איך הצלתי את אייס – סיפור מעריצים (fanfic) מאת PortgasDMor (פרקים 44-48)
פרק 44
לפני שנתחיל, מכיוון שאומנויות לחימה הן לא ממש התחום שלי, אני רוצה להודות לרון, אלי ועידן, חברי נקאמה שעזרו לי בהעלאת רעיונות ובמציאת מאסטר לאייס, אדם אמיתי שקיים בעולמנו.
אייס פער את פיו. "יש מאמנים של האקי כאן, בעולם הזה?" שאל אייס בתימהון. "ברור," ענה לו אודה בחיוך, "הרי האקי הוא אנרגיית החיים. יש מספר אומנויות לחימה שמבוססות עליו. חכה שנייה, אתקשר לחבר טוב שלי. אמנם הכרתי אותו באחד המפגשים של תעשיית הקולנוע, אבל יש לו המון ידע באומנויות לחימה." אודה שלף את הטלפון הסלולרי שלו, חיפש מעט את המספר והתקשר. "שלום, ג'קי-סנסיי," אמר אודה. "מה שלומך, ידידי?" "אודה-סאן!" נשמע קול ידידותי ומוכר למדי מן העבר השני. תהיתי מאיפה מוכר לי הקול הזה, ומהו המבטא – לא יפני, אבל… "היום יום ההולדת שלך, נכון?" אמר ג'קי, "התכוונתי להתקשר אליך, הקדמת אותי! יום הולדת שמח, קודם כל. מה שלומך אתה?" "בסדר גמור, תודה," ענה אודה. "חוגג פה עם משפחתי ועם ידיד שגם לו יש יום הולדת היום." "מזל טוב גם לידיד שלך!" קרא ג'קי כשחיוך בקולו. "ג'קי, אני רוצה לבקש ממך טובה." אמר אודה. "אני מחפש מאסטר להאקי עבור הידיד שלי." "אתה מתכוון לצ'י," אמר ג'קי. "כן," ענה אודה, "הבחור כאן עוסק באומנויות לחימה ברמה גבוהה מאוד, הוא מחפש מאסטר עולמי שיביא אותו ממש לטופ, אתה מבין מה אני מתכוון?" שאל אודה. "מאסטר עולמי? חבל שברוס לי כבר הלך לעולמו," אמר ג'קי בעצב, "הוא היה המודל לחיקוי שלי. גם המאסטר שלו, ייפ מאן, כבר לא בין החיים… רגע! נזכרתי במשהו, שמעתי שהבן שלו, ייפ צ'ון, עדיין מלמד! למרות שהוא כבר די זקן, אני חושב שאין מישהו חי כיום שמתעלה עליו. הוא עוסק בווינג צ'ון קונג פו. זה משהו שיכול להתאים לידיד שלך?" "בהחלט!" ענה אודה, "האם תוכל לארגן להם מפגש?" "הממ… הוא חי בהונג קונג…" ענה ג'קי, מהורהר. "יש לי רעיון!" קפץ ג'קי לפתע, "רציתי לארגן איזה קורס צ'ופר מיוחד לפעלולנים שלי לקראת הסרט החדש. אולי אני אביא את ייפ צ'ון אליי! היי, בחור, שומע? מה שמך? אתה חושב שאתה מספיק מוכשר כדי להיות פעלולן?" התלהב ג'קי. "שלום ג'קי," ענה אייס בנימוס, "שמי פורטגאס די אייס. מה זה פעלולן?" ג'קי פרץ בצחוק. "אודה-סאן, אתה עובד עליי? זה אחד המדבבים שלך? הם לא מספיק בכושר בשביל ללמוד אצל ייפ צ'ון." לפתע פתאום ירד לי האסימון. ג'קי הוא – לא אחר מאשר – ג'קי צ'אן! השחקן והבמאי הידוע של סרטי קומדיית פעולה רבים בסגנון קונג פו. "אייס, להיות פעלולן זה תפור עליך!" אמרתי והוספתי בלחש "אני אסביר לך אחר כך." אודה ענה לג'קי, "לא, הוא לא מדבב, הוא משתמש בכינוי של אחת הדמויות במנגה שלי, כשתראה אותו תבין למה. הוא מסוגל להיות פעלולן מעולה, אם הוא ירצה בכך. אבל נראה לי שהוא יותר מעוניין כרגע להתאמן ולהשתפר בהאקי." "נכון." גיבה אותו אייס. "אייס-סאן," פנה אליו ג'קי, "אני מוכן לעשות איתך עסק: אני אארגן לך פה קורס של כמה חודשים עם המאסטר הטוב בעולם, ביחד עם שאר הפעלולנים שלי, אתה תביא את הצ'י שלך למקסימום, ובתמורה תשתתף בסרט הבא שלי כפעלולן. מתאים לך?" "מתאים." ענה אייס כשזווית פיו מתרוממת לחיוך. "לאן אני צריך להגיע?" "להוליווד כמובן!" ענה ג'קי, "למרות שייקח לי קצת זמן לארגן את הקורס, ולהביא את ייפ צ'ון לכאן." "כמה זמן ההפלגה עד לשם?" שאל אייס. "הפלגה?" שאל ג'קי, מבודח. "קח מטוס!" "לא." ענה אייס, רציני. "מור ושירו יבואו איתי. אנחנו מפליגים." "תפסת את הדמות שלך ברצינות, הא?" שאל ג'קי, מתגלגל מצחוק. "תוכל לארגן את הקורס כך שיתחיל בעוד חודשיים?" התערב אודה, לפני שהשיחה תצא מכלל שליטה. "כן," ענה ג'קי, "חודשיים זה בערך הזמן שאני מעריך שייקח לארגן הכל." "מצוין, אם כך," ענה אודה. "אייס יגיע אליך בעוד חודשיים, לאחר שיחצה בהפלגה את האוקיינוס השקט."
"העיניים שלך נוצצות." העיר אייס לאחר שהשיחה נותקה. "זה היה ג'קי צ'אן, אייס! אתה קולט בכלל איזו הזדמנות נפלה בחלקך?" "מי?" שאל אייס בעודו מרים גבה. "ג'קי צ'אן, אני מתה על הסרטים שלו!" "אם גם את שמחה אז מצדי אפשר לצאת לדרך." אמר אייס, "אבל מה זה פעלולן? הסכמתי לו רק כי אמרת שזה תפור עלי, אבל אין לי מושג מה לקחתי על עצמי." "פעלולן בסרטים," הסברתי לאייס, "הוא מישהו שעושה במקום השחקנים הראשיים את כל הפעולות הקשות והמסוכנות שהם לא יכולים לבצע. למשל לקפוץ ממקומות גבוהים, או לעבור דרך אש, כאלה דברים." "אה, קלי קלות." אמר אייס. "יהיה נחמד להצטרף שוב לקבוצת אנשים שמתאמנים ברצינות. אולי אפילו אמצא מישהו שיוכל לספר אותי." אייס תחב בחוסר סבלנות את שיערו הארוך מאחורי אוזנו. במשך השנה שהוא בילה בעולמנו, שיערו התארך בכעשרים סנטימטרים. "אני יכולה להמליץ לך על ספר מעולה, כאן בקומאמוטו." הציעה אשתו של אודה. "שנציע לה לנסות לגזור לי את השיער?" קרץ לי אייס בשובבות. "עדיף שלא." השבתי בחיוך. אייס הוא לוגיה, כשמנסים לגזור לו את השיער, השערות הופכות לאש ומיד חוזרות לשלמותן. רק בעזרת האקי ניתן לגזור אותן. "חוץ מזה, יפה לך ארוך." "לא נוח להילחם ככה," ענה אייס. "אני מקווה שייפ צ'ון סנסיי יודע להשתמש במספריים."
כשעמדנו לעזוב, הזכיר לנו אודה, "בדיוק בעוד שנה, תגיעו לכאן. אני אחזיר אתכם בחזרה ואשמור על הגוף שלך, מור, ועל הגוף של שירו, שיישארו כאן. אני אכין לך מסיכה נוספת, אייס. תצטרך לנהוג בחשאיות רבה כשתגיע לשם. אסור שאף אחד יידע מי אתה, ובעיקר אסור ללופי לדעת. אבל תוכל לחזור ולסגור את החשבונות שלך מחוץ לסיפור של לופי." "זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות." ענה אייס. "תודה רבה לך על כל העזרה, אודה-סאן. נתראה בשנה הבאה."
פרק 45
אייס בחן את המפות. "רק חודשיים לחצות את האוקיינוס הכי גדול בעולם הזה?" הרהר אייס בקול, "הממ… אני אצטרך להשיג מנוע חזק יותר. לא נוכל להסתמך רק על הרוח הפעם." "כן," עניתי, "וכדאי שנזדרז עם ההצטיידות, ונצא לדרך כמה שיותר מוקדם. הפעם נצטרך גם ביגוד חם יותר." "אני מסודר," הכריז אייס. "יש לי מעיל." צחקתי. אייס, עם האש הפנימית שתמיד בוערת בו, לא מרגיש בכלל את הקור גם כשיורד שלג. אבל אני צריכה לדאוג לעצמי ולשירו לביגוד חם יותר. במסע הקודם שלנו, עברנו דרך אקלים מדברי וטרופי, אבל עכשיו המסלול שלנו לוקח אותנו צפונה, יותר לכיוון רוסיה ואלסקה, קנדה ומשם לארצות הברית. ייתכן שיהיה קר מכדי לרדת לשחות, למרות שקניתי חליפת צלילה מבודדת, על כל מקרה.
הרשינו לעצמנו רק יום אחד להצטייד ולהתקין את המנוע החדש, ויצאנו לדרך. שוב חזרנו לשינה במשמרות. לכל אחד מאיתנו היו שמונה שעות לישון, שמונה שעות להשיט את הספינה לבד כשהשני ישן, ושמונה שעות ששנינו היינו ערים ביחד. מי שהיה ער השגיח גם על שירו, וכך קיבלתי מתנה שהרבה הורים לתינוקות קטנים לא מקבלים: לילה שלם של שינה רצופה. את המשמרות הבודדות שלי כשאייס ושירו שניהם ישנו, ביליתי בתפירת כיסים מיוחדים על כל הבגדים של שירו, שאליהם הכנסתי קלקרים שפירקתי מחגורת ציפה. תפרתי לו גם לולאה מיוחדת, שאליה חיברנו חבל ביטחון. כל הדברים האלה היו חיוניים, מפני ששירו הקטן למד במהירות להתקדם, בתחילה בזחילה על הבטן ואחר כך על ארבע. כן, זה מוקדם בשביל תינוק בגילו, אבל השרירים של שירו הם לא כמו של תינוק רגיל. הוא הבן של אייס, הנכד של גול די רוג'ר, והחוזק הנדיר שלו גרם להתפתחות מהירה ביותר. בגיל חמישה חודשים, כשהגענו לארצות הברית, הוא כבר זחל במהירות כזו שהיה לי קשה לתפוס אותו לפעמים. כמובן שהוא הכי נהנה לנסות לזחול אל מעבר לדופן הספינה וליפול למים הקפואים. עשרות פעמים עצרתי אותו, אבל כמה פעמים הוא הצליח ליפול, והחזרתי אותו או בעזרת חבל הביטחון, או שנאלצתי לקפוץ אחריו אל המים. הייתי מחזירה אותו, כחול ורועד, אבל צוחק בפה מלא בצחוק תינוקי מתגלגל, ומשכיבה אותו על חזהו של אייס, גם אם הוא ישן. אייס הניח עליו את ידו מתוך שינה ולא נתן לו לזוז ממנו עד שהפשיר.
הגענו ללוס אנג'לס אחרי חודשיים ושבוע, ואייס חשש שכבר התחילו בלעדיו. אבל ממש לפני שנכנסנו לעגון במרינה, הטלפון שלי צלצל. נתתי לאייס לענות כי זה היה ג'קי צ'אן, שבדיוק התקשר לברר מה קורה עם אייס. "שלום אייס, מה המצב?" שאל ג'קי בקול חברי, "הגעת כבר? מחר אנחנו מתחילים." "שלום מר צ'אן," ענה אייס בנימוס, והמשיך בהתלהבות, "אנחנו בדיוק נכנסים למרינה, ואני לא יכול כבר לחכות!" ג'קי צחק צחוק לבבי. "אשמח לפגוש אותך לריאיון בעוד שעה. מתאים לך? תחכה לך מונית במרינה." "בהחלט," ענה אייס. "אגיע מוקדם ככל שאוכל."
כשהשיחה הסתיימה, פנה אלי אייס, "מור, את באה איתי, כן?" "מה?" שאלתי, "לא נראה לי שאני אמורה לבוא איתך. זה סוג של ראיון עבודה." "נכון," ענה אייס, "ובדיוק בגלל זה. יש המון דברים שאני לא מבין עדיין איך הם עובדים בעולם שלך. למשל איך משלמים פה כסף, או מה זה ביטוח." צחקתי כשנזכרתי מאיפה אייס מכיר את המילה ביטוח. הפיראטים הסומלים שניסו לסחוט אותנו ולקחת לנו את הדגל, ובסופו של דבר ערכו לנו חתונה מטורפת. "בסדר, אני אבוא איתך." הסכמתי, "אבל אני אעמוד בצד אלא אם כן תצטרך את עזרתי."
קשרנו בזריזות את הספינה לרציף. מזל שבדרכונים טיפלנו עוד בעצירה הקצרה הקודמת להצטיידות, ככה שכבר נחשבנו בתוך גבולות ארצות הברית ולא היינו צריכים להתעסק עם זה. השארנו את כל שאר הסידורים לאחר כך, ומיד קפצנו למונית שחיכתה לנו. אייס כמובן רצה לצאת מהמונית בלי לשלם, אבל אני לא רציתי בעיות כשרק הגענו, והגנבתי לנהג שטר כסף כדי שלא ירדוף אחרינו ויקים מהומה, בדיוק כשאייס צריך להיכנס לראיון. זה לא היה משאיר רושם טוב. "ראיתי ששילמת." אמר לי אייס על המדרכה. "ספציפית עכשיו היה נכון לדעתי לשלם." עניתי לו. "טוב, נו," נאנח אייס. "לא באמת יש בזה צורך." נכנסנו לבניין משרדים מפואר וניגשנו אל פקיד הקבלה. "שלום," אמר אייס וקד, "יש לנו ראיון עם ג'קי צ'אן." הפקיד עלעל בניירות שלו. "שם ותעודת זהות. או דרכון," הוסיף כשהוא מרים את עיניו אל אייס. מיד הושטתי לו את הדרכונים שלנו. "אתה יכול להיכנס," המשיך הפקיד, "אבל את לא. תמתיני כאן בבקשה." "היא המתורגמנית שלי," ענה אייס במבטא כבד בכוונה, למרות שהוא ידע אנגלית יותר טוב ממני. "אני חייב אותה איתי." "זה קצת חריג," ענה הפקיד, "חכה, אני אקבל על זה אישור." אבל אייס כבר תפס אותי במותניים, וקפץ יחד איתי אל מעל לשער הקטן המסתובב, ומשם ישר אל המעלית. "היי!" קרא אחרינו הפקיד, אבל הדלת כבר נסגרה.
"הבנתי שהתחלת בפעלולים כבר בכניסה לבניין," ציין ג'קי בחיוך כשנפגשנו. "סליחה," ענה אייס, "פשוט רציתי כבר לפגוש אותך. תכיר, זאת מור, אשתי, והבן שלי, שירו." אייס הצביע על שירו הישן עמוקות במנשא שחגרתי. ג'קי חייך. "לא נהוג להביא את כל המשפחה לראיון עבודה." "אני לא אפריע." אמרתי בשקט. ואייס ענה, "אני לא מכאן, אני לא יודע מה נהוג או איך דברים מתנהלים כאן. מור תוכל להסביר לי את כל מה שאני לא אבין." "בסדר," ענה ג'קי, "בוא נתחיל. ספר לי קצת על עצמך." "על עצמי?" שאל אייס, "קוראים לי פורטגאס די אייס, אני פיראט, מפקד המחלקה השנייה של פיראטי שירוהיגה, וכבר שנה אני תקוע בעולם הזה שלכם ואין לי איך להתאמן פה כמו שצריך. אני מקווה שאצלך אוכל סוף סוף לשפר את ההאקי שלי לרמה של יונקו לפחות!" ג'קי כבר לא חייך. "תשמע בחור," הוא אמר, "אני לא מבין למה הפלגת כל הדרך לכאן רק כדי לעשות לי פה הצגות מהמנגה של אודה. אמנם הוא חבר טוב, אבל יש גבול!" "ג'קי," אמרתי ברוך, "אייס דובר אמת. הוא באמת הגיע לכאן מהעולם של המנגה, או האנימה." ג'קי הזעיף אלי את מבטו, כשהמשכתי. "אייס, תראה לו את האש שלך." אייס הביט אלי לאישור ומיד הבעיר את אגרופו, יצר טבעת אש, זרק אותה מעל לראשו, תפס עם היד השנייה וכיבה אותה. ג'קי, שהיה לו ניסיון בפעלולים מכל הסוגים, תפס בידו של אייס, שכבר לא הייתה חמה, ובחן אותה מכל הכיוונים. בעודו מחזיק בידו, אייס הבעיר את קצות אצבעותיו, שלא נגעו בידיו של ג'קי, והמשיך להדגים את יכולותיו. "מה לעזאזל!" עיניו של ג'קי כמעט יצאו מחוריהן. "איך אתה עושה את זה?" "אכלתי פרי שטן." ענה אייס בשלווה. ג'קי הפנה אלי מבט שואל. "לך זה הגיוני?" "ג'קי, אני יודעת שזה קצת לא ייאמן, אבל אני חושבת שחשוב שאתה תדע. אייס יכול להיות פעלולן מצוין, ובתור הכוראוגרף של הפעלולנים, כדאי שתדע את מלוא היכולות שלו. הוא יכול לעבור דרך אש בלי כוויות, והוא אתלט ברמה מאוד גבוהה. עזוב מאיפה הוא הגיע, פשוט תבחן אותו."
פרק 46
ג'קי הפנה את אייס לאולם האימונים שלו, שתפס כמעט את כל הקומה. אני נעמדתי קרוב לקיר, משתדלת ככל האפשר שלא להפריע. אייס לא תמיד הכיר את שמות התרגילים, אבל בהדגמה קצרה מיד זיהה אותם וביצע, לעתים כשהוא מכנה אותם בשם של מתקפה שהכיר מחבריו לצוות של שירוהיגה. אייס וג'קי, שניהם גמישים וזריזים כחתול, פתחו במעין מחול לחימה מטורף כשהם אומדים זה את יכולותיו של זה. לעין הבלתי מיומנת שלי שניהם נראו מדהימים, אבל לפתע ג'קי עצר ואמר, "אתה עוצר את עצמך, נכון, אייס?" "נכון." ענה אייס, "זה לא יהיה נבון מצדי להרוס את אולם האימונים של מי שעומד להיות הבוס שלי בתקופה הקרובה." עיניו של ג'קי נפערו בתדהמה. "אם אתה רוצה לראות את מלוא הכוח שלי," המשיך אייס, "קח אותי למקום שאפשר להרוס."
ג'קי לקח אותנו במכוניתו לשטח פתוח, ומבעד לחלון חלפו לנגד עיניי סט אחרי סט של סרטים הוליוודיים. "אקח אתכם לסט מהסרט האחרון שלי." אמר ג'קי. "זה בסדר, סיימנו כבר את הצילומים, אפשר להרוס." אחרי שעברנו סט מדהים של סין העתיקה שהיה שייך לסצינה אחרת בסרט, הגענו ליעדנו. בסט שלנו היה רחוב טיפוסי בעיירה אמריקאית, עם כיכר, בניינים סביב וכמה מכוניות ברחוב. המכוניות היו הרוסות לחלוטין. אייס סקר בעיניו את הזירה. "תישאר כאן," הוא אמר לג'קי, "אני אדגים לך את הכוח שלי, ללא שימוש באש. כמובן שאגרוף האש שלי הרבה יותר חזק, אבל נראה לי שלא יהיה לו שימוש בסרטים שלך." ג'קי ואני יצאנו מהמכונית ונשענו עליה, עינינו נעוצות באייס. אייס זינק וטיפס אל גג הבניין הקרוב ביותר, ולפתע קרא בהפתעה, "היי, מה זה?! לבניין הזה יש רק חזית! אין פה כלום מאחורה!" ג'קי צחק. "זה מה שנקרא סט צילומים. העיקר שלמצלמה זה ייראה כמו בניין. תיזהר, זה בסך הכל דיקטים ולוחות גבס!" אמנם במהלך ההפלגה הורדתי כמה סרטים של ג'קי צ'אן למחשב הנייד, וצפיתי בהם ביחד עם אייס, תוך שאני מסבירה לו מה אמיתי ומה טריק של המצלמה, וכמובן מתי נכנסים הפעלולנים לפעולה, עדיין הידע של אייס בנושא צילום סרטים היה מועט ביותר. לא נורא, אני בטוחה שבחודשים הקרובים הוא ילמד המון. "הבנתי." ענה אייס, "אם ככה, אוכל להדגים לך אחר כך בנפרד את יכולות האש שלי." אייס קפץ בחזרה אל הרחוב, תוך שהוא בועט בעיטה מדויקת באחת מגרוטאות המכוניות שהתרוממה באוויר ונחתה בדיוק במרכז הכיכר. "וואו!" שמעתי את ג'קי מתנשף לידי. בעוד אייס מזנק אל בניין נוסף ואל גרוטאה נוספת, כשהוא מעיף את כל גרוטאות המכוניות לערמה בלתי יציבה במרכז הכיכר.
בעוד אייס מדגים, שירו התעורר לפתע והחל בועט ברגליו במנשא ומשתולל ללא הרף. "מה יש, שירו?" שאלתי. שירו השתולל ביתר שאת. "אתה רוצה לצאת קצת מהמנשא?" שאלתי בעודי מוציאה אותו ומניחה אותו על האדמה לפניי. שירו מיד התחיל לזחול – לא – לרוץ על ארבע, ישר לעבר מגדל המכוניות הנערמות. "שירו! לא לשם! תיזהר!" קראתי והתחלתי לרוץ אחריו. אבל בדיוק כשכמעט תפסתי אותו, הוא סטה לפתע הצידה והתחמק ממני. הוא הגיע אל המגדל לפני שהצלחתי לתפוס אותו, הושיט יד קטנה אל הגרוטאה המעוקמת וניסה לטפס! "שירו!!!" צרחתי כשהגרוטאה העליונה ביותר החלה להתנדנד וליפול. כרוח סערה, אייס הופיע לפתע משום מקום, תפס את שירו בידו האחת ואותי בידו השנייה, והרחיק אותנו ממקום הסכנה.
מגדל הגרוטאות התמוטט מאחורינו בעוד ג'קי מוחא כפיים בתדהמה. "וואו, כל הכבוד! מרשים ביותר!"
"מצטער," אמר אייס, מחווה קידה לג'קי. "זה לא היה בתכנון." ג'קי צחק. "זו הייתה סצינה בהחלט ראויה להיכנס לסרט! רצית להראות לי את היכולות שלך עם אש?" "כן, כמובן." ענה אייס ופנה אליי, "תשמרי טוב על שירו הפעם, מור. אש זה לא משחק ילדים." הנהנתי והחזרתי את שירו המשתולל למנשא. נתתי לו בקבוק חלב, והוא שתה ברעבתנות והפסיק להשתולל לכמה דקות.
"ג'וג'יקה!" קרא אייס, מחזיק את אצבעות שתי ידיו בצורת צלב. קרן אש צרה, ולאחריה כדור אש פרצו מאצבעותיו, ופגעו בבניין הקרוב ביותר. הבניין החל להתלקח כשהאש עוברת ומתפשטת אל הבניינים שלידו, בקשת הרחוב מסביב לכיכר. אייס ניתר אל בין הבניינים הבוערים, נכנס בדלתות, מטפס אל הגגות ומתחמק בקלות מקורות בוערות שהחלו להתמוטט מעליו. עיניו של ג'קי היו כל כך פעורות בתדהמה, שאם הוא היה באנימה בוודאי הן היו קופצות קדימה. אבל בעולם שלנו הן פשוט איבדו קצת את המבנה הסיני שלהן מרוב שהן היו פקוחות.
לאחר שסיים להראות את כוחו, אייס נחת על האדמה ואסף את האש בחזרה אליו. כל מה שנותר הוא שרידים מפוחמים של תפאורה שרופה, המקיפה ערימת גרוטאות ממוטטת.
ג'קי נזכר לחזור לנשום. "וואו, חשבתי שכבר ראיתי הכל בתעשיית הסרטים, אבל הצלחת להדהים אותי. התקבלת, כמובן." אמר ג'קי. "אפילו לא צריך להזמין מומחה לפירוטכניקה או את מכבי האש כשאתה בסביבה. אני בהחלט עומד לנצל את היכולות האלה בסרט הקרוב." "תודה רבה," ענה אייס, "מתי מתחילים להתאמן בהאקי?" ג'קי צחק. "זה כל מה שיש לך בראש? מחר בבוקר. ייפ צ'ון מתעקש להתחיל בשבע בבוקר, למרות שכל החבר'ה שלי בתעשייה לא רגילים לשעות האלה." "אין בעיה!" ענה אייס. "קח בחשבון שמסיימים בארבע אחר הצהריים, ומשם ממשיכים לעבוד על הסרט החדש עד מאוחר בערב." הזהיר אותו ג'קי. "קטן עלי." אייס חייך את החיוך הממזרי שלו, וגם אני חייכתי, מדמיינת בלבי איך הוא יירדם להם שמה ככה פתאום באמצע היום.
פרק 47
כשישבנו על הפרטים הקטנים, אייס התווכח קצת עם ג'קי על גובה המשכורת, למרות שלדעתי לא היה בכך צורך. אמנם לא היה מדובר בסכומים שמרוויחים שחקנים ראשיים בהוליווד, אבל עדיין זה היה סכום מכובד, שיכול היה לתת לנו לחיות בביטחון ורווחה כלכלית אפילו בלוס אנג'לס היקרה. הוחלט שהכסף ייכנס לחשבון הבנק שלי, כי אייס לא רצה להתעסק עם עוד ביורוקרטיות רק בשביל מספר החודשים שנשארו לנו לחיות בעולם שלי. אייס דרש חצי מהסכום מראש, אבל ג'קי צחק והבטיח לו מקדמה של חצי מהמשכורת הראשונה מראש, רק עד שנסתדר קצת כאן בעיר. אמרתי לאייס שזה בסדר, זו עסקה הוגנת ולא יהיה לי חסר דבר. הוא בחן אותי במבטו, והנהן לאט בראשו.
לאחר מכן חזרנו אל הספינה, כדי לטפל בכל הדברים שיש לטפל לאחר הפלגה ממושכת. הנוהל הרגיל של תיקונים, השלמת ציוד וקניית מצרכים ובגדים חדשים לשירו הגדל במהירות. היום נגמר לו לפני שהרגשנו, וכך מצאנו את עצמנו צונחים על המיטה מותשים, אך מחכים בהתרגשות למחר.
למחרת בבוקר, אייס קם מוקדם, התארגן במהירות, נשק בעדינות לי ולשירו הישנים ויצא לדרכו. התיישבתי במיטה. כל ההתרגשות מאתמול נעלמה כשהבנתי לפתע, שמעכשיו אני לבד כל יום, כל היום. התרגשתי בשביל אייס, אבל בעצם, מה אני אמורה לעשות עכשיו? לגמרי לבדי מהבוקר עד הלילה, כשרק שירו התינוק מארח לי חברה? שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת את שירו, הוא חמוד, הוא שובב, הוא מתיש מרוב מרדפים אחריו, אבל זה לא שקול לחברה של אדם בוגר, שאפשר לשוחח איתו ולחלוק דברים…
קמתי, האכלתי את שירו, התארגנתי ויצאתי. לא רציתי לטייל לבדי במקומות המתוירים, רציתי לחלוק את החוויה הזו עם אייס. אולי בסופ"ש. לקחתי את שירו לאיזה פארק, כדי שיוציא שם אנרגיה בזחילות וריצות על ארבע. אחרי שפעמיים הוצאתי אותו מהבריכה של המזרקה, ועוד פעם אחת הוא יצא מהפארק וכמעט ירד לכביש סואן, נתקלתי פתאום במודעה. חוג התעמלות במים לאם ולתינוק, באיזה קאנטרי קלאב.
התעמלות במים? נשמע נחמד, יכול להתאים לי ולשירו. אולי אוכל כך להמשיך להתאמן גם בשחייה. חשוב שאתאמן גם אני לקראת הכניסה שלי לעולם של אייס. הרי ניכנס ישר לגראנד ליין. אני חייבת שיהיו לי כמה מיומנויות גם בכוחות עצמי. הממ… אולי גם אני צריכה לחשוב בכיוון של להתחזק ולהשתפר. כן. זה מה שאעשה בזמן שאייס מתאמן בהאקי.
תפסתי מונית וביקשתי אל הקאנטרי קלאב שבמודעה. נכנסתי וביקשתי להירשם. מסתבר שכדי להצטרף לחוג, צריך לרכוש מנוי לקאנטרי קלאב כולו. הסכמתי. החלטתי לבוא כל יום להתאמן בשחייה, גם כשאין שיעור התעמלות במים.
החלפתי לבגד ים, הלבשתי לשירו את חליפת הציפה שלו ונכנסתי לבריכה. ריח של כלור במקום מלח. אחרי שהתרגלתי לשחות בים, שחייה בבריכה הייתה לי ממש קלה. קשרתי אלי את שירו ושחיתי 20 בריכות הלוך ושוב. קילומטר. שירו הוציא כל כך הרבה מרץ בשחיית תינוקות והשפרצות, שלקראת הסוף ראיתי שהוא עומד להירדם. הוצאתי אותו מהמים והשכבתי אותו לישון על מגבת על הדשא. בדיוק התכוונתי לשכב לצידו ולנוח קצת בעצמי, כשבחור אחד התקרב אלי. "שלום, ראיתי שאת שוחה ממש מהר," הוא אמר, "שמי ג'ון, אני מדריך פה קבוצה של שחייה תחרותית. מעוניינת להצטרף?" הוא שאל. "למה לא?" עניתי. כל החוגים של הקאנטרי נכללו במנוי. "אנחנו מתאמנים שלוש פעמים בשבוע, אבל תצטרכי לבוא בלי הילד." הוא הצביע על שירו הישן. "הממ… אני רק הגעתי לכאן אתמול… אני אנסה למצוא לו סידור." עניתי. "מחכה לפגוש אותך באימונים!" הוא אמר, הסתובב והלך. צנחתי על הדשא ונרדמתי קצת ליד שירו.
בערב חזרתי לספינה, רחצתי את שירו, התקלחתי והכנתי ארוחת ערב גדולה. אני בטוחה שאף אחד בצוות של ג'קי צ'אן לא יכול להבין את הכמות האמיתית שאייס צריך לאכול. אבל אייס לא הגיע עדיין, ואחרי יום מתיש למדי של מרדפים אחרי שירו, בסופו של דבר החלטתי לאכול וללכת לישון. אייס חזר באחת בלילה, טרף את האוכל שהשארתי לו, הניח את כובעו, חלץ את מגפיו ופשט את מכנסיו, עם כל הציוד שהיה מחובר אליהם, דילג מעלי ונשכב לידי במיטה, מושך אותי אליו. "איך היה?" שאלתי, מנומנמת. "מממ… אספר לך מחר." ענה אייס ונרדם מיד.
פרק 48
כמובן שלמחרת אייס שוב קם מוקדם ונעלם לפני שהספקנו לדבר. נאמנה להחלטתי להתחזק ולהשתפר, חזרתי שוב אל הקאנטרי קלאב ובדקתי את כל החוגים המוצעים שם. החלטתי לנסות להגיע לכל חוג שיכול לחזק אותי, ובמיוחד שמתי עין על הגנה עצמית וקראטה למתחילים. אבל דבר ראשון, הייתי צריכה למצוא מישהי שתשמור על שירו בזמן שאני מתאמנת. חוג ההתעמלות במים עמד להתחיל, ושם נפגשתי עם אמהות נוספות, רובן מעט מבוגרות ממני. מיד פתחתי איתן בשיחה והן עזרו לי להבין איך למצוא מטפלת או בייביסיטר לשירו. אחת מהן אפילו נתנה לי את המספר של מטפלת אחת שהיא מכירה. בשיעור עצמו היה ברור מיד ששירו הוא התינוק האנרגטי ביותר מבין כולם, והמדריכה אף לקחה אותו לעתים קרובות כדי להדגים איתו תרגילים. לאחר השיעור נשארנו קצת לדבר, ואני שמחתי שהצלחתי ליצור לי חוג חברות לתקופה בה אייס עסוק כל כך.
למחרת פניתי אל המטפלת שקיבלתי עליה המלצה, והשארתי אצלה את שירו לכמה שעות. ניצלתי אותן היטב, התאמנתי בשחייה ונכנסתי לקורס הגנה עצמית. כשחזרתי לקחת את שירו מצאתי את המטפלת אדומה ממאמץ ונוטפת זיעה. "מעולם לא טיפלתי בילד כל כך שובב," היא אמרה לי, "פעמיים הוא ברח לי לכביש, כמעט נדרסתי כשניסיתי להציל אותו! מצטערת, אבל אני לא יכולה לקחת עליו אחריות. נסי למצוא לו מטפלת צעירה יותר." לא הייתה לי ברירה, שילמתי לה והלכתי לחפש מטפלת אחרת.
כך עבר לו השבוע הראשון, לפעמים מצאתי לשירו מטפלת ולפעמים לא. כשנשארתי איתו, נכנסתי יחד איתו לאימון שחייה ואפילו להגנה עצמית. "אם מישהו יתקיף אותי," אמרתי למדריך, "רוב הסיכויים הם ששירו יהיה איתי. אז עדיף שאתאמן מדי פעם יחד איתו במנשא, כדי שאדע איך להגן על שנינו." המדריך עשה פרצוף, אבל בסוף הסכים. בכל תרגיל, שירו השתתף בבעיטות ודחיפות, ולמעשה הגן על עצמו לא רע בכלל.
אמנם אייס חזר כל לילה לישון לצידי, אבל לקראת סוף השבוע כבר הרגשתי שאני ממש מתגעגעת אליו. לא עשינו דבר ביחד חוץ מלישון. למרות שידעתי כמה האימונים האלה חשובים לאייס, לא יכולתי שלא לחוש מעט עצבות. אפילו ביום שישי, אייס חזר מאוחר בלילה, ובקושי שמעתי אותו מתוך שינה.
אבל למחרת בבוקר – התעוררתי רק כשחשתי את אור השמש על פניי. השמש עלתה כל כך גבוה בשמיים, שהיא נכנסה דרך החלונות הצרים של היאכטה והאירה עלי. "שירו!" התיישבתי במיטה בבהלה. למה הוא לא העיר אותי? הוא בטח רעב! אבל המיטה של שירו הייתה ריקה. למשמע קולי, דלת היאכטה נפתחה, ואייס שרבב את ראשו פנימה. "בוקר טוב ליפהפיה הנרדמת," הוא אמר בקול עליז. "רגע, אל תקומי עדיין." הוא קפץ פנימה והשכיב את שירו הישן במיטתו. "הסתפרת?" שאלתי בתדהמה, קפואה במקומי במיטה. "חה חה חה," צחק אייס, "לא בדיוק. תכף אספר לך הכל. אבל קודם," אייס זינק אל המטבח, והוציא משם מגש ארוחת בוקר מלא כל טוב. הוא התיישב בשיכול רגליים מולי על המיטה, כשהמגש בינינו. "בתיאבון." "לא היית חייב…" מלמלתי. "בטח שהייתי חייב. כל השבוע דאגת לי לארוחות, זה המעט שיכולתי לעשות." לאורך כל הארוחה לא יכולתי להתיק ממנו את עיניי, למרות שאייס מצחיק כשהוא אוכל. הוא ממלא את פיו עד אפס מקום, דוחף ודוחף עוד ועוד אוכל במהירות מפתיעה. אני אכלתי את הארוחה הצנועה שלי, וכשראיתי שעיניו מתחילות להיעצם, סילקתי במהירות את המגש הצידה, וקלטתי אל בין זרועותיי את גופו הנרדם. ליטפתי את שערו. הוא היה כל כך קצר, שהפוני שלו אפילו לא הגיע לגבות. לא עברה דקה לפני שהרגשתי את זרועותיו נכרכות סביבי, והוא הרים את פניו ונשק לי עמוקות.
"נו," אמרתי כשסוף סוף התנתקנו זה מזו, "ספר לי איך עבר עליך השבוע, אני ממש סקרנית." אייס חייך מאוזן אל אוזן ופרע את שערותיי. "זה היה שבוע מדהים!" אמר אייס, "לא חשבתי שבעולם שלך אוכל להתאמן ככה! ממבט ראשון, ייפ צ'ון-סנסיי נראה כמו סתם זקן חלשלוש, אבל כשהוא מפעיל את ההאקי שלו, מור, ההילה שלו כמו של יונקו! רק מולו ומול ג'קי-סאן אני יכול להתאמן באמת!" "ג'קי צ'אן," תיקנתי את אייס. "ג'קי-סאן." חזר אייס בהדגשה. "מור, עדיין לא למדת נימוסים יפניים?" "אבל זה השם שלו…" עניתי. "איך הסתפרת?" שיניתי נושא, "ספר לי!" "נכון, הבטחתי לך." ענה אייס. "אתמול התאמנו בחרבות. ייפ צ'ון-סנסיי נתן לכולם חרבות, ורק לי הוא אמר להשתמש בפגיון שלי. היינו צריכים להעביר את ההאקי אל החרב, ומצד שני להשתמש בהאקי הקשחה להגנה מפני היריב. כולם התחלקו לזוגות, ומפני שאני חזק מכולם, בן הזוג שלי היה ייפ צ'ון. עשיתי כמיטב יכולתי להתחמק מההתקפות שלו, אבל השיער שלי באמת היה יותר מדי ארוך. כל פעם הוא חתך לי קווצת שיער. אולי הוא באמת התכוון לספר אותי, אני לא יודע. אבל בסוף הקרב הצלחתי סוף סוף להעביר את ההאקי לפגיון שלי כמו שצריך, ואפילו חתכתי לו את קצה הבגד. יותר מזה לא הצלחתי, האקי ההקשחה שלו פשוט מדהים. אבל החלטתי שעד סוף הקורס אני אתעלה עליו!" "אני בטוחה שתצליח." חייכתי, "תתחדש על התספורת." "אני יודע שאת מעדיפה אותי עם שיער ארוך יותר," ענה אייס. "אל תדאגי, כשנחזור לעולם שלי השיער שלי כבר יגדל להיות באורך הרגיל שלו. ספרי לי איך היה השבוע שלך?" שאל אייס. "החלטתי גם אני להתאמן ולהתחזק." עניתי לו. "באמת?" שאל אייס, מופתע, אבל מרוצה מאוד. "כן," עניתי, וסיפרתי לו הכל.
כך נכנסנו לשגרה של שבוע אימונים, סוף שבוע בילויים, שנמשכה כמה חודשים. כשהקורס של ייפ צ'ון הסתיים, לאייס היה קצת יותר זמן בבוקר, אבל הוא עדיין התאמן בכוחות עצמו, ואחר הצהריים שב לחזרות ולצילומים. בסופי השבוע בילינו וטיילנו, לפעמים לבד, לפעמים עם חלק מהחברות שלי או החברים של אייס. אפילו ההורים שלי הגיעו לביקור קצר מהארץ, ואבא שלי הצליח אפילו להשלים עם אייס אחרי שהוא קיבל רושם שאייס עובד בעבודה מסודרת ומרוויח יפה. כמובן שאייס לא בדיוק ראה את זה ככה, אבל זה לא ממש שינה לאבא שלי. גם אלון הגיע לבקר אותנו. אלון, שהיה היחיד מבין חבריי שראה את האש של אייס, ובאמת האמין שזה הוא, היה פשוט חייב לפגוש אותו שוב. הפעם הוא הצליח לא להתעלף, על אף שהוא מאוד התרגש. "את יודעת, מור," אמר לי אייס אחרי הפגישה איתו, "אלון באמת שונה מכל המעריצים שפגשתי עד עכשיו בעולם שלך. הוא לא שואל אותי שאלות מעצבנות כמוהם, הוא מדבר איתי בכבוד ואנחנו יכולים לשוחח שעות על דברים מעניינים כמו קרבות, יחסי כוחות בין אנשים מפורסמים מהעולם שלי ופירות שטן. חבל שהוא לא יכול להישאר יותר, אין הרבה אנשים שיכולים להיות לי חברי אמת כמוהו." חייכתי. אני מכירה את אלון כבר שלוש שנים. אני יודעת על מה אייס מדבר. אלון הוא לא סתם חבר אמת, הוא נקאמה.