איך הצלתי את אייס – סיפור מעריצים (fanfic) מאת PortgasDMor (פרקים 16-20)
פרק 16
"הבטחת לי המבורגר." אמר אייס כשהוא מסיים לאכול את שארית הגלידה. "חי, חי," צחקקתי, "יש לך קצת גלידה על השפם. תלקק." "מה?!" שאל אייס. במהלך השבוע שבו אייס היה חסר הכרה, שפם שחור דק החל לצמוח מעל שפתו העליונה. שלפתי את מראת האיפור מהתיק שלי. "תראה בעצמך." אמרתי. "קסו, אני שונא את השפם הזה!" כעס אייס. "הוא גורם לי להיראות כמו… שטן." כן, חשבתי, כולם כבר יודעים איזה שטן הוריש לו את השפם. "יש לך פינצטה?" "פינצטה?" שאלתי, "לא עדיף לגלח?" "אם אני אגלח הוא רק יצמח יותר סמיך ועבה. אם לפחות הוא היה לבן, לא היה לי אכפת." המשיך אייס בזמן שהושטתי לו פינצטה מהתיק שלי, והוא החל למרוט שערה שערה בחוזקה ובקצב. "אבל השחור הזה… נכון שזה ממש לא מתאים לי?" "אתה רוצה שאעזור לך למרוט?" שאלתי. "את לא יכולה." ענה אייס. "מה? למה?" "את יודעת מה, תנסי." אמר אייס בחיוך ממזרי והגיש לי את הפינצטה. בשנייה שניסיתי לתלוש שערה – "הה!" צעקתי בבהלה, שומטת את הפינצטה הלוהטת מידי. השערה התלקחה ומיד חזרה למצבה המקורי. אייס צחק בזמן שהרמתי שוב את הפינצטה, ולקח אותה מידי. "צריך טיפה האקי אפילו כדי לתלוש לי שערה." אמר, תוך כדי שהוא מסיים למרוט את שפמו.
"אז באמת הייתי פה חסר הכרה שבוע שלם?" שאל אייס, כשהוא בוחן את האורך של שערות שפמו המרוט. "ואת… כל הזמן נשארת פה לצידי?" הנהנתי בראשי. "דאגתי לך." אמרתי. "לא אמרת שאת סטודנטית?" שאל אייס, "את לא אמורה להיות באוניברסיטה או משהו?" הסמקתי. "אני אמורה…" עניתי, "אתה יודע, במשך השבוע הזה, היה לי הרבה זמן לחשוב. כל החיים שלי אני עושה מה שאני אמורה. תיכון, צבא, ישר אוניברסיטה, בדיוק כל מה שהמשפחה שלי מצפה ממני. אפילו לטיול אחרי צבא ראוי לשמו לא יצאתי. הלכתי שלב שלב לפי התכנון, שבו אחרים מתכננים את חיי. ואז… אז פגשתי אותך… והבנתי, שאני רוצה חיים אחרים. חיים מסעירים, הרפתקאות, טיולים, דברים בלתי צפויים… בלי לחשוב פעמיים אני אשמח לטרוק את הדלת על חיי הקודמים, ולצאת להרפתקה!" סיימתי בהתלהבות. אייס חייך. "כשאצא מפה, אפשר להזמין אותך להרפתקה הבאה שלי?" "ביקור רופאים!" הודיעו במסדרון. "כל המבקרים נא לצאת. תוכלו לחזור בעוד כחצי שעה." "תיקח אותי?" שאלתי את אייס בהתלהבות. "טוב, אני הולכת להביא לך המבורגר עד שהרופאים יסיימו פה."
כשחזרתי לבית החולים, עם המבורגר כפול גדול ומשקה אנרגיה, שמעתי את הרופאים מדברים עם האחות. "אבל התקשרתי כבר לשגרירות יפן, והם טרקו לי את הטלפון בפרצוף. חשבו שאני עובדת עליהם או משהו." התלוננה עדנה. "תתקשרי שוב," ביקש הרופא, "ותגידי להם שיש אצלנו פלוני אלמוני ממוצא יפני שאיבד את הזיכרון. השם שהוא משתמש בו הוא שם של דמות מסדרה מצוירת, אין פלא שהם טרקו לך את הטלפון. הוא לא זוכר מי הוא באמת." הסביר הרופא. "הנה," הרופא הצביע עלי. "הבחורה הנחמדה הזו סיפרה לנו על הסדרה." "אז… אתם חושבים שהוא איבד את הזיכרון?" שאלתי. "כפי הנראה," השיב הרופא. "אולי בשגרירות יפן יוכלו לאתר מי הוא, וכך נוכל לעזור לו לשחזר את זיכרונותיו." הרופא התנצל ופנה ללכת, וגם אני המשכתי בדרכי וחזרתי אל אייס. אייס ישב על מיטתו ברגליים משוכלות, ראשו מושפל וידיו מעל פצעו החבוש. ברגע שנכנסתי, הוא הרים את ראשו. "המבורגר." הוא אמר. "אני מת מרעב." "למה אתה יושב?" שאלתי בזמן שפתחתי את עטיפת הנייר מהכריך. "אני מרגיש הרבה יותר טוב אחרי ששרפתי את כל המוגלה." אמר אייס. בא לי לקום, אבל אין לי מספיק אנרגיה." אמר אייס. הגשתי לו את הכריך. "תאכל לאט לאט", הזכרתי לו. לא שזה עזר. רק אחרי שהוא כמעט הקיא את הביס הראשון, הוא הבין בעצמו שהוא כבר לא יכול לאכול כמו פעם. "זה מעצבן." אמר אייס. "אני מת מרעב אבל כלום לא נכנס לקיבה הזאת!" "הבאתי לך גם משקה אנרגיה," אמרתי לו. "אמרת שאתה צריך." לאט ובהדרגה, ועם הרבה תסכולים ועצבים, אייס סיים לבסוף את ההמבורגר והמשקה. "הרופאים חושבים שאיבדת את הזיכרון." סיפרתי לו. "אולי זה עדיף, כי אין מצב שמישהו בעולם שלי יאמין מאיפה באמת הגעת." "כן," אמר אייס, "כדאי שאשמור על פרופיל נמוך עד שאצא מפה." "תזכור שבעולם שלי אין דברים כמו פירות שטן, מפלצות ים או אנשי דג. עדיף שלא תזכיר אותם בפני הרופאים, כי מילא שהם חושבים שאיבדת את הזיכרון, אני לא רוצה שיחשבו שהשתגעת או משהו." "אל תדאגי," אמר אייס. "אני לא לופי. אני יודע לשמור על הפה שלי סגור כשצריך."
חצי שעה לאחר מכן, הגיע מהשגרירות גבר יפני נמוך וקטן בחליפה שחורה לדבר עם אייס. אני המתנתי בחוץ וניסיתי ללא הצלחה לקלוט מילים פה ושם מהשיחה הקולחת ביפנית ביניהם. לאחר כרבע שעה, יצא האיש כשחיוך קורן על פניו. "גם אני לא הצלחתי לאתר מי הוא באמת," הוא הסביר לעדנה, "אבל זה מדהים, לא רק שהוא טוען שקוראים לו פורטוגאס די אייס, הוא ממש דומה לדמות גם פיזית וגם באופי! אנחנו ננסה לאתר מי הוא ונעדכן אתכם." אמר איש השגרירות, קד בנימוס ונפרד לשלום.
"מור…" פנה אלי אייס, אחרי שנכנסתי שוב לחדרו. "אפשר לשאול אותך משהו?" "בוודאי," חייכתי. "מה?" "אממ…" אייס היסס, "לפני שהתעוררתי, חלמתי חלום הזוי… חלמתי ש… יש לי ילד קטן… חמוד כזה ו… היה לי חשוב להיות אחראי עליו. הוא היה… שלך." אייס הביט בעיני. "זה היה סתם חלום, נכון? את לא במקרה…" הנהנתי בראשי. "כן," אמרתי, "זה מה שהעיר אותך, כשסיפרתי לך שאני בהיריון." הסמקתי. "אני יודעת שאמרת לי שאתה לא רוצה ילדים, אז…" אייס תפס בידי ומשך אותי אליו. שפתותינו נצמדו לנשיקה תובענית וקצרה. "אני רוצה." אמר אייס. "אולי אני אהיה אבא נוראי, אבל…" "למה שתהיה אבא נוראי?" שאלתי, "כי אני פרא אדם." ענה אייס. "וגדלתי בלי אבא, אז אני לא יודע בדיוק איך להיות כזה." "היה לך אבא נפלא," אמרתי לאייס, "בכל פעם שתתלבט, פשוט תחשוב מה שירוהיגה היה עושה, ואני בטוחה שתצליח להיות אבא טוב, לפחות כמוהו." "שירוהיגה…" מלמל אייס, "אני עוד לא קולט שהוא איננו." חיבקתי בזהירות את כתפיו, ונתתי לו להניח את ראשו על חזי כדי למצוא מעט תנחומים.
פרק 17
השבועות הבאים, על אף שאייס הלך והחלים, לא היו קלים כלל. אייס התאבל על שירוהיגה, התגעגע לנקאמה שלו וללופי, והיה רוב הזמן עצבני מרעב וממאבק בלתי פוסק בקיבה הפגועה שלו, שעדיין לא יכלה לספק את מלוא הצרכים של גופו. לפעמים, היה ממש מפחיד להיות לידו. הוא התחיל לתכנן איך לסגור חשבון עם בלאקבירד ועם אקאינו, והחליט לנצל את השנתיים הבאות להתאמן ולהתחזק כדי להצליח להביס אותם. אפילו ששרירי הגב והבטן שלו עדיין לא התאחו, הוא החל לאמן בערך כל שריר אחר בגופו, למרות שהוא עדיין היה מחובר לאינפוזיה, שסיפקה לו את כל מה שקיבתו לא יכלה. אני הצטרפתי לאימונים שלו, למרות שלא התקרבתי אפילו ליכולות שלו, עם כל זה שהוא היה פגוע ופצוע, וחשתי אט אט איך גם אני מתחזקת.
מהשגרירות היפנית החלה להגיע שיירה של אנשים. לא כולם היו באמת חיוניים לתהליך, אבל כולם היו סקרנים לפגוש אייס, כדי לבדוק בעצמם אם מה שחבריהם מספרים זה נכון. כמובן שהם לא הצליחו למצוא אף אדם מהעולם שלנו שמתאים לזהות של אייס, אך מכיוון שהם כל כך התלהבו ממנו, בסופו של דבר הם החליטו להנפיק לו דרכון יפני זמני, בשם שהוא הצהיר עליו.
עדנה האחות פרשה עלינו את חסותה, ומדי פעם הזכירה לי לבצע בדיקות מעקב היריון, או אפילו ביצעה לי אותן בעצמה. באופן מפתיע, ההיריון הזה היווה סוג של נחמה או תיקון עבור אייס. הוא הרגיש אחריות כלפי הילד שלו, ורצה להעניק לו כל מה שהוא עצמו תמיד שאף לקבל מהורה והיה חסר לו בילדותו. כשעדנה הפנתה אותי לסקירת מערכות מוקדמת, היא הציעה לאייס ללוות אותי לבדיקה, במרפאות החוץ של בית החולים. אייס לבש את מכנסיו, לבש את הגופיה הירוקה שקניתי לו מעל התחבושות, נכנס לכפכפים, וכשהמתנו להיכנס לבדיקה, הוא ניתק את האינפוזיה והשאיר אותה תלויה במסדרון. "מה? למה?" שאלתי. "מספיק." הוא ענה. "נמאס לי כבר מבית החולים הזה. אחרי הבדיקה שלך אנחנו עפים מפה." "אבל הם לא שחררו אותך," טענתי. "אז מה." הוא ענה, "את יודעת שהם משאירים אותי בעיקר כי הם חושבים שלא יורד לי החום. איזה שטויות!" נכנסנו לבדיקה, ראינו באולטרה-סאונד את כל איברי הגוף החיוניים של העובר, הכל היה תקין. "יש לכם בן!" הכריז הרופא, שהיה בטוח שאייס הוא בעלי. "אתם רואים כאן? מעל לכל ספק!" אייס התרגש. הוא נשך את שפתו התחתונה, ולא יכול היה שלא להזיל דמעות אושר. "אני אקרא לו על שם שירוהיגה." הוא אמר. "מה, אדוארד?" שאלתי, ולא יכולתי שלא לדמיין בראשי איזה דוד זקן של סבתא עם מבטא עיראקי. אייס הביט עלי. "מעולם לא קראתי לו בשמו הפרטי." הוא ענה. "תמיד כשפניתי אליו קראתי לו אוייג'י, וכשדיברתי עליו עם אחרים קראתי לו שירוהיגה. מה דעתך על… שירו?" שאל אייס. "שירו?" שאלתי, "זה מוצא חן בעיני. יש שם בעברית 'שיר'," אמרתי, "זה נשמע דומה." אייס ניסה להגיד שיר, אבל בכל מקרה יצא לו שירו, בגלל המבטא. צחקנו, ואייס לחש אל הבטן שלי, "שירו קטן, אתה נקרא על שם אדם דגול ונערץ. יום אחד, עוד תגיע לגדולות." הוא נישק לי את הפופיק, ואז משך אותי לעמידה. "בואי," הוא אמר, "ההרפתקה הראשונה שלך מתחילה עכשיו."
פרק 18
"איפה חנית?" שאל אייס, בזמן שיצאנו מבית החולים. "תקשיבי, תחזרי עכשיו הביתה, קחי את הדרכון שלך, ותארזי לך מזוודה עם הדברים ההכרחיים למסע. אני אקפוץ בינתיים לעשות כמה סידורים ואחזור לקחת אותך. בסדר?" "מה, עכשיו? היום?" התרגשתי. "לאן נוסעים? לחו"ל?" "הפתעה." ענה אייס. "מבטיח לך שיהיה כיף." אייס הוריד אותי בבית, לקח את האוטו שלי ונסע. נתתי לו גם את הטלפון שלי, בשביל הלוג פוס – כלומר הווייז. נכנסתי לחדר שלי והתחלתי לסדר מזוודה. אחי היה במקלחת – לקחתי גם את הלפטופ שלו והכנסתי פנימה. לפני שפגשתי את אייס, בחיים לא הייתי עושה דבר כזה בלי לבקש רשות, אבל עכשיו זה כבר לא משנה, ואני אצטרך את הלפטופ כשייגמר דילוג הזמן כדי להחזיר את אייס. לקח לי שעה להחליט מה כדאי לי לקחת ומה ולהשאיר. בסוף הכנסתי פנימה את הדברים החיוניים ביותר, וכמה בגדים שהצלחתי להכניס, סגרתי את המזוודה וניגשתי לרוקן את תיק הלימודים שלי ממחברות וקלסרים. כשיצאתי למטבח, והתחלתי לדחוף לתיק מאכלים שונים בזה אחר זה, ההורים שלי בדיוק נכנסו הביתה. "מור, סוף סוף רואים אותך," אמרה אמא שלי בציניות "איפה היית בזמן האחרון?" "חברים שלך מהאוניברסיטה צלצלו וחיפשו אותך," אמר אבא שלי, "אמרו שאת לא בלימודים. מה קורה איתך? לא ניגשת למבחנים?" המשכתי למלא את התיק בזמן שההורים שלי המשיכו לבוא אלי בטענות. לא עניתי להם, נתתי להם לדבר, אבל כשסיימתי, ניגשתי לאמא שלי, חיבקתי אותה ואמרתי, "אמא, אני אוהבת אותך." ההורים שלי עצרו לרגע בהפתעה, ואז חיבקתי גם את אבא שלי ואמרתי, "גם אותך, אבא." לפני שהם הספיקו להגיב, נשמעה דפיקה בדלת, וניגשתי לפתוח. אייס עמד בפתח, נעול מגפי עור שחורות חדשות, לצווארו מחרוזת, דומה מאוד למקורית שנקרעה לו במארין פורד, ועל ראשו כובע בוקרים. חום. "אייס," קראתי, "בוא תיכנס, תתחדש!" "תודה," חייך אייס. "לא הצלחתי למצוא כובע כתום. לא מעור אמיתי, לפחות. אבל תראי מה קניתי!" הכריז אייס כשהוא שולף מחגורתו פגיון מעוקל מעוטר בסגנון מזרחי. "קנית?" שאלתי, "יש לך כסף?" "מצאתי אותו בחנות עתיקות. הוא קצת קטן יותר מהקודם שלי, אבל עדיין חד כמו חדש!" המשיך אייס בהתלהבות, כשהוא מתעלם משאלתי. אבא שלי יצא ראשון מההלם. "מור! את מתעסקת עם ערסים?! מה זה הסכין הזאת?! צא מיד מהבית שלי!" הוא נבח על אייס. "הו, מצטער," ענה אייס, שהכניס בזריזות את הפגיון לנדן וקד בנימוס כלפי שני ההורים שלי. "מיד אני עוזב. יש לכם בת מקסימה." הוא אמר בחיוך ממזרי. "תנו לי רק חצי דקה איתה." אייס משך אותי לכיוון החדר שלי וסגר את הדלת. "היינו עוזבים דרך הדלת," אמר אייס, אבל אבא שלך לא ייתן לך לצאת, ואני לא רוצה להתנהג אליו בחוסר כבוד. אז בואי נצא מכאן." אייס פתח לרווחה את חלון חדרי, תפס ביד שמאל את המזוודה וביד ימין אחז במותניי, התיישב על אדן החלון, ובסלטה מטורפת יצא החוצה והנחית אותנו בשלום על המדרכה. כמה שכנים בהו בנו בעיניים פעורות. זה עתה נחתנו מן הקומה השלישית ללא פגע! המזוודה והתיק עם האוכל שעדיין החזקתי נזרקו למושב האחורי במכונית שלי, ואייס הדביק את דוושת הגז לרצפה.
כאן הייתי ממשיכה ישר לאן שתכננתי, אבל ביקשו ממני לכתוב מה היה קורה אם אייס היה מגיע לכנס, אז נעשה הפוגה קצרה. (כמובן ביקשו ממני מזמן, עוד בימים של וואן פיס ישראל הראשון. חלק מאנשי הצוות שמופיעים בסיפור כבר לא פעילים, אבל כולם כמובן עדיין נקאמה).
מהרגע שההורים שלי קלטו שאני כבר לא בחדר, הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. השתקתי אותו, ואז ראיתי הודעה מחברה שלי, זהבה: את באה לכנס? "אוי, לגמרי שכחתי," אמרתי בקול, "יש היום כנס, זה היום האחרון!" "כנס של מה?" אייס לכסן אליי מבט. "כנס של אוטאקואים…" אמרתי, כשאני מהססת האם אייס מכיר את המשמעות של המילה בעולם שלנו, "של אנשים שאוהבים אנימה ומנגה. נוכל לקפוץ לשם לחצי שעה לפני שנמשיך במה שתכננת? אני מתגעגעת לחברים שלי." "אני אשמח להכיר את החברים שלך," אמר אייס בחיוך. "כווני את הווייז." כשהגענו לתל אביב, אייס החנה את הרכב על המדרכה ממש מול תמרור 'אין חניה'. "אבל…" מלמלתי, "אסור לחנות פה…" "שטויות!" אמר אייס, "רק לחצי שעה, יאללה, בואי."
"חבל שלא הספקתי להכין קוספליי," אמרתי לאייס כשנכנסנו בשער. "אבל לא נורא, לפחות אתה לבוש בהתאם." סקרתי בעיניי את המתחם, מחפשת את החברים שלי. לפתע, אייס צעד קדימה לעבר דמות שעמדה עם הגב אלינו, לבושה באדום וכחול, ועל ראשה כובע קש. "היי לופ-" קרא אייס, ונגע בכתפה. נערה צעירה הסתובבה אליו. "סליחה…" גמגם אייס, "הייתי בטוח לרגע שאת מישהו אחר…" "זה בסדר," צחקקה הנערה, "קוספליי מגניב, רק תוריד את הגופייה, מה היא קשורה?" הנערה הסתובבה וחזרה לחברותיה. "מור," שאל אותי אייס, "לא אמרת שלא נהוג אצלכם להסתובב בלי חולצה?" "נכון," אמרתי, "אבל כאן בתוך המתחם הזה אתה יכול, אם אתה רוצה. הנה החברים שלי – בוא תכיר אותם!" קראתי ונופפתי לשמעון, עידן1, עידן2 ואלון, שהיו בקוספליי של שאנקס, סאבו, קוראזון ואייס בהתאמה. "היי כולם, תכירו את החבר שלי, אייס." אמרתי. "היי אייס," אמר עידן1, "איך קוראים לך?" "פורטגאס די אייס." ענה אייס. "ולך?" "נו, בחייך," ענה עידן1, "קוראים לי עידן. אני רואה שאתה אייס. אבל איך קוראים לך?" "באמת קוראים לו אייס," התערבתי. "רוצה לראות את הדרכון שלו?" הדרכון של אייס עשה סיבוב בין חבריי הנדהמים, כשאייס אמר לעידן1 "אני אוהב את התחפושת שלך. היא מזכירה לי מישהו מאוד יקר לי, שנהרג מזמן." "ואיך שלי?" קפץ עידן2. "מגניבה, אבל אין לי מושג למי התחפשת." ענה אייס ופנה אל שמעון, "אתה, לעומת זאת, התחפשת לפיראט שיש לי המון הערכה אליו." "גם לי," ענה שמעון. "אין על שאנקס." "קעקוע מגניב!" אלון התקרב ובחן את הקעקוע שעל זרועו של אייס. "זה אמיתי?" אייס לכסן מבט אל זרועו השמאלית. "ודאי שזה אמיתי." הוא ענה. "אחלה קוספליי," השיב אלון, רק חבל שהכובע שלך לא כתום, והגופייה מיותרת." "לא מצאתי כובע כתום." אמר אייס. "אתה יכול לקנות אחד כמו שלי, בדוכן ההוא שם," הצביע אלון. "תראה את הכובע שלך רגע?" ביקש אייס. אייס בחן את הכובע של אלון ואמר, "מה זה? זה עשוי מפלסטיק עם ציפוי בד. זה לא כובע טוב, הוא יישרף לי בשניות." אייס החזיר לאלון את הכובע שלו. "אני צריך כובע מעור אמיתי, עם ציפוי חסין אש." "נכנסת חזק לדמות, מה?" שאל אלון וצחק. "אז מה הקטע עם הגופייה הירוקה? מה, התחפשת לאייס כשהוא היה קטן?" "מור קנתה לי אותה," ענה אייס. "באמת הייתה לי גופייה דומה כשהייתי קטן, עכשיו כשאני חושב על זה. מאקינו תפרה לי." "טוב אז תוריד," ענה לו אלון, "מה, אתה מתבייש שיראו לך את השערות בחזה?" "אם זה לא אכפת לכם," ענה אייס כשהוא פושט מעליו את הגופייה. "אשמח להוריד אותה." כשזרועותיו היו למעלה, כולם ראו שלא רק שלא היו לאייס שערות בחזה, אלא בקושי היו לו אפילו בבית השחי. אבל הדבר שהכי הדהים את חבריי, הייתה התחבושת שהתנוססה במרכז בטנו. "מה לעזאזל!" קראו כולם בתדהמה. אלון, שעמד קצת בצד, ניסה להציץ מאחורי גבו של אייס. "היי! יש לך תחבושת גם בגב! תראה את הקעק- אחחח!!!" צעק אלון שנפל לרצפה. "מצטער," אמר אייס. "זו הייתה תגובה אינסטינקטיבית." אייס הושיט יד לאלון שקם בחזרה מהרצפה. "אני עדיין פצוע." "אבל הפצעים של אייס לא נחבשו אף פעם," אמר שמעון. "הוא פשוט מת ככה. למה לא ציירת לך פשוט פצע?" אייס התבלבל לרגע מהפנייה אליו בגוף שלישי, ואני ניצלתי את ההזדמנות ועניתי. "אלה פצעים אמיתיים, שמעון. גם בבטן וגם בגב. הם עוד לא החלימו." "את לא רצינית," אמר שמעון. "ברור שזה לקוספליי. בכל מקרה זה מגניב."
"אוייג'י…" לחש אייס ולחץ את מפרק ידי, פניו חיוורות. הרמתי את מבטי לכיוון שאליו אייס הסתכל. "רון! היי רון! בוא, אנחנו פה!" קראתי אליו. כשרון התקרב, אייס ראה כמובן שזה רק רון, בקוספליי מושקע במיוחד של וואיטבירד. "היי חברים, מה קורה?" שאל רון. "אתה נראה ממש כמו שירוהיגה," אמר לו אייס, "רק שהוא הרבה יותר גבוה ממך." "כן," ענה לו רון, "וגם הרבה יותר חזק. וואיטבירד היונקו הכי חזק והכי אדיר בעולם!" "אין לך מושג כמה שזה נכון," חייך אייס בעצב, "אני כל כך מתגעגע אליו." אחזתי בכף ידו של אייס, וליטפתי אותה באהדה בידי השנייה. "כן," אמר רון. "עברו כבר המון פרקים מאז שהוא מת. הלוואי שיחזירו אותו שוב, אפילו בפלאשבק או משהו."
"וואיטבירד הוא סתם מפסידן!" נשמעה קריאה מאחורינו. אייס הסתובב אחורה בגבות מכווצות. ליאב הופיע בקוספליי של אקאינו. "שתוק!" ענה לו אלון "אין לך מושג בכלל על הגדולה של וואיטבירד!" אגרופיהם התנגשו בהמחזה של סצינת הקרב האחרונה של אייס. כצפוי, אלון הועף אחורה ואז צעק: "חכה!" האגרוף של ליאב עבר בין המותן לבין היד של אלון, כך שבזווית הנכונה, כולם יכלו לצלם את הסצינה כאילו היא עברה דרכו. "אני עוד אסגור חשבון עם הקסאמה הזה!" סינן אייס בשיניים חשוקות, ידו מעל פצעו החבוש. "מצטערת, אייס," אמרתי לו. "לא חשבתי שזה יהיה ככה. הם לא באמת מאמינים שאתה אתה."
"מור, הנה את!" שמעתי את קולה של חברתי זהבה. הסתובבתי ורצתי אליה לחבקה. היא הייתה בקוספליי מדהים של גול די רוג'ר. כולל השפם, המעיל והכובע. "זהבה, תכירי את…" אייס משך אותי ממנה ונעמד עם הגב אליה. "מור, תקשיבי," אמר אייס. "החברים שלך נחמדים והכל, אבל הם מותחים לי את העצבים עד הסוף. אני זז מפה לפני שאפגע במישהו. את באה איתי?" נשמעה חבטה כשאלון נפל מעולף על הרצפה. אייס התחיל לצעוד בצעד מהיר לכיוון שער היציאה, כשאני מתלבטת בין לרדוף אחריו לבין לברר מה קרה לאלון. "תנו לו אוויר! תרימו לו את הרגליים!" קראה זהבה שנכנסה מיד לשליטה במצב. "אייס…" לחש אלון, "הוא אמיתי… ראיתי להבה פורצת לו מהמצח, בדיוק כשהוא ראה אותך, זהבה." כשסוף סוף בחרתי לזוז, והתחלתי לרוץ אחרי אייס, עוד הספקתי לשמוע את שמעון אומר "כן, בטח, אלון. ואתה התעלפת כי עשיתי הרגע האקי מלכים. נו באמת."
פרק 19
בצעדים מהירים, אייס חזר למכונית, כשאני מנסה נואשות להדביק אותו, כמעט בריצה. אייס נכנס והתניע, בזמן שעקפתי את הרכב כדי להיכנס למושב שלידו. על המגב, כצפוי, התנפנף דו"ח חניה. תלשתי אותו ממקומו ונכנסתי לרכב. "אוף!" אמרתי בזעף. "ידעתי שאקבל קנס עכשיו!" אייס לקח מידי את הדו"ח, הצית אותו ושרף אותו לאפר. "זה כבר לא רלוונטי עבורך עכשיו." הוא אמר. "אלא אם כן את מתחרטת? רוצה לחזור הביתה וללימודים?" "מה?" שאלתי, מופתעת. "מה פתאום! אני רוצה לצאת איתך להרפתקה! אלא אם כן… אתה מעדיף לצאת לבד?" "מור…" אייס הביט ישר לתוך עיניי. "את לא רואה? את לא מבינה שאת הדבר הכי נפלא שקרה לי בזמן האחרון? בלעדייך, לא הייתי חי בכלל. לא רק שהצלת את חיי, גם נתת לי סיבה חדשה לחיות. מור אני…" קולו הונמך ללחישה, לחייו אדומות. "אני אוהב אותך…" ידי נשלחה אל בין שערותיו כששפתותינו נצמדו.
"יוש!" אמר אייס כשנעצרנו לרגע לנשום, "בואי נזוז. אני מת מרעב." אייס הוריד את דוושת הגז לרצפה, ועלה על איילון לכיוון צפון. "מה, לאן?" שאלתי, מעיפה מבט אל המזוודה שאייס אמר לי לארוז, "לא נוסעים לשדה התעופה?" אייס צחק את צחוקו הממזרי. "חכי ותראי. הכנתי לך הפתעה. אבל קודם, בואי ניכנס לאיזו מסעדה. מה זה שדה תעופה בכלל?" וואלה, חשבתי. בוואן פיס אין בכלל מטוסים. אין לו צל של מושג בנושא הזה בכלל. אייס ירד במחלף הסירה, ונכנסנו לאכול באחת המסעדות בהרצליה פיתוח. אייס כבר הצליח לאכול בערך פי שלוש ממני, למרות שהייתי בהיריון, אבל עדיין הוא טען שזה לא מספיק לו, ואכל לעתים קרובות. חשבתי על השיא ההוא שהוא שבר ביומנגס. זה כנראה כבר לא יקרה שוב, אבל זה נתן לי סדר גודל להבין איזו כמות אנרגיה אייס באמת צריך. הפעם אייס השאיר במסעדה שני שטרות של 200 ש"ח. "מה?" שאלתי, מופתעת. "מאיפה יש לך כסף?" "יש לי." ענה אייס. "עשיתי עסקים. בואי, זה לא רחוק." נסענו עד קניון ארנה, ואייס החנה באיזה חניון, ממש יקר. "אבל…" פתחתי. אייס השתיק אותי. "ששש. זה לא רלוונטי, אמרתי לך." אייס הוביל אותי אל מאחורי הקניון, והרים אותי בדילוג מעל למעקה הלבן של המרינה, אפילו שהשער היה כמה מטרים מאיתנו. "מה? יוצאים לשוט?" שאלתי. מולנו נפרשו מזחים עם יאכטות לבנות בגדלים שונים, כמו יער של תרני אלומינים חשופים מתנודדים, וצלצולי מתכת של השרשראות והחיבורים נישאים ברוח. "בואי, תראי אותה!" קרא אייס בחיוך גדול על פניו כשהוא מושך אותי אחריו לאורך אחד המזחים. בקצה המזח, עגנה יאכטה כחולה, ארוכה, עם סיפון עץ, בעלת שני תרנים. "מה דעתך?" אייס שאל. "וואו, היא יפהפייה!" אמרתי. "קניתי אותה," אמר אייס. "היא שלנו. יונגרט 14 מטר. עם מפרשי ברמודה." "ברמודה?" שאלתי, "כן," השיב אייס, "מפרשים משולשים!" צחקתי. "לכל היאכטות יש מפרשים משולשים." "נכון," התלהב אייס, "זה מה שאדיר בעולם שכאן. עם מפרשים כאלה אפשר לשוט כמעט מול הרוח! לא צריך לעשות גאלסים של 45 מעלות כמו בקראוולה! עם ספינה כזאת אפשר בקלות לשוט סביב כל העולם!" אייס הרים אותי כשידו האחת מאחורי גבי והשנייה מתחת לברכיי, ונשא אותי אל הסיפון. "תתחדשי," הוא אמר, "זה הבית החדש שלך. רדי למטה, תראי איך בפנים." ירדתי בגרם המדרגות התלול שליד הגה הספינה, ומה שראיתי בפנים, פשוט עצר את נשימתי: סלון, מטבח, חדר שינה, מקלחת, שירותים, הכל בגווני עץ, קומפקטי ומסודר, ועם זאת מספיק מרווח ונעים. "הו, אייס, היא מדהימה!" קראתי והסתובבתי לחבק את מותניו. "אחח," אמר אייס, "זהירות על הפצע." "סליחה…" ביקשתי, פני אדומות. "סתאאאם," אמר אייס, כשזווית פיו מתרוממת לחיוך, "זה כבר כמעט לא כואב לי. בואי." הוא משך אותי אל המיטה הזוגית ובכך, חנכנו את הספינה.
פרק 20
אם בא לכם לראות איך נראית יונגרט 14 מ', אתם מוזמנים לדפדף בתמונות. אותי היא שבתה.
https://www.contestbrokerage.com/buying-…m-estrella
**************
"צריך עוד לצייד אותה לפני שאנחנו יוצאים." אמר אייס אחרי שהתעורר מהתנומה שלו. "אני אדאג לדברים הטכניים: חבלים, בד מפרשים חלופי, מפות, וכל מה שצריך להפלגה. את תדאגי שיהיה לנו פה כל מה שצריך לבית. בגדים, מצעים, כלים, אוכל וכל דבר שאת חושבת שתצטרכי. תבדקי מה כבר יש ותקני מה שחסר מהקניון." אייס הניח 1000 ש"ח על השולחן בחבטה קלה. "אם זה לא יספיק, אני אתן לך עוד." "מאיפה יש לך כסף, אייס?" שאלתי בתימהון, "ואיך השגת את היאכטה המהממת הזאת? הרי יצאת מבית החולים בלי גרוש?!" זווית פיו של אייס התרוממה לחיוך. "מור, סמכי עלי," הוא אמר, "אני עושה עסקים עוד מגיל 8. תמיד ניצלתי את הכישורים שלי ואת מה שיכולתי להשיג כדי להחליף אותם במה שאני באמת רוצה." מחשבה על אייס כילד מוכר עור תנין בגואה חלפה בראשי. "טוב, אני אספר לך." אמר אייס. "אחרי שהורדתי אותך בבית, נסעתי לפה והתחלתי להסתובב ולדבר עם בעלי הסירות, כדי להיכנס לעניינים. ואז ראיתי יאכטה מנועית עומדת בחוץ במבדוק, והבעלים מתווכח עם נגר הספינות אם אפשר להציל אותה או שהיא טוטל לוס. התקרבתי ובדקתי אותה. השדרית הייתה מעוקמת לחלוטין, אבל שלא כמו אצלנו, רוב היאכטות אצלכם עשויות אלומיניום ופיברגלס, לא עץ. עדיין, עם הכלים של הנגר, היה כמעט בלתי אפשרי לתקן אותה. אבל בשילוב של חום וכוח מדויקים, חשבתי שאני יכול להביא אותה למצב סביר. 'רוצה לקנות אותה?' פנה אלי הבעלים המיואש. 'רוצה, אבל אין לי גרוש.' עניתי לו. סיפרתי לו ש"נמחק לי הזיכרון" בתאונה, הרגע יצאתי מבית החולים וכל מה שאני זוכר זה שאני ימאי. הוא ניסה קצת להתמקח איתי אבל בסוף הוא אמר, 'קח אותה בחינם. גם ככה כל יום שעובר אני מפסיד עליה כסף, ועם הטראומה מהתאונה שעשיתי איתה כבר לא בא לי בכלל לצאת לים.' אחרי שהעברנו בעלות ניגשתי ותיקנתי אותה כמיטב יכולתי. הנגר היה המום מאיך שתיקנתי אותה פשוט עם הידיים, ובסוף עוד נתן לי 5000 שקל כי הוא התערב איתי שלא אצליח לתקן אותה, והפסיד כמובן. הורדתי אותה למים ועשיתי עליה סיבוב בתוך המרינה. את יודעת באיזו יעילות אני מפעיל את המנוע, כן? ישר מצאתי איזה מתלהב שרצה לקנות אותה ושילם לי כמעט כפול מהשווי שלה. עם הכסף הזה קניתי ומכרתי עוד יאכטה, ואז קניתי את שלנו, את זאת שמהתחלה רציתי לקנות, כמובן בהרבה פחות מהשווי האמיתי שלה." "וואו, אייס," אמרתי, "לא ייאמן! והכל חוקי?" "כן," ענה אייס, "לשם שינוי…"
לקראת הערב, אחרי שקנינו כל מה שהיינו צריכים, והכל היה מצויד ומסודר כראוי, הגיע הזמן לצאת לדרך. "מור, בואי תעזרי לי לתכנן מסלול," אמר אייס ופרש את מפת העולם על השולחן. "אני רוצה להגיע ליפ- מה?!!! מה זה האיים הענקיים האלה?" "יבשות." תיקנתי. "איפה הקו הגדול?! מור, מה זה המפה הזאת? מכרו לי מפה לא נכונה?!" "הכל בסדר, אייס." הרגעתי אותו. "זאת המפה של העולם כאן. אין לנו קו גדול. רק קו המשווה, וגם הוא בעצם רק קו עזר, קו דמיוני שעובר בדיוק באמצע בין שני הקטבים. אתה רואה? כאן ישראל. לאן רצית להגיע?" "ליפן…" מלמל אייס, עדיין המום. "יפן כאן." הצבעתי על המפה. "כדי לשוט אליה, צריך לעבור דרך ים סוף, לצאת לאוקיינוס ההודי, לעבור דרך איי אינדונזיה והפיליפינים, ומשם לאוקיינוס השקט וליפן. חתיכת מסע!" "אוקיי, הבנתי," אמר אייס שהתאפס על עצמו בזמן שהסברתי. "ה… יבשות האלה ממש גורמות לעיקוף גדול בדרך, אבל לא משנה. זה לא ייקח שנתיים, אולי רק כמה חודשים עד שנגיע לשם. מוכנה לצאת לדרך?" "בהחלט! בוא נזוז!" עניתי, ועליתי אל הסיפון.