איך הצלתי את אייס – סיפור מעריצים (fanfic) מאת PortgasDMor (פרקים 8-15)
פרק 8
כל אותו הבוקר, הייתי על קוצים. ידעתי שזה אמור לקרות מתישהו בצהריים. ועד אז, אני חייבת להיות מוכנה. היו כל כך הרבה סימני שאלה. ידעתי שמרקו יזיל כמה דמעות, אבל האם הן יעשו את הפעולה, כמו אצל הארי פוטר? ואם כן, איך אאסוף אותן? הרי אני לא יכולה לגעת בדבר בעולם שלו? ונניח שאצליח, האם אספיק לרפא את אייס לפני שהוא ימות? הרי כולם יתחילו לבכות רק אחרי שהוויוור קארד של אייס נשרף. וגם אם אצליח להביא אותו לכאן, מה יהיה על הגוף של אייס? אני חייבת לנסות לפתור את הכל, וגם פשוט לנסות את מזלי. יש לי רק הזדמנות אחת.
עיני נתקלו בקערית המים שבה השתמשתי כל ערב כדי לטפל בפצעים של אייס, ואייס השתמש בה כדי לצנן את עצמו בכל פעם שהוא חשש שהטמפרטורה שלו עומדת לצאת משליטה. אם אני אביא את הקערית אתי, אוכל לגעת בה. האם בגלל שאייס נגע בה גם, היא תהיה מוחשית בשני העולמות? זה היה סיכון שהייתי צריכה לקחת, אבל לא היה לי פתרון אחר לזה. דחפתי בקושי את הקערית לכיס. לעזאזל! למה במכנסי נשים הכיסים כל כך קטנים?! לכיס השני הכנסתי טפטפת. הסתובבתי בחדר חסרת מנוחה כשתחושת הבחילה מהבוקר עולה ויורדת בקיבתי. זה בטח מהמתח, חשבתי. איזו סתומה אני. אם קודם, כשרק צפיתי בפרקים, לא יכולתי לסבול כשאייס מת, אז מה יהיה עכשיו, אחרי שנגעתי בו, התנשקתי איתו, אחרי שהיינו לאחד? אני חייבת, חייבת להצליח היום. אחרת… אחרת… לא. אסור לי לחשוב על זה עכשיו. אני צריכה לחשוב איך אני מצילה אותו. עדיף שאביא אותו לכאן כמה שיותר קרוב לבית החולים, למקרה שהדמעות של מרקו לא יעבדו. נסעתי לכיוון בית החולים, החניתי ברחוב קרוב והסתובבתי מול בית החולים, לבחון להיכן כדאי להביא אותו. התיישבתי על ספסל רחוב, והוצאתי את הטלפון הסלולרי. אפילו זה היה סיכון. עד עכשיו, נכנסתי לעולם שלו רק דרך המחשב שלי. פתחתי את פרק 484. בדמעות, אייס סיים את נאום הפרידה שלו. "על כך שכולכם אהבתם אותי… תודה!" התייפח אייס. נכנסתי. גופי בוודאי נשמט על הספסל, כשמצאתי את עצמי מאחורי הגב של לופי, מביטה לאייס ישר בעיניים. הייתי בלתי נראית, כמובן, אך למרות חולשתו, אייס הבחין בנוכחותי, ודמעותיו הפכו לחיוך כשכוחותיו האחרונים עזבו אותו והוא החליק משכמו של לופי ונפל בחבטה ארצה. הוויוור קארד של לופי החל להישרף במהירות, וגם סרט הנייר שטמנתי סמוך ללבי החל להישרף. נכוויתי, אבל לא היה לי אכפת. ידעתי שכל עוד אני מרגישה את הבעירה, אייס עדיין לא מת. בכוחות עליונים, ניתקתי את מבטי מאייס השרוע על הרצפה, ורצתי אל מרקו, מוציאה את הקערית מכיס מכנסיי. "אייס!" צעקו כל הנקאמה שלו. ג'ינביי החל לבכות, וגם ויסטה. הגעתי אל מרקו בדיוק כשדמעותיו החלו לטפטף.
טיף-טיף.
טיף-טיף.
טיף-טיף.
טיף-טיף.
וזהו. שמונה דמעות בלבד. יש! הצלחתי לאסוף אותן בקערית! מיהרתי בחזרה אל אייס, ששכב חסר הכרה בעוד לופי צורח לצידו, כשהוויוור קארד שעל הרצפה כבר התפוגג לאפר. סרט הוויוור קארד שאצלי עדיין בער, בקושי. הוצאתי את הטפטפת ונפלתי על ברכיי לצידו. מעלי, אקאינו תקף שוב, מרקו הגן, וג'ינביי לקח את לופי המעולף. "תחזיק מעמד עוד קצת, אייס." לחשתי, ובחנתי את החור הענק שבגבו. שוב עלתה בי בחילה למראה דייסת הבשר והעצמות המרוסקים והשרופים שבפנים, אבל נשכתי את שפתי כשזיהיתי את קצה העצם הלבנה של חוליית עמוד השדרה שבקצה הפצע. בזהירות, טפטפתי טיפה אחת מדמעותיו של מרקו על העצם. להבה כחולה פרצה מנקודת המגע, ומשכה אליה מתוך הפצע שברי עצמות להשלמת החוליה הבאה. תוך מספר שניות כבתה הלהבה. הפעם זיהיתי בוודאות גם את חוט השדרה, עדיין קרוע. טפטפתי טיפה נוספת, ועוד חוליה הושלמה. הקרב זז ממני והלאה כשאני יושבת בריכוז ומתקנת בזהירות בעזרת דמעותיו של מרקו את עמוד השדרה של אייס חוליה אחר חוליה. כשהגעתי לחוליה הלפני אחרונה, התלהט הקרב בין שירוהיגה לאקאינו, והאדמה החלה לרעוד. נשארתי עם טיפה אחרונה, ואסור היה לי לפספס אותה. "אוייג'י!!!" צעקתי במלוא גרוני. שירוהיגה הביט לכיווני כהרף עין, קלט את נוכחותי, הבין שאני מנסה להציל את אייס והפחית את הרעידות באזור שסביבי. בזמן ששאר האי נחצה לשניים, הצלחתי לטפטף את הטיפה האחרונה. שני קצות עמוד השדרה של אייס התחברו, ומיד הנחתי עליו את ידי, ושנינו נשאבנו בחוזקה בחזרה אל העולם שלי.
פרק 9
שוב ישבתי על הספסל ברחוב, ואייס היה מוטל על המדרכה מולי. מיד חייגתי 101 והזעקתי את מד"א. "הלו, בואו מהר! יש פה איש מעולף עם פצע ענקי בגב!" "אני נמצאת ברחוב ממש מול שער בית החולים," עניתי לשאלותיהם, "על הספסל הראשון מצד שמאל."
הם הנחו אותי לבדוק דופק ונשימה, ובעודי מנסה לאתר את הדופק החלוש, כבר הגיע הצוות הרפואי, בדיוק כמו שרציתי. מיד הם החלו בפעולה, וביקשו שאזוז אחורנית כדי לא להפריע. ביקשתי ללוות אותו, והם הסכימו. מיד הוא הוכנס לחדר ניתוח, ואני נשארתי לחכות בחרדה במסדרון בית החולים. צעדתי הלוך ושוב, כשדאגה וחרדה מתרוצצות במוחי. עברתי שוב על כל הפרטים. מה שכחתי? אוי לא! הגוף של אייס בעולם של וואן פיס! הם יקברו אותו חי! אני חייבת להיכנס שוב ולדבר עם שאנקס. אבל איך אני אחזור? עד עכשיו חזרתי רק כשנגעתי באייס. אבל אייס פה, באמצע ניתוח מסובך לשחזור של – אלוהים יודע מה אקאינו שרף לו שם בפנים. הבטתי שוב בטלפון. שאנקס עצר את אקאינו מלשחוט את קובי, ושלח את באגי למסור ללופי את הכובע. ברגע שהכובע נמסר, ואאוקיג'י וקיזארו התחילו להתקיף את הצוללת של טראפלגר לואו, זו הייתה שעת הכושר שלי. נכנסתי ממש ליד שאנקס. כמובן שהוא הרגיש בי מיד. "שאנקס," אמרתי, "כולם חושבים שאייס מת, אבל הוא עדיין לא. אני מנסה להציל אותו. בבקשה תעזור לי." שאנקס לכסן אלי מבט ולחש, "את מהעולם השני, כמו הטיפוס הזה, אודה, נכון?" הייתי בהלם. שאנקס יודע על אודה?! מה?! "אני אקח אחריות על אייס." אמר שאנקס. "פגשי אותי בעוד שעה בתא הקפטן אצלי בספינה." בקושי הספקתי להודות לו, ובאגי חזר אליו בדרמה וצרחות. אני חייבת לחזור, חשבתי. מעצם המחשבה, הרגשתי שוב את המשיכה החזקה, ומצאתי את עצמי שוב במסדרון בית החולים. המשיכה הפעם גרמה לי לבחילה חזקה כל כך, שמיד חיפשתי שירותים ופשוט הקאתי. הקאתי כלום, מלבד מיצי קיבה, כי מרוב מתח ולחץ, בכלל לא אכלתי כלום כל היום. חלשה ורועדת, ניגשתי לשטוף פנים. "הכל בסדר, חמודה?" הרמתי את ראשי וראיתי אחות, די מבוגרת, מביטה בי במבט מבין. "אני לא יודעת מה יש לי…" עניתי בקול רועד. "אולי את בהיריון?" שאלה האחות. "מה??? לא… לא, אני אממ…" "אכלת משהו היום?" היא שאלה בחמלה. "האמת שלא אכלתי כלום," אמרתי. "היה לי יום לחוץ ומטורף." "אז בואי איתי," אמרה האחות. "את מחכה לבחור הזה, נכון? זה שבניתוח חירום? ייקח עוד זמן עד שהוא יצא, ואחר כך עד שהוא יתאושש מההרדמה והכל. בואי תאכלי בינתיים. זאת הפסקת הצהריים שלי, אשמח שתצטרפי אלי." האחות לקחה אותי לחדר האוכל של האחיות, שלא היה שונה בהרבה מחדר האוכל של החולים, במיוחד בטעם של האוכל. אבל הייתי באמת רעבה, אז אכלתי כמה שהצלחתי. "תודה," אמרתי לה. "את יודעת," היא התחילה לספר, "לפני שעבדתי בכירורגיה הייתי הרבה שנים במחלקת נשים. את בטוחה שאת לא בהיריון? אני די מכירה את התסמינים." "האמת…" גמגמתי, "האמת היא שאני לא יודעת… השתמשתי באמצעי מניעה אבל… אני לא בטוחה שהם עבדו…" האחות חייכה אלי. "את רוצה לעשות בדיקה? אני יכולה לתת לך מקלון." "מה, עכשיו?" שאלתי. "כן, למה לא? הנה," היא חיטטה בתיקה, ושלפה את הערכה המדוברת. לבי התחיל להלום בפראות. יש מצב שאני בהיריון? שאני נושאת בקרבי את הילד של אייס? לא, זה לא יכול להיות. הרי הוא דמות מצוירת! אבל בעצם כשהוא כאן הוא אמיתי לגמרי, אז…
ביצעתי את הבדיקה. עוד לפני שעבר הזמן הנקוב, כבר נראו בבירור שני פסים חזקים בחלוניות של המקלון. הראיתי את התוצאה לאחות. "מזל טוב, יקירתי!" היא פצחה בזמרה. "מי האבא המאושר?" אבל כשהיא ראתה את ההבעה על פני, היא אמרה "סליחה, זה היריון לא מתוכנן, אני מבינה? את אממ… מעוניינת להיפטר ממנו?" "מה? לא, לא! בשום אופן לא!" כמעט צעקתי. קמתי וברחתי ממנה. נכנסתי שוב לתא שירותים ונעלתי את הדלת.
המחשבות החלו להסתחרר בראשי. אני בהיריון, מאייס. זה אומר ש… יהיה לי ילד ממש חזק, עם כוח הרצון של הדי, שעובר בירושה. זה אומר ש… הבן שלי יהיה הנכד של מלך הפיראטים??? מה? לא, זה לא נורמאלי! זה לא ייתכן! והאחות הזאת! מציעה לי לעשות הפלה! אמנם אני עדיין צעירה, אבל אני יכולה בהחלט להתמודד עם גידול ילד משלי. להביא ילדים לעולם זו זכות. זה מה שלמדתי מאחת מחברותיי, לפני שנה, כשעוד שירתנו אני והיא בצבא, והיא גילתה פתאום שהיא עקרה. המשבר שהיא עברה גרם לי להחליט שאם אכנס להיריון, גם אם לא מתוכנן, זו מתנה שקיבלתי לחיי ואסור לי לוותר עליה.
אני בהיריון. מאייס. חיוך התפשט על פני. יהיה לי ילד, או ילדה, מאהוב לבי. עכשיו רק צריך לדאוג שאייס עצמו יצא מזה בשלום.
פרק 10
אייס… חשבתי. אני חייבת לבדוק מה קורה איתו. האם הניתוח הסתיים? ושאנקס – הסתכלתי בשעון – הוא ביקש לפגוש אותי אצלו עוד 5 דקות! רצתי לכיוון דלפק האחיות. האחות שלקחה אותי לאכול חיכתה לי כבר שם. "הוא עדיין בפנים." היא אמרה לי לפני שהספקתי לשאול. "את יכולה לשבת פה ולהמתין בינתיים." "טוב," עניתי. "אם אני אירדם, אל תעירי אותי. לא ישנתי טוב בלילה. אבל אם הוא יצא לפני שאתעורר, תגידי לי לאן העבירו אותו. אני רוצה לראות מה איתו, טוב?" "מדהים כמה שאת דואגת לבנאדם שאת אפילו לא מכירה," ענתה האחות. "יש לך לב טוב, אני אעדכן אותך אם תירדמי."
התיישבתי על ספסל הפלסטיק, ופתחתי שוב את הטלפון שלי. הספינה של שאנקס נראתה על המסך, כשאנשי צוותו מתרוצצים על הסיפון והתרנים, מותחים מפרשים ומתכוננים להפלגה. נכנסתי ומצאתי את עצמי על הסיפון. מתחת לחמישה סדינים, שכבה גופה ענקית, שקצה אחד של שפם ירח לבן הציץ מתחתם. לידה שכבה גופה נוספת, בגודל רגיל, מכוסה בסדין אחד. אבל שארית הוויוור קארד שבחזייתי נעה בכיוון אחר! הוצאתי את פיסת הנייר הפצפונת, הנחתי אותה בידי, ועקבתי אחרי הכיוון אליו היא הצביעה. מסביבי התרוצצו פיראטים עסוקים שלא הרגישו כלל בנוכחותי וכמעט נתקלו בי שוב ושוב. פיסת הנייר כיוונה אותי אל הירכתיים, אל תא, שדלתו הייתה נעולה. אך מכיוון שבעולם הזה לא יכולתי לגעת בדבר, הצלחתי פשוט לעבור דרך הדלת ולהיכנס. החדר היה ריק מלבד שולחן מפות גדול במרכזו, שאנקס לא נראה בשום מקום, אך בצמוד לקיר, מאחורי השולחן, ראיתי לפתע מיטה קטנה ועליה שכב אייס, על צידו, כשפניו מופנות אל הקיר ודם שותת מפצעו הענק ומכתים את המצעים. "אייס!" קראתי ומיהרתי אליו, נזהרת שלא לגעת בו כאן, כדי שלא יחזור לכאן באמצע הניתוח. "הנה את!" נשמע קול מאחורי. הסתובבתי וראיתי את שאנקס מסתכל עלי במבט בוחן. "את בטוחה שהוא לא מת?" שאנקס הצביע לכיוונו של אייס. הוצאתי את פיסת הוויוור קארד והראיתי אותה לשאנקס. הפיסה נעה לכוון אייס. שאנקס פער את פיו. "לא ייאמן," אמר, "הייתי בטוח שזה כבר אבוד…" "הוא נמצא כעת בניתוח בעולם שלי, אבל גופו עדיין נטוע כאן." הסברתי. "תראה!" הצבעתי על הפצע במרכז הגב של אייס. בתנועות בלתי מורגשות כמעט, הפצע החל להיסגר אט אט כאילו יד נעלמה תופרת את שאריות העור השרוף בחוט בלתי נראה. "מה שקורה לגוף שלו שם, קורה לו גם כאן, וההפך." "תקשיבי." אמר שאנקס בקול רציני. "אייס פצוע קשה מאוד. מפציעה כזאת, לוקח המון זמן להחלים. אם מישהו בעולם שלנו ידע שהוא חי, הוא יחוסל עוד לפני שיתעורר בכלל." "אז מה נעשה?" שאלתי את שאנקס. "איך אפשר להגן עליו במצב הזה?" "צריך למצוא רופא." אמר שאנקס. "רופא טוב, שאפשר לסמוך עליו. שירפא אותו וגם ישמור סוד. מכירה מישהו כזה?" "בטח לא הרופא מהצוות שלו!" עניתי. "רופא שמוותר על חיים של בנאדם בעודו חי ונושם, הוא לא רופא בעיני." בוא נראה, חשבתי. צ'ופר? אי אפשר. הוא נמצא בעצמו כרגע במלחמת הישרדות. אולי קרוקוס? הממ… הוא עסוק עם לאבון… מה עם… ד"ר קורהא? כן! בפרק 91, כשהיא רק שמעה את השם הפרטי של אייס, היא כבר קישרה אותו לגול די רוג'ר. היא מכירה אותו! "ד"ר קורהא." אמרתי לשאנקס בקול רם. "אולי היא יקרנית, אבל…" "נכון!" קטע אותי שאנקס. "ד"ר קורהא תסכים לטפל באייס, והיא לא תיקח ממנו ברי אחד! היא חייבת את חייה לאבא שלו." "לשירוהיגה?" שאלתי, מבולבלת. "חה חה חה!" צחק שאנקס צחוק לבבי. "לא, באקה, לגול די רוג'ר, כמובן! אני אקח אותו אליה. את יכולה לחזור ולהיות איתו בעולם שלך." "תודה, תודה, תודה, שאנקס!" רציתי לחבק אותו, אבל כמובן שזה לא עבד. אני חייבת לחזור עכשיו, חשבתי, בדיוק כששאנקס אמר בחיוך "אין בעד מה, חמו–" אבל לא שמעתי את סוף המשפט, כי נמשכתי בחוזקה בחזרה אל ספסל ההמתנה.
פרק 11
ברגע שהתאפסתי על העולם שלי, קלטתי שני רופאים יוצאים מחדר הניתוח ומשוחחים ביניהם. "אני לא מבין איך פציעה כזאת יכלה להתרחש," אמר המתמחה הצעיר. "נראה כאילו מישהו ערבב לו איברים בריאים עם פגועים לסלט אחד גדול." זה בטח פרי השטן שלו, חשבתי. הוא לוגיה, בוודאי המרה מרה נו מי ניסה לתקן ולהחזיר למקום את כל מה שלא נפגע ישירות. "אני חייב להודות," אמר הרופא הבכיר יותר, "שבכל שנות עבודתי גם אני לא ראיתי משהו דומה. היה לבחור מזל גדול – חצי סנטימטר יותר למעלה או הצידה, הוא היה נפגע באיברים החיוניים. ראית כמה הפגיעה הייתה קרובה ללב ולריאות?" "כן," ענה הצעיר, "אבל מה שמפליא אותי יותר זה שלמרות הכווייה החמורה בגב, על עמוד השדרה שלו אין אפילו התפחמות. יכול להיות שהוא נפגע מחומר כימי כלשהו?" "תוצאות הדגימה ששלחנו למעבדה לא מצאו שום חומר חריג," ענה הרופא הבכיר, "מלבד כמה גרגרים של טוף ובזלת. נראה לי שנאלץ להמתין עם השאלות האלה לעת עתה."
קמתי ממקומי וניגשתי אליהם. "סליחה," ביקשתי, "מה קורה עם הבחור שעבר ניתוח?" הרופא הבכיר הסתובב אלי. "את בת משפחה?" הוא שאל. "לא, אני…" גמגמתי, "אני זאת שמצאה אותו. רציתי לדעת אם הצלחתם להציל אותו." "אם את לא בת משפחה, אני לא יכול לתת לך פרטים." ענה הרופא, "אבל אם את דואגת, אני יכול רק להגיד לך שמבחינתנו הניתוח הצליח. עכשיו זה תלוי רק בו. את יודעת אולי איך הוא נפגע ככה?" אם אספר להם איך הוא נפגע, חשבתי, הם בטח יחשבו שאני לא שפויה. "לא ממש," עניתי. "ישבתי על הספסל ברחוב והתעסקתי בטלפון, פתאום שמעתי חבטה וראיתי אותו. הוא היה כבר פצוע." "נצטרך כנראה להמתין שהוא יתעורר כדי לקבל תשובות," ענה הרופא. "אנחנו מנסים בינתיים לאתר קרובי משפחה או לזהות מי הוא. אני מבין שאין לך מושג?" "עד שתמצאו מישהו," עניתי, "בינתיים אני אשאר איתו. אני לא יודעת מי הוא, אבל אני כן מזהה את הקעקוע שיש לו על הזרוע. זה מסדרת אנימה." "סדרת אני-מה??" שאל הרופא. "אנימציה יפנית." עניתי, "תראה." הראיתי לו תמונה מצוירת של אייס בטלפון שלי. "חה, חה," גיחך הרופא, "הבחור כנראה באמת מכור לסדרה. הוא הראה את התמונה לרופא השני. "תראה, זה לא רק הקעקוע, הוא פשוט התחפש לדמות." הרופאים חייכו ופנו ללכת. "רגע," קראתי, "מה קורה איתו עכשיו?" "מיד מעבירים אותו להתאוששות," ענה המתמחה, "דברי עם האחיות."
עדנה, האחות החטטנית, הפנתה אותי לחדר ההתאוששות, אבל הזהירה אותי שיכול לקחת זמן עד שהוא יתעורר. התיישבתי על כיסא לצד מיטתו. הוא שכב על צדו, חיוור מאוד, וכל מיני צינורות ומכשירים מצפצפים היו מחוברים אליו. המכשירים ציינו דופק ונשימה – הצלתי אותו! אבל מה הלאה? מה יקרה כשהוא יתעורר? איך הוא יתמודד? האם הוא מסוגל בכלל באמת לחיות בעולם שלי?
נשארתי לצדו עד שעדנה האחות הודיעה לי שהסתיימו שעות הביקור וגירשה אותי הביתה. "את בהיריון, זוכרת?" היא שאלה, "מעכשיו את חייבת לדאוג לעצמך ולעובר שלך. לכי הביתה, תשני טוב, תנוחי, אם הוא יתעורר אני אודיע לך, בסדר?" בלב כבד השארתי את אייס בבית החולים, וחזרתי הביתה לאכול ולישון, עד למחרת בבוקר.
פרק 12
למחרת בבוקר, אחרי שזכרתי לאכול משהו כדי שלא תהיה לי בחילה כמו ביום הקודם, מיהרתי לבית החולים כדי לראות מה קורה עם אייס. אולי הוא התעורר והאחות הזאת לא הודיעה לי? כשצעדתי במסדרון, כבר ראיתי אותה בדלפק הקבלה. "בוקר טוב," אמרתי, "את עדיין פה?" "בוקר טוב," ענתה האחות, "ככה זה כשחסר כוח אדם. אתמול משמרת ערב, היום משמרת בוקר… הבחור שלך עוד לא התעורר. העבירו אותו לחדר 8." "תודה!" אמרתי ומיהרתי לחפש את החדר. מפתח הדלת, מבטי נפל על השלט שעל המיטה. "פלוני אלמוני" היה כתוב בו. ניגשתי, ונבהלתי! אייס עדיין שכב על צידו, מחובר לכל הצינורות והמכשירים, אבל היום הוא לא היה חיוור, הוא היה לגמרי צהוב! "מה זה?!" קראתי בקול רם, ומיהרתי חזרה אל האחות. "עדנה, מה קרה לו?" שאלתי, מבוהלת, "הוא צהוב לגמרי!" "זה היה צפוי," חייכה אלי האחות, "בהתחשב בזה שהוא איבד חצי מהכבד שלו." "אי- איבד חצי מהכבד?" גמגמתי. "כן, וגם חצי מהקיבה." המשיכה עדנה. "אופס, את לא בת משפחה, נכון? לא הייתי אמורה לספר לך את זה." "אני לא אעביר את זה לאף אחד." אמרתי במהירות, "אבל תודה שסיפרת לי. אני כל כך דואגת לו, ואין לו אף אחד אחר כאן." "אנחנו מנסים לאתר בני משפחה, או אולי בסוכנויות של עובדים זרים, כדי לברר מי הוא." אמרה עדנה. עובדים זרים? הרמתי גבה. נו באמת. "בינתיים אנחנו מטפלים בו נגד התסמינים של הצהבת, אבל זה עלול לקחת כמה זמן עד שהגוף שלו יסתגל למצב החדש." "טוב," אמרתי, "כל כך נבהלתי. אני אשאר איתו בינתיים. יש אולי איזו דרך שאוכל לעזור לו?" "עד שהוא יתעורר, אין הרבה מה לעשות," ענתה עדנה, "אבל דברי איתו בינתיים. אולי זה ייכנס לו לתת ההכרה ויעזור לו להתעורר." "אוקיי, תודה." אמרתי וחזרתי בחזרה לאייס. לקחתי כיסא וישבתי קרוב לצד מיטתו. "אייס," לחשתי, "תתעורר, עברת כבר את הניתוח." אייס לא הגיב, הוא שכב מעולף על צידו, ולא זז. "אייס, הכל בסדר עכשיו." המשכתי, "הצלחת להציל את לופי. הוא בסדר. גם ג'ינביי בסדר. וחברי הצוות שלך…" כך המשכתי לנסות להגיע אליו, אבל הוא לא התעורר, במשך שבעה ימים. בינתיים, עזרתי לאחיות ולכוח עזר להפוך אותו מדי פעם לשכב על הצד שני, ולהחליף לו את התחבושות. הצהבת החלה לאט לאט להיעלם, והפצעים הגדולים בגב ובבטן החלו להחלים מהקצוות, אבל החלק המרכזי של הפצע היה עדיין אדום לחלוטין ומלא מוגלה מגעילה.
"למה הוא לא מתעורר?" שאלתי את האחות שוב לאחר שבוע. "אני לא יודעת," היא ענתה, "חבל שלא הצלחנו לאתר שום קרובי משפחה. בדרך כלל זה עוזר במקרים כאלה, שיש מישהו שהחולה מרגיש שהוא חייב להתעורר בשבילו. אבל אל תוותרי, תמשיכי לדבר איתו, זה עדיין לא אבוד." "תודה," עניתי לה, "אני אעשה את זה. אני לא מוותרת עליו."
ניגשתי והתיישבתי על המיטה לצידו. ליטפתי בעדינות את שערו והמשכתי לדבר אליו. "אייס, אתה זוכר את הפקודה האחרונה של שירוהיגה? הוא אמר לכולכם לצאת מזה בשלום ולהמשיך לחיות, זוכר? זאת הפקודה האחרונה של הקפטן שלך, אייס. למענו, לזכרו, למען הכבוד שלו, בבקשה תמלא אותה, אייס! תתעורר! תמשיך לחיות! כמו ששירוהיגה רצה. בבקשה, יקירי…" גרוני נחנק. אייס לא זז. "בבקשה, אייס," התייפחתי, "תתעורר, יש משהו שאני חייבת לספר לך. אני בהיריון…" משכתי באף, "יהיה לך בן, או בת, אתה תהיה אבא… זוכר שאמרת שאתה לא רוצה שיהיה לך בן שיגדל בלי אבא? בבקשה, אייס, תתעורר, הבן הקטן שלך יצטרך אותך…" טמנתי את פניי בכפות ידי והתייפחתי.
לפתע שמעתי לחישה צרודה. "הראהטה…"
הרמתי את עיני ומחיתי את הדמעות. עיניו של אייס נפקחו.
פרק 13
"אייס, התעוררת!" חייכתי, "סוף סוף!" עיניו של אייס לאט לאט נכנסו למיקוד והוא בחן אותי במבטו. "מה…" הוא לחש, מבולבל. "אייס, הבטחתי לך, נכון? שאני אקח אותך לעולם שלי בשנייה האחרונה, ואני אציל אותך, זוכר? אז קיימתי. אתה בעולם שלי, עברת ניתוח, היית מחוסר הכרה במשך שבוע, הדאגת אותי כל כך! אבל עכשיו אתה ער," חייכתי, "יוקאטה." אמרתי לו ביפנית. "מור!" אייס תפס בידי בחוזקה, קולו מתגבר. "מה עם לופי?" "אל תדאג, אייס, הוא יצא מזה בשלום. הוא עם ג'ינביי עכשיו." עניתי. "יוקאטה…" נאנח אייס. "ושירוהיגה?" הוא שאל, כשגבותיו מתכווצות ואחיזתו בזרועי מתהדקת עד כדי כאב. "אני מצטערת, אייס," עניתי. "זאת הייתה הבחירה שלו…" אייס שחרר אותי מידו בדחיפה אחורנית. "עופי מפה!!!" הוא צעק, מנסה להתרומם. "עופי מפה!!!" "טוב, טוב," עניתי, "אני יוצאת, רק אל תקום, ואל תנתק כלום עד שתגיע האחות." יצאתי וסגרתי מאחורי את הדלת. "א-ו-י-י-ג'-י-י-י-י-!!!!" צרח אייס מאחורי הדלת הסגורה, בדיוק כשעדנה האחות הגיעה בריצה. "אהההההההההההה!!!!!" "מה קרה?" שאלה עדנה, "הוא התעורר?" "כן," עניתי, "אבל תני לו דקה." "הוא צורח," היא ענתה. "תני לי להיכנס." המשכתי להחזיק את הדלת סגורה וחסמתי את דרכה. "תני לו דקה לעכל את מה שקרה לו," ביקשתי ממנה. "את יודעת איך זה גברים, הם לא יכולים להזיל דמעה אם הם לא לגמרי לבד." "טוב, הנה הוא הפסיק," אמרה עדנה, "תני לי להיכנס." דפקתי בעדינות בדלת ופתחתי אותה. אייס היה ישוב על מיטתו, ראשו בין ידיו, כשהוא מתנשם. "אויש, מה אתה עושה, בחור," אמרה לו עדנה, "תחזור לשכב." אייס הרים את ראשו והביט בה במבט חלול, עיניו אדומות. "תנסי אנגלית," אמרתי לה. בעולם של וואן פיס, השפה הרשמית של הממשלה העולמית היא יפנית, אבל יש שם איים שבהם שפת האם של המקומיים היא אחרת. אנגלית, צרפתית, ואחרות. למשל באי הולדתו של אייס, בטרילה, מדברים פורטוגזית. למעשה עוד בבטן אמו, אייס כבר נחשף לשתי שפות. מכיוון שהוא נולד כשמוחו היה כבר מפותח כשל פעוט בן שנה ורבע, אייס קלט בקלות במהלך חייו שפות נוספות באיים שבהם ביקר. אבל בוואן פיס אין אף אי שדוברים בו עברית. או לפחות אייס מעולם לא שמע על אי כזה או שפה כזאת. לכן אמנם אני כותבת את הסיפור בעברית, אבל למעשה דיברתי תמיד עם אייס באנגלית, עם כמה מילים פה ושם ביפנית ממה שלמדתי מהסדרה.
האחות עברה לאנגלית רצוצה, "אתה חייב לחזור לשכב, בחור," היא תמכה בו ועזרה לו לחזור לשכב על הצד. "עברת ניתוח מאוד קשה, איבדת חלק מהכבד וחלק מהקיבה שלך, אתה לא רוצה שהפצעים שלך ייפתחו מחדש, נכון?" אייס נאנח כשהאחות עברה לטפל במכשירים ובצינורות, כשהיא ממלמלת חצי לעצמה, "את זה טוב שניתקת, גם את זה… טוב שאת זה לא ניתקת, את זה נצטרך להחזיר, זה משכך הכאבים…"
"אני רעב," אמר לה אייס. "מיד נטפל בזה," אמרה עדנה, "אבל קודם כל תגיד לי בבקשה, מה שמך? מי אתה?" "שמי פורטגאס די אייס," אמר לה אייס, "ואני מת מרעב. אפשר בבקשה לקבל משהו לאכול?" "איך רושמים את זה…" מלמלה עדנה. "אני ארשום." אמרתי, ולקחתי מידה את הטופס הרפואי של אייס. "את יכולה לקרוא לו פשוט אייס."
"תקשיב, אייס," אמרה לו עדנה, "אתה מקבל כרגע את כל חומרי ההזנה החיוניים דרך הווריד. איבדת חלק נכבד מהקיבה שלך והיית כבר שבוע למעשה בצום. אתה צריך להתחיל להרגיל מחדש את מה שנשאר מהקיבה שלך להזין את הגוף שלך, מבין?" אייס הנהן. "אתה לא יכול להתחיל ישר מארוחת צהריים מלאה. תתחיל קודם עם חצי כוס מים." עדנה נתנה לו כוס מים. אייס גמע את המים בבת אחת, ואז פלט אותם בסילון, יוצר שלולית על הרצפה. "קסו!" הוא קילל, כשגבותיו מכווצות וידו מונחת על בטנו מעל פצעו החבוש. "לאט לאט," אמרה עדנה, והושיטה לו כוס נוספת. הפעם אייס הצליח לגמוע מעט מים ולהשאיר אותם בפנים.
"אז מאיפה אתה?" שאלה עדנה. "ניסינו לאתר קרובי משפחה ולא הצלחנו." "חה חה חה, אאוץ'," צחק אייס, "לא הייתי מצפה שתמצאו." "תשמע, האשפוז שלך עולה כסף, אנחנו צריכים להבין מי אתה כדי לדעת ממי לדרוש את החשבון. אתה אזרח ישראלי?" "אל תדאגי," זווית פיו של אייס התרוממה לחיוך ממזרי, "אני אדאג לשלם את החשבון." כן, בטח, חשבתי. כמו ששילמת במסעדות… "ואני לא שום אזרח של הממשלה העולמית. אני פיראט." הוסיף אייס. עדנה תקעה בו מבט חשדני. "שפת האם שלו היא יפנית," אמרתי מהר, לפני שהשיחה תתגלגל לכיוונים לא רצויים. "אולי תנסי לברר בשגרירות יפן?" "בסדר גמור," אמרה עדנה, והתחילה להעביר לי הוראות איך לתת לו לאט לאט לשתות ולאכול בהדרגה. "אה כן, ותחליפי לו את התחבושות, אני כבר יכולה לסמוך עלייך בעניין הזה, נכון?" הוסיפה עדנה לפני שפנתה ללכת.
פרק 15
כשנשארנו לבד, אמר אייס "מור, את חושבת שזה טוב שנשארתי בחיים? יש לי תחושה שאולי היה לי נכון יותר למות יחד עם שירוהיגה." "אני מתארת לעצמי שהוא יחסר לך מאוד," אמרתי, מניחה את ידי על זרועו, "אבל… זוכר את פקודתו האחרונה?" "נכון," אמר אייס. "היה לי מאוד קשה לקבל אותה, אבל… אחרי שלא קיימתי את פקודתו הקודמת… תודה, שקיימת אותה במקומי, מור." "אני רק עזרתי לך," מחיתי, "אתה זה שבחר לפקוח עיניים ולהמשיך לחיות. אתה זה שקיים את פקודתו האחרונה של שירוהיגה." אייס הנהן. "אני עדיין רעב." הוא אמר. "האחות השאירה לך פה קצת גלידה." אמרתי, והגשתי לו כדור קטן של גלידה וניל, בכוס חד פעמית. "תאכל לאט לאט." "מה גלידה?," התלונן אייס. "הייתי טורף עכשיו איזה סטייק. 40 סטייקים. אני אש, את יודעת. אני צריך אנרגיה!" "אני יודעת," אמרתי, "אבל אתה צריך לקחת בחשבון גם שהקיבה שלך נפגעה, ואתה צריך לאמן אותה מחדש עכשיו לעשות את העבודה שלה. אם תאכל עכשיו סטייק, אתה פשוט תקיא." "לעזאזל," קילל אייס. "אתה יודע מה?" הצעתי, "אחרי שנחליף לך את התחבושות, אני אביא לך המבורגר. הולך? אבל תתחיל עם הגלידה." אייס חייך חיוך קלוש. "טוב. להתאמן אני יודע. אני מניח שפשוט אצטרך לחשוב על הקיבה שלי כמו על שריר שאני צריך לפתח." אייס התחיל לאכול מהגלידה, אבל אחרי כשלוש כפיות קטנות, עיניו התגלגלו פתאום לאחור ונעצמו. נבהלתי, אבל בדיוק כשקמתי לקרוא לאחות, שמעתי את הצליל המוכר: זזז… צחקקתי. הוא פשוט נרדם! האם אחרי שלוש כפיות, הקיבה שלו כבר מלאה? הבנתי שזה לא הולך להיות קל. "נרדמתי," הודיע אייס אחרי כדקה. "אבל אני שוב רעב." אייס חזר לאכול את הגלידה. הפעם הוא הצליח לסיים חצי מהכדור לפני שהוא נרדם שוב. כשהוא התעורר, הוא נראה נחוש ביותר. "אני אחיה, ואני אאמן את הקיבה הזאת, עד שאני אפסיק להיות רעב! אני לא מפחד למות, אבל אחרי כל מה שעברתי, אני מעריך הרבה יותר את החיים שלי. אני רוצה לחיות! תגידי, מור, מה קורה עם הגוף שלי בעולם שלי?" "דיברתי עם שאנקס," סיפרתי לו, "והוא אמר ש…" "שאנקס?" קטע אותי אייס. "איך הוא קשור לזה?" "שאנקס בא לסיים את המלחמה." הסברתי לו. "הוא לקח את הגופות שלך ושל שירוהיגה כדי להביא אותן לקבורה מכובדת." "אז אני קבור?!" קפץ אייס. "לא, אל תדאג." אמרתי לו. "סיכמתי עם שאנקס שהוא יביא אותך לרופאה מעולה. והוא הציע שלא נספר לאיש בעולם שלך שאתה חי, כדי להגן עליך. אז רק שאנקס וד"ר קורהא יודעים שאתה חי, שאנקס החליף את הגוף שלך בגופה אחרת ואתה נמצא באי סאקורה, דראם לשעבר, בידיים טובות." "אה, אני יודע איפה זה. הייתי שם פעם." אמר אייס. "אז בעצם… לופי חושב שאני מת? ומרקו? וכל הנקאמה שלי? כולם… מור אני חייב לחזור! אני צריך להגיד להם! לופי יישבר לרסיסים!" "אייס, אתה לא יכול לחזור. לא עכשיו. יש עכשיו דילוג זמן של שנתיים באנימה, תוכל לחזור רק בעוד שנתיים. וחוץ מזה, תראה אותך, אפילו אם היית יכול לחזור עכשיו, במצבך, כל אחד היה יכול בקלות לחסל אותך. עכשיו, כשכל הסודות שלך נחשפו, יש לך הרבה יותר אויבים. שאנקס צדק כשהוא החליט להכריז עליך כמת. רק ככה תוכל להמשיך לחיות!" אמרתי. "שנתיים?" שאל אייס, טומן שוב את ראשו בין ידיו. "שנתיים שלמות? שנתיים להישאר כאן, בעולם שלך, כשהגוף שלי שם, ולופי…" "גם לופי בידיים טובות." אמרתי לאייס. "ג'ינביי איתו. הוא הצליח לעודד אותו, לגרום לו לחזור להאמין בחלום שלו. לופי מנצל את השנתיים האלה כדי להתאמן בהאקי. יש לו מאמן ממש קליבר." סיפרתי לאייס. "באמת, מי?" שאל אייס. "סילברז ריילי." עניתי. "חבל ששאלתי." ענה אייס, מעוצבן, וסובב אלי את הגב.
"אייס…" היססתי, "צריך להחליף לך את התחבושות…" ביקשתי. "המפף." רטן אייס. "בכל מקרה הגב שלי אלייך. תתחילי." שלא כמו באנימה, שם חובשים את הפצועים מכף רגל ועד ראש, התחבושות על הפצעים של אייס היו מונחות רק מעל הפצעים שלו, ומודבקות בפלסטר לעור שמסביב. התחלתי להסיר בעדינות את הפלסטר, ואת התחבושת העליונה. אבל התחבושת שמתחתיה הייתה ספוגה מוגלה ודבוקה לפצע. "אייס," אמרתי בעדינות, "אני צריכה להרטיב לך את התחבושת בהרבה מים. היא ממש דבוקה." "לא, אל תרטיבי לי במים." אמר אייס, מסובב אלי את ראשו. "יש לי רעיון יותר טוב. בואי אלי קדימה." עשיתי סיבוב סביב המיטה, ונעמדתי לצידו. "עוד קצת אלי," אמר אייס, מושך אותי בידו אל מול פניו, "ועכשיו קחי שני צעדים אחורה." "מה אתה מתכוון לעשות?" שאלתי בעודי צועדת לאחור. אייס עצם את עיניו, וחשק את שיניו במאמץ. "ק… ק… ק…" אש פרצה מגבו ומבטנו, שורפת לאפר את התחבושות. עננת עשן קטנה עלתה מהתחבושות השרופות לכיוון התקרה. "להחלים." הוא ענה, לאחר שגופו חזר לעצמו.
טיט. טיט. טיט. טיט. נשמע צפצוף מעלינו בעודי מקלפת את שאריות התחבושת השרופה מאזור הבטן של אייס. עדנה הגיעה בצעד מהיר. "היי! אסור לעשן פה!" אייס ואני פרצנו בצחוק. "אני נראה לך כמו סמוקר?" שאל אייס בין גיחוך לגיחוך. "טוב, נו," חייכה עדנה לבסוף, "זה באמת לא ריח של סיגריה. אבל לא להדליק פה אש להבא. בסדר?" שוב פרצנו בצחוק, ואייס התלונן, "אחחח! תפסיקי להצחיק אותי, זה כואב!" עדנה ניגשה צעד קדימה. "הייתם באמצע החלפת תחבושות? הפצע שלך נראה הרבה יותר טוב עכשיו. כמעט שאין מוגלה. כנראה שהמשחה הזאת ממש עושה את העבודה." אמרה עדנה. "טוב, אני אשאיר אתכם לצחקוקים שלכם, רק תסיימו לחבוש שוב את הפצע, שלא יזדהם שוב." עדנה יצאה מהחדר, ואני הנחתי תחבושת חדשה על הפצע שבגבו של אייס. אייס טיפל בעצמו בפצע שבבטן.