איך הצלתי את אייס – סיפור מעריצים (fanfic) מאת PortgasDMor (פרקים 33-38)

פרק 33

לא יכול להיות! חשבתי באימה. לא הצלתי אותו במארין פורד רק כדי לאבד אותו כאן! ללא שום היסוס, ניתרתי וקפצתי ראש אל המים הסוערים. המפרש הלבן נע ימינה ושמאלה בתנועה גלית כמה מטרים טובים מתחתיי, ואני המשכתי את הקפיצה בתנועות שחייה חזקות היישר כלפי מטה אל המפרש השוקע. הלחץ באוזניי היה עצום, אבל לא שמתי לב לכך כמעט. כל מה שעניין אותי זה להגיע. חבל הביטחון שלמותניי היה מתוח כמעט לכל אורכו כשסוף סוף הצלחתי לאחוז במפרש ומשכתי כלפי מעלה. המפרש עלה ואני שקעתי עוד יותר למטה. המשכתי למשוך, שוב ושוב, את המפרש הענק. כשראיתי את אייס, שמוט חסר תנועה בקצה החבל, כשרק זרועו הקשורה פשוטה כלפי מעלה, לא יכולתי עוד לעצור את נשימתי, וכמה בועות אוויר נפלטו מפי. משכתי בכוח את החבל, כשלפתע ראיתי אותו מתחיל להתרופף! ידו של אייס השתחררה, ושקעה ברפיון לצד גופו שהמשיך לשקוע. במאמץ אדירים, זינקתי שוב כלפי מטה ובדיוק כשחבל הביטחון הגיע לסוף אורכו, הצלחתי בקושי לתפוס בשערות ראשו של אייס, כשאני מאבדת עוד כמות נכבדה של אוויר בתהליך. משכתי אותו כלפי מעלה ונכנסתי מתחת לבית שחיו. מבטו של אייס המאובן נחת עלי לשנייה, לפני שעיניו התגלגלו לאחור והוא איבד הכרה. לחוצה, קשרתי בזריזות את קצה חבל הביטחון שלי אל החגורה הכתומה של אייס, והתחלתי שוחה בתנועות רגליים חזקות כלפי מעלה, כשהבועות שנפלטות מפי מורות לי את הדרך למעלה, וחבל הביטחון מצביע עבורי על הכיוון אל הספינה. האוויר בריאותיי התחיל להיגמר כשהגלים הגדולים טלטלו אותנו בעיגולים אנכיים גדולים מתחת לפני המים. ממש ברגע שהרגשתי כבר שאני לא יכולה יותר להתאפק מלקחת שאיפה, הגל ירד לפתע וראשי פרץ אל מעל המים. "ההההההה!" שאפתי אוויר והתחלתי להשתעל. גם ראשו של אייס היה כבר מעל המים, אבל הוא עדיין היה מעולף ולא נשם. נעזרתי בחבל הביטחון ומשכתי את עצמי ואת אייס כנגד הגלים לכיוון הספינה במהירות הכי גבוהה שיכולתי.
למזלי, טלטולי הסערה רופפו את הקשירה של סולם הירידה למים שבירכתי הספינה, והוא התקפל למצב עלייה מהמים. תפסתי אותו והתחלתי לטפס מעלה אל הספינה המתנדנדת. ברגע שגופו של אייס התחיל לצאת מהמים, התחלתי להרגיש את כובד משקלו, ולא הצלחתי להרים אותו מעבר לגובה החזה. בלי לאבד רגע, פתחתי את הקשר של חבל הביטחון סביב מותניי, וקשרתי אותו סביב חזהו של אייס, מתחת לבית השחי. משכתי בחבל ככל יכולתי כדי להשאיר את ראשו מחוץ למים, עליתי בסולם וליפפתי את החבל סביב הגלגלת למתיחת המפרש האחורי, שהייתה פנויה כי המפרש היה מקופל. בעזרת הגלגלת, הרמתי את אייס לסיפון וניסיתי לגרום לו להתעורר ולחזור לנשום. אבל הטלטולים היו חזקים מדי, והגלים המשיכו להתנפץ על הסיפון שוב ושוב ולהרטיב את אייס.
פתחתי את דלת הכניסה אל בטן הספינה, וגררתי את אייס פנימה ולמטה. רגליו נחבטו במדרגות, אבל הצלחתי בסופו של דבר להשכיב אותו על המיטה. "אייס, תתעורר!" קראתי בעודי לוחצת על בטנו העליונה, בדיוק במקום שבו התנוססה הצלקת האדמדמה שהותיר לו אקאינו. "תנשום!" מזרקה של מים נורתה מפיו כלפי מעלה, אבל אייס לא התעורר, ולא חזר לנשום. הנחתי את אזני על חזהו – דופק יש, תודה לאל. לחצתי שוב על בטנו, מעלה את הסרעפת כלפי מעלה, ומקווה שלא פתחתי שוב את הפצעים הפנימיים שאך לא מזמן התאחו. שוב יצאה מפיו כמות גדולה של מים, ואז ניסיתי להנשים אותו. לא ממש ידעתי איך, מלבד מה שראיתי בסרטים, אבל נשפתי אוויר לתוך פיו. ריאותיו נעו והתמלאו אוויר, אבל נשארו כך ולא התכווצו חזרה. לעזאזל! חשבתי, בגלל פרי השטן, המים שבתוך הריאות שלו לא מאפשרים להן לזוז! "אייס, תילחם לנשום!" קראתי, "תתגבר על זה!" שוב לחצתי על בטנו, והפעם, יחד עם כמות המים שיצאה, שמעתי שיעול חלוש. אייס פקח את עיניו, וניסה לשאוף אוויר אל ריאותיו המאובנות. "חזק, אייס! תוציא הכל!" המשכתי לעודד, כשאייס נכנס להתקפת שיעולים חזקה שנמשכה פרק זמן שנדמה כנצח. אייס המשיך להשתעל ולהקיא מים, כשבין לבין הוא ממלמל אליי, "סגרי… את הדלת… תפעילי… את המשאבה…" הרמתי את עיני אל הדלת, וראיתי גל אחר גל שנשטפים לסיפון זולגים מטה על פני המדרגות וממלאים את מסדרון הספינה. דשדשתי במים וסגרתי את הדלת היטב. אחר כך, בעודי נאחזת בקירות כדי לא ליפול עקב הטלטולים, הצלחתי להגיע אל חדר המכונות ולהפעיל את המשאבה. מזל שאייס הראה לי מבעוד מועד איך להפעיל אותה. כשחזרתי במסדרון, השיעולים נפסקו לפתע. נבהלתי, אבל אז שמעתי נחרה קלה: זזזזז…
התיישבתי לצידו על קצה המיטה, ואז, יחד עם תחושת ההקלה לדעת שהוא חי ונושם, פתאום תקפה אותי ההכרה עד כמה מסוכן כל זה היה. מה אם אייס היה טובע? מה אם לא הייתי מצליחה לתפוס אותו בשנייה האחרונה? מה אם הוא לא היה חוזר לנשום? מה הייתי עושה? אישה בהיריון, לבד, באמצע האוקיינוס, בספינה נסחפת ללא מפרש ראשי? ושוב הייתי צריכה להתמודד עם לאבד אותו… התחלתי לרעוד, חזק, מקור ומפחד, ובחילה עצומה עלתה בי. על ארבע, זחלתי אל השירותים, והתחלתי להקיא שום דבר מלבד מיצי קיבה. במשך דקות ארוכות קיבתי התכווצה בחוזקה והותירה אותי בחוסר אונים מוחלט. כשההתכווצויות פסקו בסופו של דבר, ניסיתי לקום, חלשה ורועדת, ושטפתי את הפה. הייתי עדיין כולי ספוגה מים. פתחתי את ארון המגבות, וטלטולי הספינה שפכו אלי את כל התכולה שלו. כמה מגבות נפלו אל הרצפה הרטובה, אבל את השאר תפסתי בידי, והבאתי אל המיטה. גם אייס היה עדיין רטוב, והמיטה שמתחתיו לחה. פרשתי את אחת המגבות בחלק הרחוק יותר של המיטה, פשטתי מעליו את בגדיו הרטובים וגלגלתי אותו בעדינות אל הצד עם המגבת. אייס שיתף פעולה מבלי להתעורר. פרשתי מגבת נוספת על המקום שבו הוא שכב קודם, פשטתי גם את בגדיי ונשכבתי מכורבלת לצידו, מושכת מעל שנינו את השמיכה, כשאני עדיין רועדת בחוזקה. "המממ…" מלמל אייס מתוך שינה, התהפך לכיוון שלי והידק אותי אליו כשהוא כורך את זרועו סביב מותניי. אייס היה חמים. האש הפנימית שבו שוב בערה. לאט לאט, הפסקתי לרעוד, והחמימות המרגיעה יחד עם הטלטולים הבלתי פוסקים הביאו אותי למצב של כמעט שינה. רק המחשבות הטורדניות של "מה היה קורה אילו" ו"אנחנו נסחפים ללא שום שליטה" מנעו ממני להירדם לחלוטין.

פרק 34

אחרי כחצי שעה, אייס קם פתאום כאילו לא קרה דבר, לבש את מכנסיו, פתח את הדלת ודילג במהירות החוצה. רציתי לקום אחריו, אבל לא הצלחתי לזוז. עדיין הרגשתי חולשה, והיחיד שזז היה העובר הקטן, שפצח לפתע בסדרת סלטות ובעיטות אצלי בבטן. חיוך קל עלה על שפתיי. "אז הכל בסדר איתך, מה, קטנצ'יק?" לחשתי והפסקתי לנסות לקום. אחרי כמה דקות, אייס ירד בחזרה אל בטן הספינה, הלך אל המטבח וחזר אלי עם כוס תה מהביל. "איך את מרגישה?" הוא שאל. "קצת חלשה…" עניתי בלחישה. "בואי," הוא תמך בי מאחור ועזר לי להגיע לתנוחת ישיבה. לקחתי את הכוס והתחלתי ללגום לגימות קטנטנות מהתה החם. לפתע הוא הרעים בקולו: "שלא תעזי לסכן שוב כך את שירו!" נבהלתי כל כך עד שכוס התה שבידי איימה להישפך עלי. אייס כמובן צפה זאת מראש, וייצב את הכוס עוד לפני שהבנתי מה קורה. "אז אל תסכן את עצמך!" עניתי לו בחזרה, "אתה גם יכול לקשור חבל ביטחון." אייס גיחך. "הוא יישרף." "שיישרף," עניתי, "אז תקשור אחר. אתה לא מבין? אני לא מוכנה לאבד אותך!" דמעות החלו לזלוג במורד לחיי. אייס כיווץ את גבותיו ושילב את זרועותיו על חזהו. "טוב, אם את מתחילה ליילל אני יוצא מכאן." הוא הסתובב ופנה לעבר המדרגות. מחיתי במהירות את דמעותיי וקראתי אחריו. "נסחפנו הרבה?" אייס הפנה אלי את ראשו, ואז הסתובב שוב אלי. "את יפה יותר ככה, אבל לא כדאי שתתקררי." הוא אמר, מגיש לי שמלה יבשה מהארון. כשהתלבשתי, הוא התיישב על קצה המיטה ואמר, "כן, נסחפנו די הרבה אחורה וצפונה. המסע ייקח לנו קצת יותר זמן עכשיו, אבל לפחות יצאנו מטווח הסערה." "אפשר בכלל לשוט ככה עכשיו?" שאלתי, "בלי מפרש ראשי?" "כן," ענה אייס. עדיין יש לנו את המפרש האחורי ואת החלוץ. אנחנו שטים בערך בחצי המהירות, אבל מתקדמים." "כמה זמן זה ייקח לנו?" שאלתי. "בקצב הזה…" הרהר אייס, "אני מעריך אולי שלושה או ארבעה שבועות עד שנגיע להודו." "יש לנו מספיק אוכל לכל כך הרבה זמן?" שאלתי בחשש, חושבת על כך שהקיבה של אייס כבר כמעט הגיעה לקיבולת הקודמת שלה. "את אל תדאגי לאוכל." ענה אייס. "תאכלי רגיל, את בהיריון. אני אדוג ואצוד כל מה שיהיה לנו חסר." בעקבות המחשבה על אוכל, הבטן שלי השמיעה קול קרקור. "נכון!" קרא אייס, "לא אכלת כלום כל הבוקר!" הוא שוב זינק אל המטבח והגיש לי שתי פרוסות לחם שהוא הפשיר וקלה בכף ידו, וחתיכה של בשר כבש, שגם אותה הוא צלה בדרך מהמקרר אל המיטה. "אתה ממש דואג לי," חייכתי ולקחתי את הטוסטים, למרות שלא הייתי בטוחה שאני מסוגלת עדיין לעכל את הבשר. "אני תמיד דואג למשפחה שלי ולמי שהציל את חיי." חייך אייס חיוך רחב. "תודה." עניתי לו בחיוך.
בשבועות הבאים התקדמנו לאיטנו כשמסביב ניתן היה לראות רק ים וים עד האופק לכל הכיוונים. אבל אייס אמר שאין מה לדאוג, אנחנו בכיוון הנכון ואנחנו נגיע.
"תגיד, אייס," שאלתי אותו באחד הימים, "ההשפעה של המים על הגוף שלך, זה משהו שאי אפשר נניח להתאמן ולהתגבר עליו?" אייס הרים גבה. "מעולם לא שמעתי על אף אחד בעל פרי שטן שהתאמן והצליח לזוז במים." הוא ענה. "זה בלתי אפשרי." "אבל," טענתי, "נניח במים רדודים, אתה כן מסוגל לזוז, נכון?" "כן," ענה אייס, "כי רוב הגוף שלי בחוץ. אבל זו עדיין הרגשה כאילו משקולות קשורות לי לרגליים." "אז באיזה גובה של מים אתה כבר לא יכול לזוז בכלל?" שאלתי והוספתי, "כלומר, אולי אפשר להתאמן להתנגד לזה, בגבהים שונים של מים, ואז אם קורה מקרה חירום…" "שטויות." פסק אייס. "אין מה לעשות. זה החיסרון של פרי השטן. את לא מבינה כמה שאני מתגעגע לשחות…" עזבתי את הנושא, אבל בפעם הבאה שחזרתי מאימון בשחייה, פתאום קלטתי את אייס מכניס ומוציא את הרגליים מתוך חבית קטנה, מלאה במים עד גובה הקרסול. "מה אתה עושה?" שאלתי בסקרנות. אייס הסמיק לפתע, וענה בהיסוס "אממ… אני… חשבתי על מה שאמרת, והחלטתי שגם אם לא יצא מזה שום דבר, שווה לנסות. בכל מקרה אני לא יכול להתאמן בהאקי עכשיו, אז אני יכול לפחות לנסות להתאמן בלהתנגד למים." "נו, ואיך הולך?" שאלתי בסקרנות. "שום דבר, בינתיים." ענה אייס. "תסתכלי, כפות הרגליים שלי משותקות לחלוטין… רגע!" קרא לפתע אייס. "מה קרה?" שאלתי בבהלה. "כלום." ענה אייס, כשאכזבה בקולו. "לרגע חשבתי שהצלחתי קצת…"
אמנם באותו יום אייס לא הצליח לחזור על ההצלחה הקטנה שלו, אבל בימים הבאים, בנחישות שאפשר למצוא רק אצל אנשי ה-D, הוא התאמן וניסה לשחזר את ההצלחה, וכך הוא למד שכאשר שריר, למשל, נמצא אפילו רק קצת מעל המים, בריכוז רב הוא מסוגל להניע אותו וכך למעשה להניע מעט את האיבר שנמצא מתחת למים. במשך השבועות הארוכים של המסע באוקיינוס ההודי, הוא התאמן על תנועות קטנות שידחפו אותו ביעילות כלפי מעלה, בכיוון היציאה מהמים. כשמלאי הצידה שלנו כבר אזל לחלוטין, וחופי הודו נגלו סוף סוף באופק, אייס הצליח כבר לצאת מחבית מלאה מים עד לגובה הצוואר שלו. זה היה יתרון משמעותי לעומת משתמשי פרי שטן אחרים, שאייס רכש בלעדיות עליו.

פרק 35

במקום להגיע ישר לקצה הדרומי של הודו, כמו שתכננו, מצאנו את עצמנו איפה שהוא במרכז החוף המערבי של הודו. שטנו קצת לאורך החוף כדי לחפש מקום לעגון, ולבסוף מצאנו שפך נהר ועגנו בין סירות דיג בנמל הישן של מונגלור. אייס הלך לחפש מקום שבו ניתן לתקן את המפרש הראשי, ואני שמתי פעמי אל השוק הקרוב, כדי למלא את מלאי הצידה המרוקן שלנו. כאשר חזרתי, עמוסה סלים ושקיות, ראיתי לפתע את אייס רץ לפניי, מהכיוון השני, מזנק לספינה ומפעיל את המנוע. מאחוריו רצו שלושה אנשים בצעקות, איומים ונפנוף סכינים. "מהר, מור!" קרא אלי אייס. חייבים לזוז!" הוא פרש רשת אש ביני לבין הרודפים. רצתי מהר ככל יכולתי, מאבדת כמה פירות שנפלו מהשקיות בדרך, ועליתי מתנשפת אל הספינה. יצאנו שוב לדרך, לחפש נמל אחר.
רק כשהיינו שוב בלב ים, אייס הרים את המפרש המתוקן, וכיבה את המנוע. שטנו כעת דרומה, לאורך החוף של הודו, ובדרך כלל מצאנו מקום לעגון ללילה, כך שכמעט כבר לא היה צורך במשמרות שעשינו כשחצינו את האוקיינוס. בזמן שאייס חיפש מקומות להתאמן בהאקי, ותוך כדי גם לעשות מספיק כסף עבורנו בכל מיני שיטות, אני השתדלתי תמיד לבצע את הקניות שלי מהר, ולחזור לספינה לפני אייס. לאחר כמה עגינות כאלה, אייס הבחין בכך. "מה זה, מור, למה את לא יורדת מהספינה? איזו מין הרפתקה זו? את אפילו לא נהנית מהודו!" הוא אמר לי. "אייס, אני כבר בחודש שישי." עניתי. "כבר לא כל כך קל לי לרוץ מהר כשצריך לברוח, אז אני מעדיפה להיות כאן לפניך, על כל מקרה." אייס הוריד את עיניו אל בטני המתעגלת והושיט את ידו ללטף אותה. "מצטער, לא חשבתי על זה." הוא ענה. "את יודעת מה? בעגינה הבאה נעשה משהו אחר. נרד לחוף ביחד, נטייל קצת כמו תיירים, אחר כך אעזור לך גם בשוק. לא כדאי כבר שתסחבי דברים כבדים. ואז תחזרי לספינה לנוח ואני אמצא מקום להתאמן. אם שום דבר לא יסתבך, אחזור ואקח אותך גם למסעדה. מה את אומרת?" חיוך עלה על פניי. "אני אשמח לטייל איתך ביחד. אבל גם במסעדה…" "את תצאי קודם ואני אדאג להישאר שם מספיק זמן כדי שתוכלי להגיע לספינה ללא מאמץ לפני שאצא." קטע אותי אייס.
כך הפלגנו לנו כמו תיירים, וגם קצת כמו פיראטים כי אייס לא היה יכול שלא להסתבך תמיד במשהו, עד שהגענו לקצה הדרומי של הודו, ומשם לקצה הדרומי של סרי לנקה. שם עשינו עגינה ארוכה יותר, והצטיידנו היטב לחצייה של מפרץ בנגל. זו לא הייתה הפלגה ארוכה כמו באוקיינוס ההודי, אבל התכוננו להפלגה של כשבועיים בים. אחר הצהריים אייס החזיר אותי לנוח בספינה, ולסדר דברים לקראת ההפלגה, וחזר בשעת ערב מאוחרת, עם חיוך גדול וללא חולצה. "מור, תראי!" קרא אליי אייס, כשהוא מנתר אל הסיפון וישר מפנה לי את גבו. "סוף סוף תיקנתי אותו!" הקעקוע של אייס, שנראה במשך החודשים האחרונים כמו שאריות מטולאות של הקעקוע שהיה שם קודם, זהר בצבע טרי וחדש, כשהגולגולת בעלת שפם הירח ועצמות הצלב משורטטות בקפידה לפרטי פרטים. "וואו, אייס, זה מושלם!" קראתי. אייס הפנה אליי את פניו. "עכשיו אני סוף סוף באמת מכבד את זכרו." אמר אייס בקול נמוך. ידעתי כמה זה היה קשה לו, כל אותם חודשים, לדעת שהקעקוע שעל גבו הושחת. במיוחד שכעת הוא סימל את זכרו של שירוהיגה, האבא האמיתי היחיד של אייס. אבל לא הייתה לו ברירה. אף מקעקע לא הסכים קודם לכן לקחת את הסיכון עד שעורו יחלים לחלוטין מהפגיעה. אבל עכשיו, כבר עברה חצי שנה, וסוף סוף הוא הצליח לתקן אותו. באותו ערב, חגגנו את המאורע עם בירה ובשר על האש, ואייס סיפר לי על כל מיני הרפתקאות שקרו לו תחת שירוהיגה. עכשיו, כשהיינו כבר לקראת סוף ההפלגה, ביקשתי מאייס שידבר איתי רק ביפנית וילמד אותי, כדי שכשנגיע ליפן, יהיה לי יותר קל. "כן," ענה אייס, "וגם שתוכלי להסתדר בעולם שלי כשנחזור אליו יחד. למרות שאת כל הזמן מדברת הפוך." חיוך קנטרני הופיע בזווית פיו של אייס. "כי יפנית זו שפה שמדברים בה ברוורס!" מחיתי. "ביפנית מדברים ישר!" התעקש אייס. "בעברית מדברים הפוך. למעשה, זו שפה כל כך הזויה שהיא אפילו לא קיימת בכלל במציאות!" "מה?!" "סליחה," התנצל אייס כשראה את הבעת ההלם על פניי. "בעולם שלי, התכוונתי." "העולם שלי נראה לך לא מציאותי?" שאלתי בתדהמה. "אני יודע שזו המציאות שלך, מור." ענה אייס, "אבל העולם הזה כל כך… מוגבל, שזה נותן לי תחושה כאילו אני נמצא באיזה סיפור משעמם של סופר חסר דמיון." פרצתי בצחוק כשנזכרתי בשיעורי הספרות בבית הספר. "אולי אתה צודק," צחקתי, "הכל פה קטן וחלש יחסית למה שיש אפילו באיסט בלו. בוא נגיע ליפן ונבקש מאודה להחזיר אותנו לעולם שלך ביחד. גם לי די משעמם פה." אייס הדביק נשיקה פתאומית על שפתיי. "בדיוק מה שאני מתכוון לעשות!"
לאחר חציית מפרץ בנגל, עברנו את מצר מלאקה שבאינדונזיה, בסינגפור פנינו שוב צפון-מזרחה אל הפיליפינים, ומשם צפונה אל הצד המזרחי של טאיוואן. ככל שהתקדמנו יותר מזרחה, אני הרגשתי יותר ויותר כמו תיירת ואייס התחיל להרגיש יותר בבית.
הייתי כבר בחודש שמיני כשעזבנו את טאיוואן לכיוון האי המערבי ביותר של יפן.

פרק 36

"מור, תראי!" אייס הצביע על המפה שהופיעה על צג המכשירים של הספינה. הצצתי במפה. מסתבר שיפן היא לא רק שלושת האיים הגדולים שרואים במפת העולם, אלא מורכבת משורה ארוכה של איים קטנים יותר. "אני מכיר את שרשרת האיים הזאת!" הכריז אייס. "מה?!" שאלתי בתדהמה, "מה זאת אומרת?" "את יודעת, בחצי הראשון של הגראנד ליין, יש כמה שרשרות איים. את בטח מכירה את השרשרת שלופי עבר בה, נכון?" שאל אייס. הנהנתי בראשי, ואייס המשיך: "כשאני נכנסתי לראשונה לגראנד ליין, עברתי בשרשרת איים אחרת, ועל המפה היא נראית בדיוק כמו זאת!" אייס העביר את אצבעו על שרשרת האיים המערביים של יפן. "הממ… בטח באיים האלה יהיו לנו הרבה פחות הרפתקאות ממה שהיו לך בגראנד ליין." התלוננתי. "מור," ענה אייס, "מבטיח לך, שברגע שנחזור אקח אותך להמון הרפתקאות. תראי דברים שלא תאמיני שהם קיימים! אבל כרגע, המשימה שלנו היא למצוא את אייצ'ירו אודה. תוכלי לעזור לי בזה? אמנם יהיה לי מעכשיו יותר קל עם השפה, אבל עדיין יש המון דברים שאני ממש לא מבין לגבי העולם שלך." "כמובן, אייס. נחפש אותו ביחד. ונמצא אותו!" עניתי בחיוך.
כך הפלגנו לנו מאי לאי, ממש כמו בגראנד ליין, אבל בלי צורך בלוג פוס. ניסיתי לברר פרטים על אודה באינטרנט, אבל לא היה שם כלום מלבד עיר הולדתו. אייס שאל אנשים בכל אי שהגענו אליו, אבל מסתבר שאודה שומר בקנאות על פרטיותו. בסופו של דבר החלטנו להגיע לטוקיו, ולנסות לברר במשרדים של שואיישה, המוציאים לאור של שונן ג'אמפ. בשיטות של אייס, אולי נצליח לגלות משהו.
כשהגענו לטוקיו הייתי כבר לקראת סוף חודש תשיעי, והרגשתי כבדה ומסורבלת מאוד. בנוסף לכך, בלילה הקודם לא ישנתי טוב, תחושות מוזרות המשיכו להעיר אותי במשך כל עשרים דקות. "אולי תלך לבד לשונן ג'אמפ?" שאלתי את אייס. "לא אכפת לי ללכת לבד להתאמן," ענה אייס, "אבל בחיפוש אחר אודה חשוב לי שתבואי איתי. אני רוצה שאודה ישר יבין שאנחנו יחד." "טוב, נו," הסכמתי באנחה, "אבל קח בחשבון שאני הולכת ממש לאט." "נלך בקצב שלך." ענה אייס. בעזרת הטלפון שלי, ששוב הייתה בו קליטה, אייס ניווט בקלות ברחבי טוקיו. הוא הוביל אותנו ברגל וברכבת, וחיכה לי בסבלנות כשמדי פעם נעצרתי, בתחושה מוזרה כאילו חגורה רחבה מתהדקת אל בטני. נכנסנו אל הלובי של בניין משרדים גדול, ואייס ניגש אל פקיד הקבלה וביקש להיפגש עם אודה. "אודה לא עובד כאן," חייך אליו בנימוס הפקיד, "וחוץ מזה, אין לו זמן להיפגש עם כל מעריץ בקוספליי שמחפש אותו." "אני לא סתם מעריץ בקוספליי!" התעצבן אייס. "אני פורטגאס די אייס!" "כן, ברור," צחק הפקיד, "רואים." אייס תפס את הפקיד בצווארונו והרים אותו מכיסאו שמעבר לדלפק. "תן לי את הכתובת של אודה!" הוא ציווה על הפקיד באיום, "עכשיו!"
בדיוק באותו רגע, חשתי את החגורה המתהדקת סביב בטני כל כך חזק, שצרחתי! "אההההה!" נשענתי בכבדות על הדלפק, מתנשמת בכאב. אייס עזב את הפקיד והסתובב אלי. "מה קרה, מור?!" הוא שאל בבהלה. "אני חושבת… הה…" עניתי, מתנשמת, "שיש לי צירים… הה…" "את לא יולדת לי פה!" צעק הפקיד, בעודו מנסה לסדר מחדש את העניבה שלו. "אני מזמין לך אמבולנס! ולך -" הוא הצביע על אייס, "אני מזמין משטרה, אם תיגע בי עוד פעם אחת!" אבל אייס כבר התעלם ממנו לחלוטין, וליווה אותי לספסל ההמתנה כשהוא תומך בי.

פרק 37

האמבולנס הגיע שני צירים אחר כך. עכשיו, כשידעתי למה לצפות, השתדלתי שלא לצרוח. רכבתי על גלי הכאב בעזרת נשימות קצרות. הפראמדיקים התחילו מיד לבדוק ולתחקר אותי, מה שנמשך גם לאחר שהגענו לבית החולים, כולל נזיפות של הרופאים על כך שלא ביצעתי מעקב הריון מסודר. בדרך שלחתי הודעה לאימא שלי מהטלפון: אני בטוקיו, ויש לי צירים. בפעם הראשונה מאז שעזבתי את הארץ, גיליתי לה איפה אני. אני מגיעה, קיבלתי מיד הודעה מאמי.
אייס צעד הלוך ושוב בעצבנות בחדר הלידה. "את בטוחה שאני צריך להיות פה?" הוא שאל. "אצלנו בכלל יולדים בבית, והגבר בכלל לא נוכח!" "שב פה!" ציוותה עליו המיילדת. "תחזיק לה את היד, ותעזור לתרגם לה." היפנית שלי עדיין לא הייתה מספיק טובה כדי להבין את כל המונחים הרפואיים, או את ההוראות של המיילדת במיוחד במצב כל כך מלחיץ. "את רוצה אפידורל?" שאלה אותי האחות. "כן!!!" צרחתי יחד עם הציר הבא.
עשרים דקות לאחר מכן, אחרי כל הפרוצדורות, נשענתי בחצי ישיבה על המיטה, ללא כאבים לחלוטין, כשרק המכשירים משמיעים את קולות הלב של העובר ומודיעים על כל ציר שמגיע. "בחיים לא שמעתי על דבר כזה," התפלא אייס, "לידה ללא כאבים." "יש כמה יתרונות בעולם שלי," עניתי לו, "אבל חשוב יותר – הזמנתי את אימא שלי, היא בטח כבר עולה על טיסה בדרך לכאן. כשהיא תגיע, תשתדל להסתדר איתה, טוב?" "אין לך מה לדאוג," חייך אייס, "אני אתנהג אליה בכבוד." "תודה," חייכתי. "היא מצטערת על איך שהיא התנהגה אלינו בישראל."
כך חיכינו ודיברנו, מתכננים תוכניות לעתיד במשך עוד כשעתיים, כשמדי פעם המיילדת או הרופאים קוטעים אותנו לבדיקות. לפתע הרגשתי כאב, למרות האפידורל, מלווה בדחף חזק ללחוץ. "אני צריכה ללחוץ!" קראתי למיילדת. "סוף סוף," היא חייכה. תיקנה את המיטה לתנוחה מתאימה יותר והחלה להנחות אותי במהלך הלידה. אייס קם ממקומו בהתרגשות, ועקב אחרי פעולות המיילדת. "הנה הוא בא, מור!" הוא קרא בהתרגשות, "אני רואה את הראש שלו!" לחיצה חזקה אחרונה ושירו יצא אל אוויר העולם כשהוא צווח במלוא ריאותיו הקטנות. המיילדת טיפלה בו בזריזות, הנחתה את אייס לגזור לו את חבל הטבור, ועטפה אותו כמו גולם של פרפר, כשרק פניו מציצות החוצה. "אני עוד לא סיימתי איתך," פנתה אלי המיילדת, "בוא," אמרה לאייס, "תחזיק אותו בזמן שאני מטפלת בה." "הוא כל כך קטן…" אמר אייס בחשש, משפיל את עיניו אל כפות ידיו הגדולות. "אני מפחד למחוץ אותו…" "שטויות במיץ!" הכריזה המיילדת, "הנה, תחזיק אותו ככה." היא כיוונה את ידיו של אייס כדי לאחוז בתינוק, ואייס נעמד בלי נוע כמו פסל, עיניו נעוצות בפני התינוק בתדהמה. "שירו…" שמעתי את אייס לוחש בזמן שהמיילדת פנתה לטפל בי בשלב הסופי של הלידה. "אוייג'י… אני מקווה שאתה רואה אותו מלמעלה… בטוח היית שמח לדעת שיש לך נכד…" התינוק, ששמע את קולו המוכר של אייס, הפסיק לבכות, פקח עין אחת והחל להשמיע קולות מציצה בשפתיו. אייס חייך אליו כשדמעות אושר זולגות במורד לחייו. "שירו, בני," אמר אייס בקול רועד מהתרגשות, "אני מבטיח לך, אני מבטיח שאעשה ככל יכולתי, להיות אבא טוב עבורך כמו שהאדם הגדול שאתה קרוי על שמו היה עבורי!" הוא רכן בזהירות ונשק על מצחו, כשדמעותיו מרטיבות את החיתולים העוטפים את התינוק.
לאחר שהמיילדת סיימה לטפל בי, היא לקחה בעדינות את התינוק מאייס והעבירה אותו אליי. היא לימדה אותי להיניק אותו, ובאותו רגע שבו הוא נצמד אלי, חשתי כאילו העולם נשטף בקסם. קסם של אהבה אמיתית וגדולה לתינוק הקטן, שהיה שלי ושל אייס ביחד. הוא היה כל כך דומה לאייס, עם פלומה של שיער מעט בהיר יותר ממנו, משהו באמצע בין החום שלי לשחור של אייס. "אני אוהבת אותך, שירו," לחשתי אליו. הושטתי את ידי הפנויה לאייס והרמתי אליו את עיניי. "עכשיו אנחנו משפחה." אמרתי לו כשדמעות אושר זולגות גם מעיניי.

פרק 38

כשהודיעו על סוף שעות הביקור, אייס הודיע שהוא נשאר איתי. "זה שיש כללים," אמרתי לו, "לא אומר שבהכרח חייבים להפר אותם. לך תתאמן, תישן ותחזור בבוקר. אני ושירו נהיה בסדר." "אני יודע שתהיו בסדר, אבל…" אמר אייס, "את יודעת מה, נכון! יש משהו שאני צריך לעשות. אני הולך לדאוג לכך שלך ולשירו לא יהיה חסר דבר!" הוא ניגש אל החלון, פתח אותו וקפץ החוצה. נאנחתי בחיוך. הוא פשוט לא יכול שלא להפר איזה חוק, גם אם הרבה יותר פשוט לצאת מהדלת.
למחרת אימא שלי הגיעה לבית החולים בסערה של חיבוקים ונשיקות. "אז הייתם בטוקיו כל הזמן הזה? את לא מבינה כמה דאגתי! ספרי לי הכל, מהתחלה: איך נפגשתם, איך התאהבתם, ולמה לא סיפרת לי שאת בהריון?!" אייס, שהגיע כמה דקות לפניה, עשה פרצוף מאחורי כתפה. "אימא, אימא, תרגעי," אמרתי לה בחיוך, "אני לא באמת יכולה לספר לך כל פרט, זה אישי. אבל מה שחשוב זה שאנחנו אוהבים, ודואגים זה לזה, אז אין לך מה לדאוג. אנחנו שני אנשים בוגרים שיכולים לדאוג לעצמנו." "כן, את זה כבר הוכחתם," ענתה אימא שלי בחיוך, "אבל מה איתו?" היא ניגשה לעריסה של שירו הישן וליטפה אותו בעדינות. "אתם יודעים איך לטפל בתינוק?" "אנחנו נלמד," עניתי לה, "וטוב שאת פה. תוכלי ללמד אותנו." "אז בגלל זה הזמנת אותי?" אמי עשתה פרצוף כאילו נעלב. "גם, וגם כדי שתכירי את שירו, הנכד הראשון שלך." עניתי לה בחיוך, כי אולי לא תהיה לך הזדמנות נוספת, המשכתי את המשפט בלבי. כאילו הוא זיהה את שמו, שירו התעורר בקול בכי חתולי, בועט ברגליו הקטנות באוויר. אמי ניגשה אל העריסה, והרימה אותו בידיים מנוסות. "שירו, חמוד, אני סבתא שלך." היא אמרה לו תוך כדי שהיא מנענעת אותו עד שנרגע. "צריך תמיד לתמוך לו בראש, ככה," היא פנתה אליי ואל אייס, "ולא לתת לו לישון על הבטן, זה מסוכן!" כששירו התחיל שוב ליילל, היא מסרה לי אותו. "הוא רעב." היא אמרה, ואז פנתה לאייס, "תגיד, יש לכם מיטה בשבילו? שידת החתלה? כל הציוד שצריך בשביל תינוק?" "האמת שעדיין לא," הודה אייס, "אבל הרווחתי אתמול מספיק כדי לקנות כל מה שצריך!" "אז בוא איתי ונלך לחנות מוצרי תינוקות!" אימא שלי משכה את אייס בידו, ומתוך כבוד הוא נתן לה להוביל אותו. "כדאי שקודם תראי איפה אנחנו גרים," הוא אמר לה, "אין טעם לקנות מיטה ושידה שמתאימות לחדר רגיל." "מה זאת אומרת?" שמעתי את אימא שלי שואלת כשהם פנו החוצה מהחדר אל המסדרון.
למחרת אני ושירו השתחררנו מבית החולים, כששירו רשום בתעודת הלידה כאזרח יפן. אייס "השאיל" עבורנו רכב והסיע אותנו אל המרינה. כשנכנסתי אל בטן הספינה עם שירו בזרועותיי, פי נפער בתדהמה! מיטת היחיד הקרובה ביותר למיטה הזוגית שלנו הוסבה לעריסת תינוק, ולידה שידת החתלה מקובעת לדופן הספינה ולעריסה. כלי המיטה ואפילו הווילון שמעל החלון הקטנטן בספינה היו מקושטים בדובונים קטנים בצבעים בהירים ועליזים, והארון לצד המיטה בקושי נסגר משפע הבגדים, החיתולים והמצעים שבתוכו. בעיניים נוצצות, אייס הצביע בגאווה על העריסה והשידה. "נו, מה את אומרת?" הוא שאל אותי. "וואו! רגע, בנית את כל זה לבד? אתמול?" שאלתי בתדהמה. "כן!" ענה אייס בחיוך, "היה קשה להתקין את הסורגים כך שיחליקו כלפי מטה, כמעט שרפתי אותם, אבל בסוף הצלחתי." אייס הדגים לי את הפתיחה והסגירה של סורגי העריסה. "זה מדהים, אייס!" הנחתי את שירו בעריסה, סגרתי אותה והתרוממתי על קצות אצבעותיי כדי לנשק את אייס. אייס כרך סביבי את זרועותיו החסונות ושנינו התמסרנו זה לזו בנשיקה ארוכה.
אימא שלי נשארה איתנו למשך שבוע. היא לימדה אותי לחתל, להלביש ולרחוץ את שירו, ובזמן שאייס יצא להתאמן או להרוויח כסף, היא ניצלה את ההזדמנות לרכל עליו. "הוא קצת מוזר, האייס הזה שלך," היא אמרה. "מצד אחד, הוא מאוד מנומס ואדיב, נותן הרבה כבוד. אין הרבה ישראלים שהיו מתייחסים אליי ככה. אבל מצד שני, הוא התווכח איתי שאפשר לרחוץ תינוק בחבית! איפה נשמע דבר כזה?! בסוף התפשרנו על אמבט לתינוק ללא הרגליים, כך שתצטרכי להתכופף כשאת רוחצת אותו." "זה בסדר, אימא," הרגעתי אותה, "יהיה יותר נוח ככה בספינה." "חוץ מזה," היא המשיכה בתלונות שלה, "הוא אמר שיש לו כסף לשלם עבור הציוד, אבל בסוף הוא יצא מהחנות עם כל הדברים ואני זאת ששילמתי!" "בחרת יפה את כל המצעים והבגדים," אמרתי לה, "אבל, הוא לא ביקש ממך לצאת מהחנות לפניו?" "האמת שכן," הודתה אמי, "אבל עדיין לא שילמנו, אז נשארתי…" "נו, אז לא ממש השארת לו ברירה." צחקתי. "אולי פשוט תחשיבי את זה כמתנה לשירו." "הממ… הוא בהחלט איש מוזר." פסקה אמי.

לפרק 39 ->

Back to top button