שמעתי את אמא שלי לוחשת כשהשיחה התנתקה והטלפון דמם.

"אני רעב." אמר אייס. "אתה תמיד רעב," צחקתי. "שנייה, אני יורדת להביא לך משהו לאכול." ירדתי אל בטן הספינה ומיד תקפה אותי בחילה נוראית. חטפתי את התיק עם המצרכים שמילאתי בבית, עליתי במהירות בחזרה לסיפון, זרקתי את התיק לעבר אייס, שתפס אותו כמובן בלי בעיות, למרות שלא ממש כיוונתי, מיהרתי אל דופן הספינה והקאתי אל הים את כל ארוחת הצהריים. "נו, באמת!" אמר אייס, בגבות מכווצות ובידיים שלובות על חזהו. כשהתאוששתי קצת, שטפתי את הפה במים וחייכתי אל אייס. "אז הקאתי קצת, נו אז מה?" אמרתי. "גם אדמירל נלסון היה מקיא בים." ציטטתי את הסיפורים של אחי. אייס חייך. "חשבתי שתתבכייני לי עכשיו כמו לופי," הוא אמר, "איזה אדמירל?" "זה סיפור מהעולם שלי," אמרתי. "אדמירל נלסון היה אדמירל בריטי, חולני וצולע, שתמיד היה מקיא בהפלגות, אך למרות זאת הוא לא ויתר לעצמו וידע להנהיג את הצוות והחיילים שלו כך שהם נלחמו כאריות. אני באמת מרגישה יותר טוב עכשיו. לא אכפת לי אם אקיא קצת בהתחלה, עד שאתרגל." "זה בטח גם בגלל ההיריון." אמר אייס בפה מלא אוכל. "אני חושב ש… זזז…" ראשו נשמט הצידה כשהוא נרדם, כרגיל, באמצע הארוחה.

"אף פעם לא הפלגתי בלילה," אמרתי לאייס. "כמה יפים הכוכבים… והאורות הרחוקים של קו החוף…" "אם זו הפעם הראשונה שלך," אמר אייס ושלף בקבוק בירה ושתי כוסות שמנמנות, דמויות חבית, "אז יש לנו סיבה לחגוג!" "כן!" הסכמתי בחיוך רחב, אבל אז נזכרתי. "אבל רגע, אייס, הרופאים אמרו שאסור לך אלכוהול. הכבד שלך…" אייס צחק צחוק לבבי. "הרופאים בעולם שלך לא מבינים שום דבר." הוא אמר. "אני לוגיה. האלכוהול נשרף אצלי בגוף הרבה לפני שהוא מגיע לכבד. אל תדאגי לי. אני הרבה יותר חזק ממה שנדמה לך." "הו," חייכתי בהקלה, "אם כך, בוא נחגוג! קנפאי!" השקנו כוסות. זה היה ערב מופלא של שתייה, זלילה ומופע פירוטכניקה מדהים שלאחריו, אייס נרדם על הסיפון, ואני נשארתי ערה, כי שוב תקפו אותי בחילות ומלבד זאת, אם אייס ישן, זו האחריות שלי לדאוג שלפחות נשמור על המסלול ולא נתנגש בשום דבר.

למחרת אחר הצהריים הגענו לפורט סעיד. ספינה מטעם הנמל פגשה אותנו בכניסה והובילה אותנו למרינה של הספינות הקטנות, שם הובהר לנו שכדי לעבור בתעלה צריך לבצע סידורים במשך שלושה ימים, לשלם הרבה כסף (וגם שוחד) ושלאף אחד חוץ מהקפטן (כלומר לי) אסור לרדת מהספינה בזמן הזה. "אל תדאגי," אמר לי אייס. "אנחנו נצא מחר. אני רק צריך להשיג מספיק כסף בשביל זה." "זה בסדר," עניתי לו. "אין לי בעיה להישאר על הספינה כמה שצריך. לפחות יצאנו בינתיים מהגלים הגבוהים האלה שעשו לי בחילות." "כן, לכי לישון קצת." ענה אייס. "אני אשיג לנו כסף ואולי אמצא גם מקום להתאמן בהאקי. אני חייב להשתפר אם אני רוצה יום אחד להביס את אקאינו." כשירדתי למטה, ראיתי דרך החלון הצר את אייס יורד לרציף. שני אנשים ניגשו אליו, שוחחו איתו ואז הוא הלך איתם, ונכנס לאחד המחסנים. נחתי קצת, ואז קמתי והתחלתי להכין אוכל. ידעתי שאייס יהיה רעב כשהוא יחזור.
אייס חזר בדיוק כשהאוכל היה מוכן. "היי מור, השגתי לנו המון כסף!" הוא קרא, הרים את השטיח במסדרון, פתח את הדלת שברצפה, והכניס לבילג' שקית גדולה ונפוחה, מלאה עד גדותיה בשטרות כסף. "הבחורים האלה הציעו לי להשתתף בקרבות הימורים. אני מניח שהם לא העלו על דעתם שאני אהיה זה שאנצח את הבריון המקומי שלהם." אייס צחק, "זה היה כל כך קל – אפילו לא הייתי צריך להשתמש בהאקי. טעים," אמר אייס בפה מלא, "אבל בפעם הבאה, הארוחה עלי. בא לך איזה סטייק על האש, אולי?" צחקתי. אייס מעולה בלהכין על האש (של עצמו, כמובן), אבל את התיבול, עדיף שהוא ישאיר לי…
"אני הולך לחפש מקום להתאמן בהאקי." אמר אייס לאחר שסיים לאכול (ולנמנם, כרגיל). "אולי אלך לנמל של אוניות המשא, להתאמן כנגד מכולות ומנופים במשקל כבד. קטן עלי להתאמן כנגד אנשים פה." "תשמור על עצמך." אמרתי לו. "את – תשמרי על עצמך." ענה אייס, הדביק לי נשיקת פרידה, קפץ אל הרציף ונעלם. בעודי מפנה את הצלחות ומסדרת בחזרה את המטבח, נשמעו לפתח קולות דיבור בערבית מן הסיפון. יצאתי אל המסדרון ונעמדתי על השטיח בדיוק כשהם נכנסו פנימה אל בטן הספינה. "שלום, מה אתם רוצים?" שאלתי אותם באנגלית. "את הכסף שלנו." ענה אחד משני הגברים, בעל גוף שרירי מפוצץ מסטרואידים. "תני לנו אותו ונצא מכאן בלי לפגוע בך." "איזה כסף?" היתממתי. "הכסף שהבחור שהיה פה גנב לנו!" שני הגברים החלו בחיפוש אינטנסיבי בספינה, כשהם הופכים, מבלגנים ושוברים דברים. "די! מספיק!" צעקתי. "הוא לא השאיר פה שום כסף! הוא לקח איתו את השקית!" "אז אם זה ככה…" התקרב אלי הגבר השרירי יותר, "אנחנו ניקח אותך ונעשה החלפות. חה חה חה!" ניסיתי ללא הצלחה לבעוט לו בין הרגליים, אבל הוא כבר השתלט עלי, קשר לי את הידיים מאחורי הגב והטיל אותי על שכמו. העוזר שלו קשר לי את הרגליים, למרות שהצלחתי להכניס לו בעיטה באף לפני כן. "אייס!!!" צרחתי בכל הכוח. סמרטוט מטונף נדחס אל תוך פי, ונקשר מאחורי עורפי. נישאתי משם נאבקת על ידי שני המצרים אל המחסן שאליו אייס נכנס לראשונה. הם קשרו אותי אל כסא. "עכשיו נחכה." הם אמרו.

פרק 22

"מוניר, איפה הבן אלף הזה? למה הוא לא מגיע?!" שאל הבחור שחטף ממני באף. "שאל את הבחורה." ענה מוניר בחוסר אכפתיות. "הכלבה הזאת?! בא לי לכסח לה ת'צורה!" ענה הבחור ושפשף את אפו. "בוא נעשה אותה עכשיו. לפני שהוא מגיע!" "אחמד, תירגע!" מוניר הרים את קולו. "קודם כל נקבל את הכסף שלנו, אחר כך תעשה לה מה שאתה רוצה." אחמד הכניס בעיטת תסכול לרגלי הקשורות, והלך שוב לבדוק בחלון אם אייס הגיע. "אף אחד לא ישמע אותך פה אם תצעקי." אמר לי מוניר. "אני אפתח לך את מחסום הפה ואת תעני לי." הוא ניגש אל מאחורי ופתח את הקשר של המחסום שחסם את פי. השתעלתי כמה שיעולים. "איכס, זה היה ממש מגעיל!" אמרתי. "איפה הבחור שלך?" שאל מוניר. "מה מעכב אותו?" "תקשיב, מוניר," עניתי בהתרסה, "את הכסף הזה אתה כבר לא תראה, אבל אם אתה רוצה לחיות, כדאי לך לשחרר אותי עכשיו, לפני שאייס יגלה מה עשית לי." סטירה מצלצלת נחתה לרוחב פני. "את תעני לי על מה שאני שואל אותך, מבינה?" כעס מוניר. "טוב, טוב," עניתי, "מסתבר שהוא לא מצא אצלכם יריב שקול, אז הוא הלך להתאמן במקום אחר. הוא יחזור כשהוא יסיים." אחמד חזר מהחלון, מצביע עלי. "מוניר, היא יהודיה, ישראלית, אני שומע את זה במבטא שלה! בוא נהרוג אותה, עכשיו!" "קודם נהרוג את הבחור, אחר כך את הבחורה." ענה מוניר. לא יכולתי להתאפק מלצחוק. "אתה? תהרוג את אייס? חה חה חה." עוד סטירה נחתה על לחיי. "אתה לא יודע מול מי אתה עומד…" הספקתי לומר לפני שהסמרטוט המטונף חזר למקומו וחסם את פי.

הזמן חלף בעצלתיים, והייתי נרדמת כבר בכסא, אלמלא הייתי קשורה בצורה כל כך לא נוחה, ואלמלא הטרוניות הבלתי פוסקות של אחמד.
"אולי הוא ברח עם הכסף?"
"הספינה שלו שווה יותר." ענה מוניר, מגלגל את עיניו.
"אולי הוא ברח עם הספינה?"
"אפשר לראות אותה מהחלון."
"אולי לא אכפת לו מהבחורה?"
"חאלס!" התעצבן מוניר, ואחמד התיישב על כסא מאחורי, ושתק סוף סוף.

בום!!! הדלת נורתה פנימה, מתפוצצת לרסיסים לרגלינו.
אחמד הצמיד סכין לצווארי ומוניר אקדח לראשי בזמן שאייס שעט פנימה בחמת זעם.
"עצור! או שאני יורה בה!" צעק מוניר.
עוד לפני שמוניר סיים את המשפט, אייס ביצע מהלך דומה לברייקדאנס, כמעט בלתי נראה מרוב מהירות. רגלו בעטה באחורי ברכיו של מוניר, שאיבד את שיווי משקלו, נפל לאחור ופלט ירייה לתקרה. בעוד מוניר באוויר, ידו של אייס, לוהטת ומוקשחת מהאקי, אחזה בלהב הסכין של אחמד והרחיקה אותה מצווארי. אחמד צרח ושמט את הסכין המלובנת מידו. עם הכסא, אייס תפס אותי בידו השנייה, הניף אותי על שכמו ויצא במהירות מהמחסן.
על הרציף בחוץ, אייס הניח אותי על הרצפה, וכשאצבעותיו ספק חורכות ספק קורעות את החבלים, שחרר אותי מכבלי.
בשאגה, מוניר ואחמד יצאו מן המחסן בכוונה להתנפל עלינו. הי-קן!!! צרח אייס, כשהוא מבצע את המתקפה המפורסמת שהעניקה לו את הכינוי "אגרוף האש". מוניר ואחמד הועפו אחורנית לתוך הריסות המחסן הבוערות, ואייס שוב הרים אותי על כתפו ובניתור גבוה שהונע על ידי אש שפרצה מכפות רגליו, הנחית אותנו בבטחה על הספינה.
רק עכשיו שמתי לב עד כמה לבי הולם בפראות בחזי. אייס חיבק אותי בחוזקה בידיו החסונות. "את בסדר?" הוא שאל. "כ… כן, אבל…" כבאיות, אמבולנסים ומכוניות משטרה החלו להגיע לנמל. "אל תדאגי. זה נגמר." הרגיע אותי אייס. "אף אחד מבעלי היאכטות שראו את הנעשה לא ילשין עלינו. זוג הנוכלים הזה הצליח לעקוץ כמעט את כולם. הם שמחים ששמתי לזה סוף. אז איך הייתה ההרפתקה הראשונה שלך?" "קצת מפחידה, אבל הרבה יותר שווה מאיזה קורס מבוא של שנה א' באוניברסיטה." צחקתי בהקלה. "למרות שזו כבר ההרפתקה השנייה, למעשה," ציינתי. "הראשונה הייתה במארין פורד." "נכון," אמר אייס, "עכשיו אנחנו תיקו."

פרק 23

למחרת בבוקר יצאנו בשיירה לחציית התעלה. בעלי היאכטות עזרו לאייס להתארגן בזריזות עם כל הסידורים הביורוקרטיים, וגם הבקשיש שהוא חילק לכל הפקידים עזר כמובן. בעל יאכטה אחד אפילו ויתר לנו על התור שלו, כדי שנצא לפני שיגיעו החמולות של שני הנוכלים לבקש נקמה. השוטרים כמובן הגיעו לחקור אותנו עוד בלילה, אבל אירוח כיד המלך בנוסף לבקשיש מכובד גרם להם לעזוב אותנו במנוחה.
השייט היה נעים, בלי גלים כמובן, עם רוח דרומית חמימה ונופים מדבריים משני הצדדים שהשרו עלינו שלווה. מדי פעם ראינו בדואי על גמל צופה בנו במשקפת מהגדה הימנית של התעלה. "אייס," שאלתי, "אתה חושב שהם עוקבים אחרינו?" עוד לא הספקתי לסיים את המשפט, ואייס זינק עלי והשכיב אותי על הסיפון, בדיוק כשנשמע קול ירייה ושריקת כדור ממש מעלינו. "קסו…" קילל אייס. "הזהירו אותי מהחמולות האלה. הם לא יפסיקו עד שיצליחו לנקום. כנסי פנימה." אמר אייס וניתר אל הגג. "הי-גאן!" עד שנכנסתי פנימה, הספקתי לראות את הבדואי נופל מהגמל.
במהלך החצייה של התעלה, מדי פעם המשכנו לראות בדואים על גמלים צופים בנו מהגדה. אבל הם לא ניסו יותר לפתוח באש. "נראה לי שהם מתכננים לתקוף אותנו בסואץ." אמר אייס כשהוא מעיין במפה. "אז אני מציע שלא נעצור שם, אלא נמשיך עוד קצת הלאה ונתעמת איתם במדבר, במקום שאני אבחר." "בשביל מה צריך להתעמת איתם?" שאלתי. "לא עדיף שפשוט נמשיך לשוט עד שנעבור את מצרים?" "מצרים גדולה," ענה אייס, "זה יכול לקחת כמה ימים עד שנעבור אותה. חוץ מזה, תראי כמה מהם התאספו כבר," אייס הצביע על קבוצות של עשרות רוכבים שדהרו לאורך הגדה, "זו הזדמנות מצוינת להתאמן בהאקי מלכים!" פרצתי בצחוק. "האקי מלכים? טוב נו, רק תשמור על עצמך. ממ… בעצם הייתי רוצה לראות פעם האקי מלכים בעצמי. מעניין אם אני אתעלף או לא." "לא, מור!" אייס נעץ בי מבט חודר. "מה יקרה אם פתאום התינוק יתעלף לך בבטן? אני לא מוכן לסכן אותך, ולא את שירו הקטן." ידו החמימה של אייס ליטפה את בטני. "את תיכנסי פנימה." "פנימה פה, פנימה שם, איזו מין הרפתקה זאת?" התלוננתי בצחוק. "טוב, בסדר," הסכים אייס. "רק תקפידי להישאר ממש מאחורי, כדי שאוכל להגן עליך." "אתה יכול ללמד אותי להילחם?" קפץ רעיון לראשי. "אני לא רוצה שוב להגיע למצב חסר אונים כזה כמו שקרה בפורט סעיד." "בטח!" שמח אייס. "אלמד אותך קודם כל הגנה עצמית. נתחיל מהבסיס."
כל אותו היום, אייס אימן אותי להילחם. הגנות, וגם קצת התקפות. לפעמים המגע הפיזי הפך למשהו אחר, ומדי פעם מצאנו את עצמנו שוכחים מהאימון ושוקעים זה בזרועותיה של זו לנשיקה אינסופית…
לקראת הערב, אחרי שאכלנו, נחנו קצת והתקלחנו, ראינו את העיר סואץ לפנינו. "נראה לי שאני כבר לא צריך את התחבושות." אמר אייס, כשהוא בוחן את הצלקת שהתנוססה החל מקו החזה שלו וכמעט עד לטבור. "איך בגב?" הוא שאל, תוך שהוא מפנה אלי את גבו. "כמו מקדימה." אמרתי, "כן, אתה כבר לא צריך את התחבושות." "איך… איך הקעקוע?" שאל אייס בהיסוס. "אני מצטערת אייס," אמרתי, "הוא די נהרס. נשארו רק קצות העצמות בצדדים, אבל באמצע זו פשוט כוויה אחת גדולה, והרופאים גם תפרו אותך בלי להתחשב בו." "קסו," קילל אייס. "אני חייב לתקן אותו." "אבל… אבל שירוהיגה כבר…" גמגמתי. "דווקא בגלל זה!" הכריז אייס. "זה שהוא כבר לא חי לא אומר שהוא כבר לא אבא שלי, אני רוצה לתת לו את הכבוד המגיע לו. אני אתקן את הקעקוע, ואני אנצל את הזמן שאני פה כדי להתאמן חזק בהאקי. אני אביס את אקאינו ואחזיר לשירוהיגה את כבודו!"
כשהפלגנו מול הנמל של סואץ, ראינו את כל החמולה שרדפה אחרינו מתאספת בנמל, וכשהם הבינו שאנחנו לא מתכוונים לעצור, ליווה אותנו מטר של קללות עסיסיות בערבית. חצינו את המפרץ בקו ישר, בעוד שהרוכבים נאלצו להקיף את קו החוף בקשת.
בצד השני של המפרץ, אייס מצא מקום שנראה כמו קערת חול ענקית עגולה, ללא נפש חיה, ושם הטלנו עוגן, ממש בסמוך לחוף. כמו באילת, הים במפרץ סואץ עמוק מאוד עד ממש קרוב לחוף, כך שאייס יכול היה בניתור אחד להגיע מהספינה אל החוף.
"את בטוחה שאת לא רוצה להישאר בספינה?" שאל אייס. "אני בטוחה." עניתי בנחישות. "אם כך, זה יגביר את הקושי על האימון שלי, כי אצטרך גם להגן עלייך. טוב מאוד. אני צריך אימונים קשים. רק תדעי לך שאני לא מתכוון להשתמש באש בכלל." "מה? למה?" שאלתי. "את מבינה… המרה מרה נו מי… הוא כל כך חזק, שהרבה יותר קל להשתמש בו בקרבות מאשר בהאקי. אז מה שקורה בסוף זה שאני מסוגל להביס את כולם, עד שאני מגיע לחזקים ביותר, ורק מולם אני מתחיל להשתמש גם בהאקי. ההאקי שלי טוב, אבל הוא עדיין לא במקסימום שליטה אצלי. אני חייב להגיע למקסימום הזה!" בעודנו מדברים, שורה ארוכה של גמלים ורוכבים החלה להופיע סביב קערת החול. "תעמדי מאחורי!" ציווה אייס. "כן, סנצ'ו!" עניתי. טבעת של מאות או אולי אלפי רוכבים חמושים באקדחים וברובים אוטומטיים הקיפה אותנו כעת כמעט מכל הכיוונים, מלבד מצד הים.
"מה אתם רוצים?!" פנה אליהם אייס בערבית.
"באנו לגבות את המחיר על מה שעשיתם לאחמד ומוניר!" הכריז אחד מהם, שנראה כמו המנהיג. "עליהום!!!"

פרק 24

אייס לקח צעד אחורנית, והרכיב אותי על גבו. מטר כדורים מאש אוטומטית החל ניתך לעברנו, ואייס ניתר ועבר ביניהם בגמישות של חתול. "יוהו!" צרחתי, כשהריגוש עולה על הפחד מכיוון שסמכתי לחלוטין על אייס. "חה, חה," צחק אייס, "אימון מעולה בהאקי תצפית!" חשתי את גופו של אייס מתקשח תחת ידי, והופך חלק וקשה כפלדה. התוקפים דהרו במהירות לעברנו, וכאשר טבעת הרוכבים התהדקה, מדי פעם כבר לא ניתן היה להתחמק מכל הכדורים, וחלק מהם פגעו בגופו של אייס, המוגן בהאקי הקשחה, וניתזו ממנו בצליל משונה.
לפתע הוריד אותי אייס מגבו, ובאותו רגע ממש, הגמלים המסתערים לעברנו קיפלו לפתע את ברכיהם ונפלו, כשהם מפילים מעליהם את הרוכבים, שגם הם איבדו הכרה. הגמלים הרחוקים יותר התחילו להסתובב ולברוח ללא שליטה הרחק מאיתנו, ואז הרגשתי את זה. אמנם הייתי מאחורי אייס, מוגנת מהקו הישיר של האקי המלכים, אבל עדיין יכולתי לחוש הדים של אימת מוות חוזרים אלי מן הגבעות התוחמות את המעגל שבו נמצאנו. זה לא גרם לי להתעלף, ידעתי שזה מה שמגן עלי, ועדיין הייתה זו תחושה מטילת מורא. לפתע הרגשתי פרפור קטן במורד בטני. בפעם הראשונה, הרגשתי את תנועות העובר! הנחתי את ידי על בטני, ולחשתי: "הכל בסדר, שירו. אבא מגן עליך." הפרפור נפסק. "הכל בסדר, מור?" שאל אותי אייס, מבלי להפנות אלי את מבטו. "אני בסדר," עניתי, "אבל נראה לי שגם הבן שלך רוצה להילחם." אייס צחק. מולנו, קמו מהחול בערך עשרים אנשים. בתוכם היה גם המנהיג שפנה אלינו קודם. אייס חיכה להם כשהם החלו לכתר אותנו בסכינים ופגיונות שלופים.
בזווית העין, הבחנתי בתזוזה מצד ימין שלי. שני אנשים זחלו אל מאחורי, לכיוון הספינה שלנו! השארתי את אייס מול התוקפים, והתחלתי להתגנב מאחורי השניים. אחד מהם כבר שחה את המרחק הקצר אל הספינה והחל לטפס בסולם שבירכתיים. השני בדיוק נכנס למים. נכנסתי למים כשהוא החל לטפס בסולם, ועברתי את המרחק בצלילה, כדי לא למשוך תשומת לב בתנועות השחייה. עליתי בזריזות בסולם מאחוריו, ולפני שהוא הספיק לקלוט אותי ולהסתובב, בעטתי באחורי ברכיו והוא איבד את שיווי משקלו, נתקל בחבל התוחם את דופן הספינה, ובסלטה מצחיקה נפל מעבר לדופן היישר אל המים. בזמן הנפילה, הוא עוד הספיק לחבוט את ראשו בדופן הספינה. זו לא הייתה חבטה רצינית שגורמת לאיבוד הכרה או משהו, אבל עדיין גרמה לו לאבד לרגע את חוש ההתמצאות. מיהרתי אל תוך הספינה, שם מצאתי את הבחור השני מחטט בכל הארונות ושופך את תכולתם בחיפוש אחר הכסף. "היי!" קראתי. הבחור הסתובב לעברי, והחל לתקוף אותי. מיד יישמתי את השיעור שלמדתי בבוקר מאייס, ותוך שבריר שנייה הוא חטף בעיטה בין רגליו ששלחה אותו מקופל לרצפה. ניצלתי את התנוחה העוברית שלו ואת החבלים שהוא בדיוק הוציא מאחד הארונות, קשרתי אותו בידיים וברגליים, ואז כרכתי את החבל סביב העמוד שבין שתי המיטות בחרטום, הידקתי וקשרתי בקשר מתהדק. ככל שהבחור התפתל יותר, כך התהדקה הקשירה שלו לעמוד. בדיוק כשסיימתי שמעתי רשרוש מבחוץ. הבחור השני שוב טיפס אל הספינה. מיהרתי אל מאחורי המדרגות, תוך שאני אוספת בדרך מחבת כבדה מהכיריים. הבחור ירד במדרגות כשהוא משפשף את ראשו. "תיזהר!" קרא אליו הבחור הקשור, אך מאוחר מדי – בונג! המחבת שבידי נחתה בדיוק בנקודה שבה ראשו נחבט קודם. אילו היינו בעולם של וואן פיס, בוודאי היו צומחות על ראשו שתי בלוטות ענקיות זו על גבי זו. אבל כאן אצלנו, כמעט לא ראו כלום, ובכל זאת הוא נפל ארצה כשעיניו מתגלגלות לאחור. מיהרתי לקשור גם אותו לפני שיחזור למיקוד, והידקתי אותו לעמוד של שולחן האוכל.
עליתי לסיפון כדי לראות מה עם אייס. המנהיג של הבדואים בדיוק הוטח לאדמה. הוא היה האחרון שעוד נשאר עומד. למרות שאייס הותקף בסכינים ופגיונות, הפגיון שלו נותר בנדן. הוא השתמש מולם בהאקי הקשחה בלבד. אייס רץ אל החוף וניתר אל הספינה. "הכל בסדר, מור?" הוא שאל. "כן, תודה על האימון היום." עניתי. "יש שם שניים בפנים קשורים לעמודים." אייס צחק ופרע את שיער ראשי. "כל הכבוד!" הוא ירד למטה, שחרר אותם מהעמודים, הטיל אותם על כתפיו ואמר לי, "בואי נחזור לשם. האימון נגמר, אני רק רוצה להפחיד אותם קצת, כדי שיפסיקו לרדוף אחרינו."

פרק 25

השמש שקעה כבר אל מעבר לאופק כשירדנו שוב אל צלחת החול. השמיים היו עדיין סגולים בצד מערב, ובצד מזרח כבר היו בצבע כחול עמוק.
אייס הטיל את שני האנשים הכפותים אל עבר המנהיג, שעדיין ניסה ללא הצלחה לקום על רגליו.
"עכשיו תקשיבו לי!" קרא אייס. "דאי אנקאי!" טבעות של אש התפרשו מסביבנו ועברו בינות לאנשים שהחלו מתאוששים מעלפונם. "יכולתי להרוג את כולכם, אם הייתי רוצה. אבל לא הרגתי אף אחד מכם. גם לא את אחמד ומוניר, ואתם יודעים את זה! אני אעזוב אתכם היום במנוחה, אבל אם תחליטו שוב לצאת בעקבותינו, אני מבטיח לכם שאף אחד מכם לא ייצא מזה חי! מובן?!" אייס העביר את מבטו החודר סביב האנשים המתאוששים. "אנטיי!" קרא אייס, כשלהבות החלו לזנק מטבעות האש שעל הקרקע ולהתאסף לכדור אש לוהט ענקי המוחזק בכף ידו המורמת מעל לראשו.
החום הלוהט היה מחניק, והמקום הואר באור יום בהיר ומסנוור.
"זה רע…" שמעתי לחשושים מבין שורות האנשים. "זה האל רע… אל השמש העתיק של מצרים… הוא באמת קיים…" הרמתי את ידי אל פי כדי להסתיר את הצחקוק שאיים לפרוץ. המנהיג הצליח סוף סוף לעמוד על רגליים רועדות, התקרב שני צעדים אל אייס, נפל על ברכיו וכרע לפניו בתנוחת תפילה מוסלמית, כשמצחו נוגע באדמה. "אנא סלח לנו, הו רע הגדול והנורא!" סביב סביב, כל הבדואים עברו גם הם לתנוחת כריעה וחזרו על דבריו. "רע הוא אכבר! ואין אלוהים מלבד רע!" דקלם המנהיג את התפילה המוסלמית הידועה בשינוי האל. הפעם באמת פרצתי בצחוק. אייס היסה אותי, אבל לא יכול שלא לחייך בעצמו. "סלח לנו כי חטאנו," המשיך המנהיג, רועד כולו, "אמור לנו מה נוכל לעשות כדי לכפר על חטאינו." "האמת שיש משהו," ענה אייס בחיוך שובבי. "לא יכולנו לעצור בסואץ כדי להצטייד, והאמת היא שאני ממש רעב…" "כמובן, הו רע הגדול! מיד נעלה לך שה לעולה!" המנהיג שלף טלפון סלולרי, והורה לנשות השבט שלו להגיע למקום עם הכבשים לשחיטה ולהביא כל מה שצריך כדי לארגן חפלה. אייס הקטין את האש שלו ואסף אותה למדורה מרכזית אחת, ותוך מספר דקות הגיעו לאזור שלוש משאיות ישנות ורעועות, עמוסות בכבשים ובכל טוב. כס כבוד ממחצלת וכריות הוכן עבור אייס, ואני כמובן ישבתי לצדו, ויחד צפינו בהכנות, וקיבלנו את האנשים שבאו אלינו בזה אחר זה, העניקו תשורות, וביקשו סליחה וברכה.
הבדואים ערכו לנו חפלה כיד המלך, ואפילו אני נשארתי פעורת פה כשאייס אכל בעצמו כבש שלם. "מה?" הוא שאל כשראה את מבטי הנדהם. "את יודעת כמה אנרגיה הוצאתי היום?" כרגיל, אייס נרדם באמצע הארוחה, והמדורה המרכזית כמובן כבתה. הבדואים, שהחאפלה הסיחה את דעתם מעט מהמאורעות העל-טבעיים שקרו קודם לכן, החלו שוב מתלחשים בהתרגשות, או מתפללים בלחש, וקפצו ממקומם בבהלה כששתי דקות אחר כך, אייס פקח את עיניו, אמר "נרדמתי. הו, האש!" והדליק אותה שוב בבת אחת. החגיגה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה, ולאחר מכן נרדמנו כולנו על המחצלות, תחת כיפת השמיים.

פרק 26

למחרת בבוקר התעוררנו לזריחה ורודה. הבדואים כבר התעוררו לפנינו, והגישו לנו ארוחת בוקר עם קפה שחור מר כמוות. הסתבר שעוד לפני שהתעוררנו, הם ציידו את הספינה עד אפס מקום במאכלים שנשארו מהחגיגות של אתמול, ואפילו סידרו מחדש את הארונות והחבלים בחזרה במקום. הם התחננו לאייס לחזור ולבקר אותם שוב, אבל אייס לא הבטיח דבר, ורק הורה להם להקים ערמת עצים גדולה למדורה. "אני מעניק לכם את האש הזאת," אמר אייס והדליק את המדורה בהינף יד. "שמרו עליה."
כמה חודשים לאחר מכן שמענו שמועות, שבאותו המקום בדיוק הוקם מקדש לאל השמש, ודולקת בו אש תמיד ששומרים עליה מכל משמר שלא תכבה.

שוב יצאנו לדרך, מפליגים דרומה לאורך ים סוף. נכנסנו לסוג של שגרת הפלגה, כשמדי פעם עגנו בחוף, מיושב או לא מיושב, כדי להצטייד וכדי שאייס יוכל למצוא מקום להתאמן בו בהאקי. בדרך כלל הוא לא התאמן נגד אנשים, וכמובן שבעולם שלנו אין חיות מספיק גדולות להילחם נגדן כמו שעשה לופי בדיוק באותה תקופה, אז אייס חיפש לו דברים ענקיים אחרים שקיימים אצלנו. הרבה פעמים הוא התאמן בנמלים, מול מנופים ומכולות, או חיפש אתרי בנייה גדולים, כמו גשרים או סכרים, או אתרים להריסה. אני התאמנתי בזמן שהפלגנו. אייס היה מאמן אותי על הסיפון, ולפעמים, כשהיינו מאטים את מהירות הספינה כדי שאייס יוכל לזרוק כמה חכות למים, אני הייתי יורדת מהצד השני ומתאמנת בשחייה. תמיד הייתי שחיינית טובה, אבל הפעם זה היה עוד יותר חשוב לי, כי ידעתי שאם אייס ייפול למים, הכל תלוי בי ובכישורי השחייה שלי. אייס דאג לביטחוני, ולכן ביקש ממני לקשור חבל ביטחון סביב המותניים, כדי שאם אקלע לצרה, הוא יוכל למשוך אותי בחזרה אל הספינה. הוא אהב לצפות בי שוחה, וכמה פעמים גם גירש כרישים שהתקרבו אלי יותר מדי, עם האקי מלכים.
אייס כמובן היה תמיד רעב, ולכן לעתים קרובות הוא היה דג דגים, או יורה אש בציפורים נודדות, שהמסלול שלהן מאירופה לאפריקה עבר בדיוק מעל לראשינו. אם הציפור הייתה נופלת למים, אני הייתי קופצת ושוחה להביא אותה. לאייס לא היה אכפת אם החיות שהוא צד מוגנות או לא, לא הייתה לו מודעות לזה בכלל. הוא היה רגיל לאכול כל מה שהוא מצליח לצוד. סוף סוף הבנתי בשביל מה אייס צריך פגיון בכלל – הוא היה משתמש בו כדי לקלף את העור ולנקות את הקרביים של הציד שלו. הוא היה עושה את כל העבודות המלוכלכות בלי להניד עפעף, ומגיש לי את הבשר לתיבול נקי, כאילו קניתי אותו בסופר.

הימים הפכו לשבועות ולחודשים, כשהמשכנו להתקדם ממפרץ סואץ אל הים האדום, משם דרך מצרי באב-אל-מנדאב אל מפרץ עדן ומשם אל האוקיינוס ההודי. עצרנו עשרות פעמים במדינות ערביות לאורך המסלול, ובכל פעם שחשבתי להביע חשש, אייס נעץ בי מבט חסר סבלנות ואמר, "אם תמשיכי ליילל אני משאיר אותך כאן." כמובן שלא הייתה לי ברירה ונאלצתי להתגבר על הפחד. בדרך כלל הגענו לכפרים ועיירות נמל שקטים ושלווים, אבל מדי פעם קרה שזיהו שאני ישראלית, או שאייס הסתבך באיזו גניבה ממסעדה, ואז היינו צריכים להילחם או לברוח.

כשאייס היה מתאמן, אני הייתי הולכת לשווקים ולחנויות כדי לדאוג שתמיד הספינה שלנו תהיה מצוידת. פעם אחת קניתי בד שחור וצבע בד לבן, וכשאייס חזר, כבר התנופף בראש התורן שלנו הדגל של שירוהיגה. כשראיתי אותו מרחוק, הוא נראה די עצבני, אבל אז הוא הרים את עיניו, פער את פיו בהפתעה, ורץ אלי, ניתר אל הסיפון, הרים אותי וסובב אותי באוויר. נשארנו מחובקים כשהוא הוריד את רגליי לרצפה, ואזני הצמודה לחזהו שמעה את פעימות ליבו ההולם. "תודה, יקירתי." הוא לחש אל שערותי. "איך את תמיד יודעת בדיוק מה אני צריך." "מה, קרה משהו?" שאלתי. "לא ממש." הוא ענה, "סתם מעריצים מטומטמים של הסיפור של לופי. את יודעת, בעולם שלי, אם מישהו היה מזהה אותי, הוא היה משתין במכנסיים, או מתחיל להתרפס. אבל כאן, כאן הם מזהים אותי וחושבים שאני חבר שלהם! ואז הם מתחילים לדבר איתי על דברים שהם יודעים שמרתיחים לי את הדם! אני לא מבין, הם רוצים למות או משהו?! פשוט עזבתי אותם שם ואז, פתאום ראיתי את הדגל של אוייג'י על התורן שלנו! זה היה כאילו… אוייג'י אמר לי שפעלתי נכון כשלא פגעתי בהם. הדגל הזה לא יורד משם!"

לפרק 27 ->

Back to top button