איך הצלתי את אייס – סיפור מעריצים (fanfic) מאת PortgasDMor (פרקים 39-43)
פרק 39
נשארנו בטוקיו כחודש לאחר שאמי הייתה צריכה לחזור לארץ. לאט לאט התאוששתי מהלידה, והתרגלתי לאורח החיים החדש שתובע תינוק שאך נולד. אייס היה מאוהב לחלוטין ברך הנולד, ועזר לי ככל יכולתו. היה לו גם חשוב לדאוג שתמיד יהיה בספינה כל מה שצריך, ולכן הוא בילה לעתים שעות ארוכות מחוץ לספינה, עושה עסקים או מרוויח כסף בדרכים שונות, חוקיות או לא. החיפושים אחרי אייצ'ירו אודה עברו לאש קטנה. לא ויתרנו על זה, לפעמים העמסנו את שירו במנשא והמשכנו בניסיונות לברר היכן למצוא אותו, אבל החיפוש הפך להרבה פחות אינטנסיבי ובסופו של דבר, לא הצלחנו לגלות דבר.
"הממ…" הרהרתי בקול רם, "אם אודה לא נמצא בטוקיו… הייתי מנסה לחפש אותו בעיר הולדתו. זה הפרט היחיד שאנחנו יודעים עליו, ובדרך כלל אנשים אוהבים להמשיך לגור בסביבה שבה הם גדלו, אם הם לא עוברים לעיר הגדולה." "נכון!" ענה אייס, "גם אם הוא לא גר שם, נוכל אולי למצוא אנשים שהכירו אותו מפעם! אולי נוכל לגלות קצה חוט! איזו עיר זאת הייתה?" "קומאמוטו." עניתי. "יוש!" הכריז אייס, "בואי נרים עוגן!"
שוב חזרנו לשגרה של הפלגות לאורך חופי יפן. למעשה די חזרנו על עקבותינו, וירדנו דרומה ומערבה. שמחתי שאנחנו מדרימים, כי החורף איים להגיע ודי חששתי מהטיפול בתינוק קטן באקלים מושלג שאני לא מכירה מהארץ. שירו היה תינוק אנרגטי וחייכן, שהסב לשנינו המון אושר, עם כל העייפות שבטיפול בו. ברגע שהוא נחשף טיפה לשמש, הופיעו על לחייו נמשים חמודים שהוסיפו לו חן.
הגענו לקומאמוטו לקראת סוף דצמבר. מכיוון שהצטיידנו היטב לחורף במהלך המסע לשם, הכסף שלנו הלך ואזל, ואייס רצה דבר ראשון לדאוג לזה, ואם אפשר באותה הזדמנות למצוא מקום להתאמן בהאקי, כמובן. אני בינתיים לקחתי את שירו במנשא ויצאתי לנסות לברר על אודה. פגשתי הרבה אנשים ששמעו עליו, והיו גאים שמנגקה מפורסם צמח מהעיר שלהם, אבל עדיין לא פגשתי אף אחד שהכיר אותו בעבר, או ידע בדיוק היכן הוא גר או עובד.
בערב חזרתי לספינה, ואייס חזר כשעה אחריי כשהוא מורעב. מזל שהספקתי להכין אוכל. הוא טרף את הארוחה ואז צנח לישון קצת על השולחן, כהרגלו. כשהוא הרים את הראש, חיוך שובבי היה מתוח על שפתיו. "הצלחתי היום להשיג גם כסף, וגם אימון טוב בהאקי למחר." הוא אמר בעיניים נוצצות. "באמת?" שאלתי. "אני לא הצלחתי להשיג שום דבר היום. איזה אימון השגת?" "את לא מבינה איזה מזל היה לי." אייס התחיל לספר, "מצאתי אתר בנייה של גשר ענק, ניגשתי למנהל שם וניסיתי להתקבל, אבל המנהל התחיל לבלבל לי בשכל עם טפסים וכללים וכל מיני, התחלתי להתעצבן וכמעט הלכתי משם. אבל אז קלטתי שהקורה הענקית שהם מרימים אל הגשר עם מנוף עומדת להשתחרר וליפול, ישר על כל העובדים באתר." "עם האקי תצפית?" שאלתי אותו. "כן." ענה אייס. "זינקתי במהירות, כשאני עוטה האקי הקשחה על כל הגוף, ועצרתי את הקורה ברגע האחרון! מור, את יודעת מה זה אומר?" שאל אייס בהתלהבות. "מה?" שאלתי. "כשניסיתי להציל את לופי, ניסיתי לעשות בדיוק אותו הדבר." ענה אייס, "אבל לא הספקתי להגיע להאקי הקשחה מלא לפני שהאגרוף של אקאינו הארור פגע בי. בגלל זה נפגעתי. זו הייתה נקודת החולשה שבגללה כמעט איבדתי את חיי. ועכשיו הצלחתי להתגבר עליה! הספקתי לזנק ולהתחמש בזמן! אני חייב להמשיך ולהתאמן על זה, להיות עוד יותר מהיר וחזק, ואז לחזור חזרה ולהביס את הקסאמה הזה!" אמר אייס בקול מלא התלהבות ונקמה. "נו, ומה קרה אחר כך?" שאלתי, "איך קיבלת אימון למחר?" "אחר כך שלחתי את הקורה באגרוף מדויק בחזרה אל הנקודה בגשר שאליה הקורה הייתה אמורה להתחבר. העובדים שלא התעלפו מרוב פחד עמדו ומחאו לי כפיים. כולם היו בהלם, ורצו לדעת איך עשיתי את זה. הסברתי להם שאני פשוט ממש חזק, אבל זה לא ממש הניח את דעתם. הייתה שם גם כתבת מקומית שבאה לסקר את הבנייה של הגשר, היא פשוט לא הפסיקה לשאול שאלות. עד שמנהל האתר הגיע אלי, קד לי ולחץ את ידי בתודה. 'אני לא יודע איך להודות לך,' הוא אמר לי בהתרגשות, 'הצלת עכשיו את כל האנשים האלה וגם את פרויקט הבנייה שלי! איך אני יכול לגמול לך? אם יש משהו שאוכל לתת לך, רק תגיד.' כמובן שביקשתי ממנו את האפשרות להתאמן באתר הבנייה שלו, אבל הוא אמר שהחל ממחר, כולם יוצאים לחופשה כי החגים בפתח. בסופו של דבר הוא גם נתן לי כסף, וגם קבעתי איתו שאגיע מחר להתאמן, והוא בעצמו יבוא לתפעל עבורי את המנוף. אולי גם נצליח להשלים חלק מהגשר באימון הזה." החגים? התפלאתי. אוי, נכון, ראש השנה האזרחי! ולמחרת… בהחלט יש משהו שאני צריכה לעשות מחר, החלטתי. "בהצלחה מחר באימון." חייכתי אל אייס שמשך אותי אליו והצמיד את שפתיו אל שפתיי.
פרק 40
למחרת מוקדם בבוקר אייס עזב את המיטה חרישי כחתול. רק הצניחה הפתאומית בטמפרטורה מתחת לשמיכה גרמה לי לפקוח עין כסדק. "אייס?" מלמלתי. "ששש…" לחש אייס, "תחזרי לישון. אני הולך להתאמן." "בהצלחה." איחלתי לו, בעת שהוא רכן מעל העריסה של שירו הישן והעיף אליו נשיקה באוויר. אייס עזב במהירות ואני ניסיתי ללא הצלחה לחזור לישון. בסופו של דבר החלטתי לקום, התארגנתי, טיפלתי בשירו שגם הוא התעורר בינתיים, האכלתי אותו, ובשעה שנפתחו החנויות יצאתי לדרך, לחפש מתנה לאייס ליום הולדתו. הוא יהיה בן 21, חשבתי בהתרגשות. כולם חושבים שהוא מת בן 20… לא ייאמן. הסתובבתי קצת בחנויות, עד שמצאתי עבורו מעיל עור שחור ארוך, דומה לזה שהוא לבש באי החורף, דראם. מאז שאייס תיקן את הקעקוע שלו, הוא העדיף תמיד להסתובב בלי חולצה, ומפני שהקור לא מפריע לו, לפעמים הוא שוכח שחורף עכשיו ונכנס לעימותים במקומות שלא מקובל להיכנס אליהם חשופים. אז קניתי את המעיל, וגם חוטי רקמה בסגול ולבן ומחט חזקה כדי לרקום על עור, וחזרתי אל הספינה. אחרי שהאכלתי את שירו (שוב, כי תינוקות אוכלים לעתים קרובות, ולשירו הקטן יש תיאבון בריא), הנחתי אותו בעריסה וישבתי לרקום את הסמל שאייס כל כך גאה בו על גב המעיל.
אחרי כשעה, שמעתי לפתע קריאה מהוססת מהרציף שאליו הייתה קשורה הספינה. "סליחה? יש כאן מישהו?" הצצתי בחלון הצדדי הקטנטן, אך לא הצלחתי לראות הרבה מלבד זוג רגליים בכפכפי גומי. עוד משוגע שמסתובב בחורף כאילו זה קיץ, חשבתי לעצמי. אני רק מקווה שזה לא מישהו שאייס הסתבך איתו… השארתי את שירו הישן בעריסה, ועליתי אל הסיפון. "שלום," בירכתי אותו וקדתי בהיסוס. "אפשר לעזור לך?" מולי עמד יפני שמנמן, מעט מרושל, עם זקנקן בן יומיים, ובחיוכו המהוסס שן אחת שבולטת מעט מעל האחרות. הוא החזיק בידו עיתון. איפה ראיתי אותו בעבר? שאלתי את עצמי. אבל התגובה שלו למראי הייתה מופתעת הרבה יותר. "ס- סליחה…" הוא גמגם, "אולי טעיתי בספינה…" הוא האט את קצב דיבורו כשהבין שאני תיירת, אבל אז הרים את עיניו אל דגל הפיראטים שבראש התורן ופנה אליי שוב. "אולי את יודעת איפה אני יכול למצוא את האיש הזה?" הוא הגיש לי את העיתון. באחד העמודים הפנימיים, תמונתו של אייס הופיעה בשחור-לבן על רקע גשר ענק בבנייה. "כתבו על אייס כתבה?" שאלתי בהפתעה, "זאת הספינה שלו," עניתי לאיש. "הוא יחזור יותר מאוחר. רגע…" נפל לי פתאום האסימון, "אייצ'ירו אודה?" עיניי נפערו בתימהון. כל כך הרבה זמן אנחנו מחפשים אותו, והנה הוא כאן, מחפש בעצמו את אייס! "כן, נעים מאוד." הנהן אודה בנימוס. "שמי מור. פורטגאס די מור." הצגתי את עצמי, "אייס מחפש אותך כבר כמה חודשים, אני מתנצלת מראש אם הנימוסים היפניים שלי לא מושלמים, אבל אולי תיכנס, אני מקווה שהוא יחזור מהר." הצבעתי על הספסל המרופד בקבינה של הספינה. "זה בסדר," הוא ענה, כשעיניו פעורות בתימהון, "אני מבין שאת לא מכאן." הושטתי לו את ידי והוא דילג אל הסיפון. "יש לי כל כך הרבה שאלות," הוא אמר, "שאני לא יודע מאיפה להתחיל…" "שב בבקשה," עניתי לו, "אולי נתחיל מכוס תה? תה שחור או תה ירוק?" שאלתי אותו. "תה שחור, תודה רבה." הוא ענה והתיישב. ירדתי בזריזות לבטן הספינה, הרתחתי קנקן תה והעליתי לסיפון תה שחור ועוגיות. התיישבתי מול אודה, שאמר אלי "אני לא מבין כלום. אולי תספרי לי, מהתחלה, מה קורה כאן? איך זה ייתכן?" אז ישבתי וסיפרתי לו, הרבה יותר ממה שסיפרתי לאימא שלי, איך נפגשתי עם אייס באימפל דאון, איך העברתי אותו לעולם שלנו והייתי צריכה כל בוקר להחזיר אותו, ולבסוף איך הצלחתי להציל אותו ברגע האחרון בעזרת הדמעות של מרקו, ואיך העברתי אותו לבית חולים בישראל, שם ניתחו אותו והצילו את חייו. אודה ישב והקשיב מרותק, אך פיו נפער בתימהון כשפתאום שירו התעורר והודיע על קיומו בבכי חזק. "סליחה," אמרתי לאודה, "מיד אשוב." ירדתי למטה, הרגעתי את שירו והחלפתי לו, ואז הכנתי לו בקבוק ולקחתי אותו איתי למעלה אל הסיפון. "שירו-קון, בוא תגיד שלום לאודה-סאן," אמרתי לתינוק, אודה חייך מאוזן לאוזן. "לא ייאמן!" הוא אמר, "הוא כל כך דומה לאייס כשהיה תינוק! וגם קראתם לו שירו… תמשיכי לספר לי, בבקשה, עכשיו אני עוד יותר סקרן." בזמן שהאכלתי את שירו, המשכתי וסיפרתי לאודה על המסע שלנו מישראל לכאן, ועל כל ההרפתקאות שעברנו בדרך. "ראיתי בפייסבוק את התמונה של רע, אל השמש," אמר אודה כשסיפרתי לו על הרפתקאותינו במצרים. "לא העליתי בדעתי שזה אייס." כשסיפרתי לו על הסערה שחווינו, ואיך בקושי הצלחתי להציל את אייס בפעם השנייה, הוא צחק ואמר, "את ממש בת ים, מה?" "כמעט." עניתי לו בצחוק. בדיוק כשסיפרתי כבר על איך התחלנו לחפש אותו ביפן, שמעתי את אייס קורא לי מקצה המרינה. הנחתי במהירות את שירו על הרצפה לרגלי אודה, שיתאמן בהרמת ראש וגלגולים מהבטן לגב וההפך. "שים עליו עין לרגע, בבקשה," ביקשתי מאודה וקפצתי אל המזח, היישר לזרועותיו של אייס שהגיע בריצה, הרים אותי וסובב אותי באוויר בהתרגשות.
פרק 41
לאייס כמעט ואין ריח של זיעה. הזיעה שלו בדרך כלל מתאדה או נשרפת ואז נשאר ריח קלוש של ל"ג בעומר. שאפתי את ריח המדורה המוכר מחזהו של אייס כשהוא הניח אותי שוב על הרציף ואמר בהתלהבות, "איזה אימון אדיר זה היה! אני כבר שולט בהאקי הקשחה על כל הגוף תוך שבריר שנייה! אה, וגם הגשר התקדם לא רע." "יום מוצלח בהחלט," עניתי לו בחיוך גדול. "יש לנו אורח." "מי?" אייס הרים את עיניו אל אודה, שקם ממקומו כדי להחוות קידה. "מי שחיפשנו כבר הרבה זמן." עניתי, "אייס, תכיר את אייצ'ירו אודה." החוויתי בידי. אייס ואודה החליפו מילות נימוסין רשמיות, אבל אז, אייס קפץ לפתע אל תוך הספינה, ואסף במהירות את שירו, שכמעט התגלגל דרך הדלת הפתוחה אל המדרגות לבטן הספינה. "שירו-קון, כבר אתה רוצה ללמוד לרדת במדרגות?" שאל אייס כשהוא זורק את שירו גבוה באוויר, ותופס אותו לקול צחוקו המתגלגל של שירו. "שירו, על שם שירוהיגה?" שאל אודה. "כן," ענה אייס. "על שם אוייג'י." אייס סובב אליו את גבו עם הקעקוע המתוקן. אודה פער את פיו. "אפילו שאני רואה אותך, אפילו שמור סיפרה לי, אני עדיין לא קולט." הוא אמר. "איך זה יכול להיות שאתה כאן? אני ראיתי במו עיניי… אני ראיתי מה קרה לך… והצלקת הזאת שמסביב לקעקוע, לא להאמין…" "ראית?" שאלתי, עוברת בחזרה מהרציף אל הספינה. "כאילו… גם אתה נכנס פנימה לעולם שלהם?" "תמיד חשבתי שזה רק בדמיון שלי," ענה אודה. "כן, אני נכנס. ואז אני חוזר ומצייר את המנגה של מה שראיתי. אבל מעולם לא העליתי בדעתי שעוד מישהו יוכל להיכנס, ובטח לא שמישהו משם יוכל לצאת לעולם שלנו!" התלהב אודה. "אני חייב לחזור לשם." קטע אותו אייס. "תחזיר אותנו בבקשה עכשיו!" "עכשיו?" חזר אחריו אודה, "אני לא יכול. וגם אם הייתי יכול, אני לא בטוח ש…" אודה נתלה מצווארונו באגרופו הימני של אייס, "תחזיר אותנו, עכשיו!" חזר אייס בשיניים חשוקות וגבות מכווצות, כשלהבה פורצת ממצחו. "אייס! אייס!" צעקתי, קולי נוסק לגבהים, "אייס, אל תפגע באודה! אם תפגע בו, אולי לעולם לא תצליח לחזור!" בהילוך איטי, אייס החזיר את אודה החיוור לרצפה, ועזב את חולצתו. "סליחה." הוא אמר בקול נמוך. "לפעמים אני מתלהט מהר מדי." אודה כחכח בגרונו כדי למצוא שוב את קולו. "מצטער, אני באמת לא יכול. יש עכשיו דילוג זמן של שנתיים, שבו גם אני לא יכול להיכנס לעולם שלך. בגלל זה אני כותב עכשיו על הילדות שלך ושל לופי." "הילדות שלי?" שאל אייס. "תכתוב גם על אחי השני, סאבו." אייס הצביע בימינו על ה-S עם האיקס שעל זרועו השמאלית. "זה היה הסמל שלו. זו תהיה מחווה יפה לזכרו." שניהם שתקו לכמה שניות. "אבל אני באמת חייב לחזור," אמר אייס לבסוף. "תבין, אני נשבעתי ללופי שאני לעולם לא אמות. והנה אני חי, והוא חושב שאני מת. הוא יישבר לגמרי, אולי אפילו ינטוש את החלום שלו, להיות מלך הפיראטים. אני לא רוצה לחיות עם החרטה הזאת, לחשוב שבגללי הוא איבד את חלומו." "לופי בסדר, אייס." ענה לו אודה. "ג'ינביי היה איתו ברגעי המשבר. הוא לא איבד את חלומו – בדיוק להפך. עכשיו כשהוא חושב שאף אחד אחר מלבדו לא יוכל להציל את כל מי שיקר לו, הוא נחוש עוד יותר להתחזק מעל כולם ולהפוך באמת למלך הפיראטים. אני חושש שדווקא אם הוא יגלה עכשיו פתאום שאתה חי, חלק מהנחישות הזאת תיעלם והוא לא יצליח במשימתו. אם יש משהו שאני באמת רוצה," המשיך אודה, "זה שלמרות שכל הסיכויים לרעתו, לופי יצליח להגיע ולהיות מלך הפיראטים הבא." "גם אני רוצה," אמר אייס. "ואני רוצה גם לעזור לו להגיע לשם. ויש עוד דבר. אני מכיר את הנקאמה שלי. אחרי מה שטיץ' עשה, ואיך שהוא חילל את גופתו של אוייג'י, אני בטוח שהם יתכננו קרב נקמה נגדו. אבל הם לא מבינים עם מה יש להם עסק! אני נלחמתי נגדו, אני יודע מה הוא מסוגל. אני חייב להזהיר אותם, אחרת הוא יביס את כולם! אפילו את מרקו!" "אני מצטער, אייס." השיב אודה. "החששות שלך היו נכונים. מלחמת הנקמה כבר פרצה, והצוות שלך נחל תבוסה מוחצת." "מה?!" קרא אייס. "כל המפקדים ירדו למחתרת," המשיך אודה, "אף אחד לא יודע איפה הם כרגע. גם לא אני." "לעזאזל!" קילל אייס. "אתה יודע מה?" אמר אודה, "אני צריך ללכת עכשיו, אז בוא נעשה כזה דבר. מחר, יש לי יום הולדת." "גם לאייס!" התפרצתי. "נכון!" הסכים אודה. "אני כאן כי אני תמיד חוגג את יום הולדתי בבית הוריי. תבואו לשם מחר, ובינתיים אני אחשוב מה אפשר לעשות בקשר אליך." אודה רשם את כתובת הוריו בשולי העיתון, קרע את הפינה עם הכתובת והושיט לי את הנייר. "נתראה מחר!" הוא נופף בידו לאייס, שעדיין היה המום בגלל החדשות על הצוות שלו, קפץ אל הרציף והלך.
פרק 42
"מור…" אייס תפס בכתפיי, אצבעותיו חופרות מעט עמוק יותר ממה שהוא התכוון. "הנקאמה שלי…" הרגשתי את חום גופו עולה בעודו מנסה להשתלט על רגשותיו. "כולם בחיים," עניתי בעודי מלטפת בעדינות את גבו בתנועה מרגיעה, "ובמקום בטוח. הזמן לטפל בקורוהיגה עוד יגיע. מחר נדבר עם אודה ונמצא פתרון." אייס השפיל אלי את מבטו וחום גופו התאזן. "אני לא יודע איך את עושה את זה," הוא אמר בקול נמוך, "אבל את תמיד מצליחה לאזן אותי." הוא קירב אלי את שפתיו, אבל אז: ספלאש! שירו הצליח לגלגל את עצמו מעל דופן הספינה ישר למים! מיד קפצתי אחריו למים העכורים של המרינה, תפסתי אותו והרמתי אותו החוצה. "שירו!" קראתי, "שובב שכמוך, זה מסוכן!" צחוקו התינוקי התערבב בצחוקו של אייס, שהושיט את ידיו לאסוף את שירו ממני. "לא הייתי מצפה ממנו לפחות מזה." אמר אייס בחיוך מאיר עיניים. "לא הולך להיות לי קל איתו, מה?" אמרתי בעודי יוצאת מהמים השמנוניים. "כדאי שתיכנסי להתקלח," הציע אייס. "המים פה מלאים בשמן מנועים. אני ארחץ את שירו." בחבית, אלא מה?
"צריך להביא לאודה מתנה." אמרתי לאייס חצי שעה מאוחר יותר. "מתנה?" שאל אייס, "הממ… לצאת לצוד משהו בשבילו אולי?" "לצוד?" צחקתי. "יותר בכיוון של משהו שיישאר לו כמזכרת. יש לו מספיק כסף, אז גם מתנה קנויה לא תרגש אותו." "מה הוא אוהב?" שאל אייס. "את לופי!" עניתי בלי לחשוב פעמיים. אייס צחק. "גם אני מתגעגע לבאקה החלשלוש הזה, אבל אי אפשר לתת אותו מתנה." "אולי… כובע קש?" שאלתי פתאום. "אייס, למדת, נכון? למדת להכין כובע קש בוואנו! בוא נכין לאודה כובע קש אמיתי!" "הכובעים של וואנו הם לא בדיוק כמו הכובע של לופי," ענה אייס, "אבל… אני חושב שאני יודע איך לעשות את זה. הבעיה היא שעכשיו לא העונה לאסוף קש יבש." "זאת באמת לא בעיה, אייס," צחקתי. "בעולם הזה יש חנויות שמוכרות כל מיני חומרי יצירה לעבודות יד. אני בטוחה שנמצא קש." "אז בואי נלך!" הכריז אייס, כשהוא מכניס את שירו למנשא. "רגע," עצרתי אותו, "גם לי יש מתנה בשבילך. ליום הולדתך ה-21!" נכנסתי לבטן הספינה והוצאתי את המעיל השחור, שהסמל של שירוהיגה התנוסס כעת על גבו בגאון. "מזל טוב, תתחדש!" אייס הביט בי בעיניים פעורות. "מה, אף פעם לא קיבלת מתנת יום הולדת?" שאלתי אותו. אייס נענע בראשו. "בדרך כלל," פתח אייס, "יום ההולדת שלי היה יום שבו תהיתי ביתר שאת האם זה היה טוב שנולדתי בכלל. תמיד הייתי עצבני ביום הזה, ואפילו לופי, שניסה בהתחלה לשכנע אותי לחגוג, הבין בסופו של דבר שעדיף לעזוב אותי לנפשי." אייס לקח נשימה, עצם את עיניו ופקח אותן שוב, כשמבטו מתלכד במבטי. "בשנה שעברה, קיבלתי סוף סוף את התשובה שחיכיתי לה כל חיי. אז אני מניח שהשנה, אני יכול סוף סוף לחגוג." זווית פיו התרוממה בחיוך כשהוא לקח ממני את המעיל ולבש אותו. "וואו, פשוט מהמם עליך!" אמרתי. שוב התקרבנו לנשיקה, אבל שירו שנמעך בין שנינו במנשא התחיל למחות בקול. שנינו פרצנו בצחוק ויצאנו לחפש חנות לחומרי יצירה.
אחרי שמצאנו את מבוקשנו, המשכנו להסתובב בעיר החגיגית בעוד הערב יורד. קרקור מקיבתו של אייס הוביל אותנו למסעדה, כמה רחובות מהמרינה. השכבנו את שירו הרדום על ספה קטנה שהייתה שם לידינו, ופצחנו בארוחת ערב חגיגית, כשאייס כמובן מזמין מנה אחרי מנה, ובסופו של דבר צונח בראש מתנודד אל השולחן. אחרי כמעט שנה של חיים לצידו, פיתחתי כבר אינסטינקט מתי לסלק את הצלחת שמתחתיו, כדי שהוא לא יצטרך אחר כך לעמול שעה כדי לנקות את הכובע. כשאייס נרדם, סימנתי למלצרית וביקשתי שיביאו לנו עוגה שלמה עם 22 נרות יום הולדת. "עוגה שלמה? לא פרוסה? את בטוחה?" שאלה אותי המלצרית באי אמון. "כן, עוגה שלמה. זו הפעם הראשונה שהוא באמת חוגג, אני רוצה שזה יהיה מושלם." עניתי. כשאייס הרים את ראשו, שלושה מלצרים עם עוגה שלמה ונרות דולקים החלו להתקרב אל השולחן שלנו, כשהם שרים לאייס יום הולדת שמח. אייס שפשף את עיניו. "אייס, תביע משאלה ותכבה את הנרות," אמרתי לו. "הלוואי… הלוואי ש…" התחיל אייס. "בלב." הזכרתי לו. אייס סיים את המשאלה שלו בלחישה בלתי נשמעת, ונשף על הנרות. הנרות דעכו אבל הלהבה שלהם מיד זינקה שוב, ופצחה בריקוד כזה שרק אייס מסוגל לגרום לו. אייס העביר את אצבעו בלהבות עד שנוצרה הצורה I♥U. כשהחיוך על פניי הגיע מאוזן אל אוזן, אייס אסף לבסוף את האש, הגיש לי פרוסה אחת והתחיל לטרוף את השאר. "כדאי שתקחי את שירו ותצאי." אמר אייס בפה מלא. בקושי הספקתי לצאת, ואייס הגיע מאחוריי, חיבק אותי חזק ונשא אותי בקפיצה ישר אל הגג. המלצרים יצאו מהמסעדה והביטו שמאלה וימינה במורד הרחוב. "איפה הם לעזאזל?" שמענו אותם אומרים זה לזה, "הרגע הם היו פה! כאילו בלעה אותם האדמה! איזו חוצפה! לברוח בלי לשלם על כל מה שהם אכלו!" אייס ואני החזקנו יד על הפה כדי לא לפרוץ בצחוק, ואייס אחז בי שוב וניתר אל הגג הסמוך, וכך התקדמנו מגג אל גג עד שהגענו אל בניין גבוה, שמתחתיו התאספו המון אנשים חוגגים. "כנראה שזו הכיכר המרכזית של חגיגות ראש השנה האזרחי," ציינתי, "לקראת חצות כולם יספרו לאחור ויתנשקו." "באמת?" אייס הוריד ממני את המנשא עם שירו הישן, והעמיס אותו על גבו. "אז אם ככה, גם לנו מגיע." עשר, תשע, שמונה, ספר כל הקהל שמתחתינו, ואייס קירב אותי אליו, הכניס אותי בין כנפות המעיל, ליטף את שערי והרים את סנטרי. שלוש, שתיים, אחד– שפתותינו נפגשו לנשיקה חמה וארוכה, בעוד השמיים שמעלינו החלו לזהור באור הזיקוקים המסמלים את כניסת השנה החדשה. "דה! דה!" שמענו את שירו מאחורי גבו של אייס קורא אל האורות המנצנצים בשמיים ללא טיפת פחד מקולות הנפץ. אבל לא עצרנו בגללו את הנשיקה. התנשקנו עד שכבר לא נשאר לנו אוויר, וכל הזיקוקים כבו. ואז, בקשת גדולה, כשאש פורצת מרגליו כמו זיקוק אחד אחרון, אייס זינק מהבניין הגבוה בעודו מחבק אותי ונושא את שירו על גבו, וירד ישר אל הספינה שלנו שבמרינה. השכבנו את שירו בעריסה שלו והמשכנו לחגוג זה עם זו בפרטיות עד השעות הקטנות של הלילה.
פרק 43
למחרת בבוקר התעוררנו בשעה מאוחרת, והתחלנו להכין את כובע הקש. אייס החל לשזור את הקש מהאמצע בעיגולים הולכים וגדלים, ואני הסתכלתי כיצד הוא עושה זאת. לאחר מספר דקות, שמתי לב שאצבעותיו מתחילות להאדים מהמאמץ והחיכוך עם הקש. "תן לי להמשיך," ביקשתי ממנו. "נראה לי שהבנתי איך עושים את זה, והאצבעות שלי יותר דקות, יהיה לי קל יותר." אייס כמעט העיף אליי את הכובע. "כן, בהחלט." הוא ענה, "לפני שאני אשרוף בטעות את הדבר הזה ונצטרך להתחיל מהתחלה." תפסתי את הכובע והמשכתי לקלוע אותו שתי וערב תוך כדי סיבוב. מדי פעם אייס התערב ונתן עצה, או תיקן את המתח בכובע כך שיתאים להיקף המשתנה. בסופו של דבר יצא לנו כובע לא רע בכלל! תפרתי אליו רצועת בד אדומה כמו של לופי וארזנו הכל בקופסת מתנה.
בשעה היעודה התייצבנו מול פתח ביתם של ההורים של אודה, חלצנו את הנעליים בכניסה והתקבלנו בברכות ובקידות. שוב התנצלתי על הנימוסים היפניים הלא-מושלמים שלי, אבל אמו של אודה היסתה אותי עם "הכל בסדר, אנחנו מבינים שאת לא מכאן, לא ניעלב אם תתנהגי בצורה שונה מהמקובלת." זו הייתה יום הולדת ביתית משפחתית חמה ועליזה. היו שם אודה ואשתו ושתי בנותיהם הקטנות, אחותו וההורים המבוגרים שלו. הנחנו את שירו על הרצפה כדי שיוכל להתאמן בגלגולים שלו במרחב גדול יותר ממה שיש לו בספינה, ואנחנו ישבנו להתארח. כשהגיע שלב המתנות, הגשנו לאודה את כובע הקש, ארוג ידנית בסגנון וואנו, ואודה ממש התרגש. "לא תיארתי לעצמי שאי פעם אקבל לכאן מתנה משם!" הוא שמח והניח את הכובע על ראשו, "תודה רבה רבה! גם לי יש מתנה עבורך, אייס." אודה הגיש לאייס אריזת מתנה מלבנית שטוחה. אייס פתח את האריזה, בפנים, במסגרת עדינה, היה ציור. מנגה צבעונית: אייס, אני ושירו הקטן מוחזק על הידיים. זו הייתה תמונה של פלג הגוף העליון. אייס ללא כובע, ועם הצלקת הענקית שהחלימה מעטרת את בטנו. אני, בגרסה ציורית עם שיער חום גולש ועיניים גדולות וירוקות, לבושה בבגד ים חושפני, ושירו, שנראה כמעט כמו אייס כשהיה תינוק, עם נמשים ושיער חום כהה. אייס פער את פיו. "זה יפהפה! תודה רבה!" הוא פנה אלי, "מור, תראי, יצאת ממש יפהפייה!" "כן, העיניים שלי נראות מדהים! כל כך גדולות!" צחקתי. "דווקא אני אוהב יותר את העיניים האמיתיות שלך." אמר אייס כשהוא מפנה בעדינות את סנטרי כך שאביט אל תוך עיניו. "אמנם הן קטנות, אבל כמה גוונים יש בהן! חום וצהבהב וירוק וקצת אפור, ואישון שחור במרכז…" "תביא, אני מיד מתקן את זה!" אודה חטף את הציור מידו של אייס, שהיה שקוע בכלל בלהביט בעיניי והתקרב באיטיות לנשק את שפתיי.
"נו, איך עכשיו?" שאל אודה כשהנשיקה הסתיימה, מחזיר לאייס את הציור. "מדהים!" אמר אייס בעיניים נוצצות. "הלוואי שהיא הייתה נראית ככה בעולם שלי. בזה הרגע הייתי חוזר איתה לשם!" אודה צחק. "אני חושב שמעכשיו היא כבר לא תהיה בלתי נראית אם היא תיכנס שוב לעולם שלך."
"אז, אודה-סאן," פנה אליו אייס לאחר שתיקה קלה, "הצלחת לחשוב על פתרון עבורנו? יש דרך שבה נוכל לחזור? עכשיו?" אודה חייך בחוסר נוחות. "אמרתי לך אתמול, אייס," אודה שפשף את צווארונו במקום שבו אייס הרים אותו אתמול. "אוכל לעזור לך לחזור רק בשנה הבאה. אבל-" המשיך אודה כשאייס נעץ בו מבט חודר, "אני רוצה להבין כמה דברים קודם. מור," הוא פנה אליי, "את בטוחה שאת רוצה לחזור איתו? מסוכן שם, את יודעת. לא עדיף שאת ושירו תישארו כאן, במקום בטוח?" זווית פי התרוממה לחיוך שובב. "אודה-סאן, אני נולדתי בישראל. אני רגילה לחיות בצל הסכנה. ושירו – שירו הוא הבן של אייס. הנכד של…" היססתי קצת כדי לאפשר לאודה להבין למי אני באמת מתכוונת, אבל לבסוף אמרתי "של שירוהיגה זיכרונו לברכה. כבר עכשיו אני רואה כמה הוא עומד להיות חזק. תראה כמה מרץ יש לו!" אמרתי בעודי מרחיקה אותו בפעם העשירית מהאח הבוערת. "אם שירו יישאר לגדול כאן, עוד ידביקו לו איזו תווית של בעיות קשב וריכוז או משהו וידחפו לו ריטלין. לא. שירו לא מתאים לכאן. הוא צריך את הסכנות של העולם של אייס להתפתחות תקינה." "חוץ מזה," קטע אותי אייס, "הם המשפחה שלי ורק אם הם יבואו איתי אוכל להגן עליהם. אני לא רוצה שהבן שלי ייאלץ לגדול כמוני, בלי אבא שיגן עליו ויכוון אותו בחיים!" "אני מבין," אמר אודה. "אבל יש לי עוד שאלה. אני חושש שאם תחזור, ולופי ידע שאתה בחיים, אחרי שכבר התאבל עליך, הוא עלול לאבד את הנחישות שהוא רכש בעקבות החוויה הזאת. אני חושש שאם תיפגשו, הוא יחזור לסמוך עליך במקום על עצמו ולא יצליח להגיע להיות מלך הפיראטים." "קסו," קילל אייס, "יש משהו במה שאתה אומר… אבל אני חייב לחזור. גם הצוות שלי צריך אותי. ויש לי כמה חשבונות לסגור. אולי אני פשוט אשתדל לא להיפגש עם לופי עד שהוא יגשים את החלום שלו? אולי אצליח איכשהו לעזור לו מאחורי הקלעים." "זה לא מספיק." ענה אודה, "מספיקה תמונה אחת בעיתון, ובכלל כל מי שיזהה אותך ישר ישלח את חיל הים אחריך. אתה חייב לרדת למחתרת. אסור שידעו שאתה חי." "אז מה אתה מציע?" שאל אייס. "יש דרך…" היסס אודה, "אבל תצטרך ללבוש מסכה כמעט כל הזמן." "מסכה?" שאל אייס. "כן. כשאני נכנס לשם, גם אני לובש מסכה. אני משתדל שלא יראו אותי במנגה, אבל לפעמים בכל זאת רואים. ככה לא מזהים שאני בעצם שם. אני יכול לתת לך את המסכה שלי. אבל אסור לאף אחד לדעת מי אתה, מלבד אלה שכבר יודעים." אייס שקל את הרעיון לרגע. "אוקיי… זה יכול לעבוד. אולי זה יעזור לי גם בקרבות, לפחות באלמנט ההפתעה."
אמו של אודה קראה לנו לשולחן, ואנחנו התרווחנו עם אוכל ושתייה ושיחה על דברים פשוטים כמו תינוקות וגידול ילדים. בשלב כלשהו אייס נרדם. הוא ממש צנח אל הרצפה ולמעשה חסם לשירו את הדרך את האח הבוערת בזמן שישן. הנשים ממשפחתו של אודה היו קצת בשוק, אבל אודה עצמו צחק. "אמרתי לכן שיהיה קצת מוזר איתם. לפחות הוא רק ישן על הרצפה." גיחך אודה.
כשאמו של אודה הביאה שתי עוגות יום הולדת בעלות ריח משכר, אייס התעורר והתיישב בבת אחת. הוא ניגב את עיניו במפה שגלשה מפינת השולחן, ומיד חזר לפוקוס. הוא הדליק את הנרות, ושוב ביצע בהם תעלולים לקול צחוקן של הבנות הקטנות של אודה. "הוא קוסם, נכון?" שאלה הגדולה מביניהן. "כן, הוא קוסם." ענה אודה, ואייס ואני פרצנו בצחוק.
אחרי שהעוגות חוסלו עד לפירור האחרון, שאל אייס את אודה, "אבל מה לעזאזל אני אעשה כאן עוד שנה שלמה? אני לא מצליח אפילו למצוא דרך נורמלית להתאמן ולהתחזק בזמן שאני פה. כולם פה חלשים כל כך!" "חשוב לך יותר להתאמן בהאקי, נכון?" שאל אודה, מהורהר. "כן." ענה אייס. "חשוב לי לחזק את נקודות התורפה שלי. אבל אין פה מי שיכול לאמן אותי בהאקי." "דווקא יש." ענה לו אודה. "אני מכיר אחד או שניים, תרצה שאפנה אותך אליהם?"