הסיפור של זורו
סיפור קצר המגולל את סיפורו של רורונואה זורו לפני הופעתו לראשונה במנגה באיסט בלו.
סיפור זה אינו קאנון רשמית אך אינו סותר את המנגה.
קרדיטים:
תרגום – יסמין.
עריכה לשונית ועיצוב – שמעון.
קריאה נעימה.
חלק א':
שעות אחר הצהריים וזורו סוף סוף התעורר. הוא שתה אלכוהול לאור היום, באופן נדיר. בדרך כלל הוא שותה רק בלילה, אבל היום זה יום מיוחד מפני שזה יום השנה למותה של החברה הכי טובה שלו. הוא זחל לעבר המרפסת, עדיין לבוש בפיג’מה, ופתח את בקבוק הסאקה. לסאקה המעורפל ששקע לתחתית הכוס היה צבע לבן וריח חמוץ. אולי מפני שהתסיסה הייתה מוזרה, אבל לא היה לו אכפת והוא שתה הכל בלגימה אחת. הוא הרגיש את הגרון שלו מתחמם, כאילו הוא עולה באש. בדרך כלל, לא משנה כמה הוא שותה, הוא לא משתכר. אבל בכל שנה ביום הזה, הוא מרגיש תחושת שכרות מוזרה. למרות שהוא מודע לזה, הוא לא יכול שלא לשתות. כמעט בכל שנה ביום השנה למותה של קואינה מזג האוויר בהיר. והשנה השמיים בהירים במיוחד. תוך כדי שהוא כרע והתיישב בצורה מוזרה במרפסת, שתה מכוס הסאקה והסתכל על אור השמש, קבוצה של אנשים לבושים בבגדי אבל עמדו לחצות את הגדר לצידה השני. תהלוכת האזכרה של קואינה.
הוא צפה בהם והרגיש שהם לא קשורים אליו, הוא ראה את קושירו, שצעד בראשם, מנגב את דמעותיו. (קושירו – אבא של קואינה והסנסיי של זורו). זורו נרעד והסיט את המבט. הוא חשב שהוא סיים לבכות, אבל כשהוא ראה את הסנסיי שלו בוכה, הוא הרגיש שהדמעות עולות בעיניו שוב. כמה שנים חלפו מאז מותה? באופן מוזר, למרות שטקס האזכרה שלה היה אמור להיות טקס קטן רק עם בני המשפחה הקרובה, אנשים מכל הכפר השתתפו בו. אפילו ילדים קטנים שלא הכירו את קואינה השתתפו בטקס עם מבט מוזר על פניהם. היא הפכה לסוג של אגדה על ילדה שנראתה כמו אלה לוחמת שהצליחה להביס את הזורו הזה ב-2,000 ניצחונות רצופים. התפשטה שמועה מוזרה שאם תבקר בקבר שלה ביום השנה למותה הכישרון שלך בתור סייף ישתפר. ליתר דיוק, אלה היו 2,001 ניצחונות. בלילה שלפני מותה, זורו קרא עליה תיגר והובס בקלות. מנקודת המבט של זורו, רצף הניצחונות של האלה הלוחמת הזאת היה רצף ההפסדים שלו.
“כמה טיפשי…”
זורו לגם מהסאקה הפושר וניסה להסיח את דעתו מהרגשות שלו. כשהוא היה ילד הוא עדיין לא הכיר את העונג שבתחושת השכרות מהאלכוהול. בפעם הראשונה, כשהוא טעם את הסאקה החם שקושירו הגיש לו, הוא כל כך התרגש שהלשון שלו נרדמה. הוא חשב ללכת אחר כך לקבר של קואינה ולהציע גם לה משקה, אבל הוא לא היה בטוח אם היא תהנה מהטעם או לא. אם היא הייתה גדלה ונהיית אישה שלא אוהבת לשתות, היא הייתה מסרבת אפילו למשקה קטן, אבל הוא היה מנסה לשכנע אותה לשתות בכל זאת. או שהיא הייתה גדלה להיות שתיינית כבדה כמו זורו והם היו מבלים לילות שלמים בתחרויות שתייה. אבל זה היה מתאפשר רק אם קואינה הייתה בחיים. הוא הבין שהוא מתחיל לרחף בדמיונות ואשליות ונגעל מזה. הוא לא רצה להיות אדם חלש שרודף כל הזמן אחרי הצל של החברה הכי טובה שלו. בין אם קואינה חיה או לא, יש רק דבר אחד שעליו לעשות: “בואי נבטיח אחד לשנייה! יום יבוא ואחד מאיתנו יהיה הסייף החזק בעולם!” הקול שלו בתור ילד קטן התעורר והדהד באוזניו.
מפני שהוא לא רצה להיות רגיש, זורו הרים את בקבוק הסאקה ושתה.
“מה? הוא ריק?”
אחרי שהוא ליקק את הטיפות האחרונות הוא זרק את כוס הסאקה מעבר למעקה. קול החרסינה הנשברת הבהיל עכבר שברח משם בזנב מורם. לפני שהוא שם לב, תהלוכת האזכרה כבר עברה. ציפור דרור קטנה שנחתה על הגדר צייצה בקול.
הוא סיים את אימון אחר הצהריים והתקדם לכיוון החומה לשטוף את רגליו. כשהוא הוריד את הגופייה שלו בשביל לנגב את כל גופו, הוא שמע קול שירה של ילדה הולך ומתקרב אליו:
"הסייף מיהוק, האיש שנקרא "עיני הנץ"…
משתמש בטכניקת חרב מהירה כל כך שאי אפשר לראות אותה…
ווש-ווש, בתנועה אחת, חלקה ושקטה, הוא יערוף את ראשך…
לא תשים לב אפילו שאתה כבר מת…"
זה אותו השיר שנווד מסוים שבא לעיר לפני כמה שנים זמזם לעצמו. די מהר הוא הפך לפופולרי בקרב הילדים, ועכשיו כבר הפך לשיר שהילדים שרים בזמן שהם משחקים קלאס. לילדה שהגיעה עכשיו בזמן ששרה את השיר קראו הימארי. היא הייתה בתו היחידה של הפונדקאי. היא עמדה ליד זורו ואמרה:
“טקס סירות האש מבוטל. אני די בטוחה שלא היית בא, אבל באתי להודיע לך בכל מקרה.”
“מבוטל? קרה משהו?”
טקס סירות האש היה טקס בו מדליקים נרות על "סירות" עשויות עלי במבוק ומשיטים אותן במורד הנהר. זה הטקס החשוב ביותר שמבצעים ביום השנה למותו של מישהו. הוא נועד להנחות את הנשמה של הנפטר בחזרה לעולם הבא.
זורו הרים גבה, תוהה מה יכול היה לקרות, כי לא היה שום סימן לכך שקרה משהו.
היאמרי לחשה:
“הם אומרים ששודד עלול להופיע.”
נאמר שהיו כמה מקרים שבעלי בתים נדקרו על ידי גנב שפלש לביתם באמצע הלילה, והרבה מהאנשים שהותקפו היו סייפים מוכשרים. לפני כמה זמן הותקף דוג’ו בכפר הקרוב, והרבה מהחברים בו כמעט נהרגו. כנראה שהמבוגרים בכפר שימוצוקי פחדו ולא רצו שכולם יסתובבו בחוץ בלילה.
כשזורו שמע את זה הוא אמר באכזבה:
“כמה טיפשי…”
“אני רוצה לתקוף בחזרה את הפחדן שרוצח אנשים בשנתם…”
הימארי: “זה בלתי אפשרי, מפני שהוא יתקוף אותך בהפתעה כשתישן. אולי זה פחדני, אבל זאת אחת הדרכים בהן אפשר לנצח.”
אולי מפני שהיא הייתה צריכה לדבר כל הזמן עם הלקוחות בפונדק, הימארי דיברה לפעמים כמו בן אדם בוגר.
הימארי: “וגם, לפי השמועות, הגנב הוא דווקא סייף טוב. אולי הוא אפילו הסייף הכי חזק בעולם.”
זורו: “ומי זה?”
הימארי: “מיהוק עיני הנץ.”
מה?!
למרות שלא נשבה הרוח, הדלי שהוא העמיד כנגד הקיר נפל פתאום. כמה שניות אחר כך הוא שמע קול התזה.
זורו: “אין סיכוי שאחד מהשיצ’יבוקאי יופיע פתאום בעיירה שכוחת האל הזאת.”
הימארי: “לא עכשיו! פשוט היו שמועות כמה זמן.”
אפילו שאף אחד לא האזין להם, הימארי הסתכלה בזהירות מסביבה ולחשה שוב:
הימארי: “אתה יודע? לפני כמה שנים הופיע מאתגר־דוג’ואים בסביבה של הכפר.”
(הערה: מאתגר דוג’ואים הוא לוחם שבא לדוג’ו ומאתגר את החברים בו, או את הסנסיי. אם הוא מנצח, היריב שלו מאבד את המעמד של אומן לחימה, לפעמים הוא אפילו יכול לזכות בדוג’ו עצמו ולהפוך לסנסיי החדש).
הימארי: “לא משנה כמה היריבים שלו היו חזקים, הוא הביס את כולם, ואמרו שהוא היה חזק כמו שד.”
זורו: “האאאאא….”
הימארי: “כנראה שהוא ביקר בדוג’ואים בסביבה בחיפוש אחר יריבים חזקים וניצח ב-2,000 קרבות ברצף.”
הלוחם האגדי הזה נשמע כמו חקיין של קואינה.
זורו: “זה… די מרשים.”
הימארי שמה את ידיה על גבו של זורו, הביטה אליו למעלה ואמרה בקול יבש:
הימארי: “גם אתה סייף, זורו, אז בבקשה תיזהר, טוב? למרות שהאדם היחיד בכפר שהיה מסוגל להביס אותך כבר מת. אבא אמר שאי אפשר להביס דוב בשדה פתוח.”
זורו: “הא? מה זאת אומרת?!”
הימארי: “לא משנה כמה אתה חזק, זורו, אתה עדיין רק גמל שלמה.”
(הערה: גמל השלמה בתרבות היפנית נחשב לחרק חזק מאוד, אבל רק נגד חרקים אחרים).
זורו חשב על מילותיה זמן מה.
זורו: “למרות שבניתי לעצמי שם בכפר, אני כמו גמל שלמה שמביס רק חרקים חלשים ממנו. אם אני אפגוש דוב בשדה פתוח, אני לא אוכל להביס אותו… או משהו כזה. זה מה שאת מנסה להגיד לי?”
הימארי: “כן, בדיוק.”
הימארי נראתה מרוצה.
הימארי: “כל הלקוחות שמגיעים לפונדק שלנו אומרים שהעולם ממש גדול. לא משנה עד כמה אתה חזק, זורו, אם תילחם אחד על אחד עם מפלצת כמו מיהוק עיני הנץ, הוא יביס אותך בקלות!”
זורו: “אני לא אדע בוודאות עד שאנסה.”
הימארי: “לא, אל תחשוב על זה אפילו. אם תפסיד, תפסיד גם את הראש שלך!”
"ווש-ווש, בתנועה אחת, חלקה ושקטה, הוא יערוף את ראשך…
לא תשים לב אפילו שאתה כבר מת…"
שיר הילדים הזהיר מפני כוחו של מיהוק. הוא לא מישהו שאפשר להילחם בו.
אם אתה לא רוצה למות, תתחיל לברוח.
מה, הם צוחקים עליי? עדיף שיחתכו אותי לשניים מאשר לברוח מקרב.
זורו: "אני לא אברח. אם אני אפסיד, זה אומר שזה כל מה שיכולתי לעשות. זה כל הסיפור.”
הימארי: “שלא תעז! ליריב שלך יש רצף של 2,000 ניצחונות!”
זורו: “זה לא כזה רצף מרשים.”
הימארי: “תצטרך לנצח 2,000 פעמים ברצף לפני שתוכל להגיד את המשפט הזה!”
הימארי עמדה לבכות ומשכה בחוזקה בבגדי האימונים של זורו.
הילדה הזאת שונה מקואינה וזורו.
אין לה שאיפות להילחם ביריב חזק, או להפוך לחזקה יותר מאחרים.
עדיין, לזורו לא היה אכפת. יש גם אנשים חלשים. ואם מתחשק לו הוא יכול להגן עליהם. אבל זורו לא ידע עד מתי הוא ישאר בכפר שימוצוקי.
זורו: “תפסיקי למשוך לי בבגדים!”
כשזורו התנער ממנה בצורה אגרסיבית, להב קצר נפל מכיסו. הוא השתמש בסכין הזאת לפעמים בשביל לעזור לזקנות שהראייה שלהן נחלשה להכין את הדגים.
הסכין הסריחה קצת מדגים, אבל הייתה ממש חדה.
זורו: “אני אתן לך אותה במתנה.”
הימארי: “מה זה?”
זורו: “להגנה עצמית. תתחילי לתרגל.”
הימארי הסתכלה על הלהב הקצר שנמסר לה. היא נראתה מאוכזבת.
הימארי: “אני לא יכולה להילחם. אני רק ילדה.”
באותו הערב האורות כבו מוקדם בכל הבתים. אנשי הכפר התחבאו בבתיהם הקטנים כמו גדיי עיזים. כולם פחדו שמיהוק עיני הנץ צמא הדם יופיע שם. זורו צעד באומץ ברחובות הכפר הדומם. הוא הגיע לגדות הנהר שבקצה הכפר. בדרכו לשם הוא הכין סירה קטנה מעלי הבמבוק הנושרים ושם בתוכה את הנר שהוא הביא איתו. “מה החשיבות של האור הזה בכלל?” הוא תהה לעצמו. זורו לא היה רגיל לטקסי אזכרה, אז הוא לא השתתף בהם בשנים הקודמות. אבל השנה לא הייתה לו ברירה אלא לערוך את הטקס בעצמו. מפני שכולם פחדו מדי ממיהוק ולא יצאו מהבית. הוא כרע ליד המים והשיט את הסירה במורד הנהר. הסירה נסחפה במהירות בזרם, אבל לאחר זמן מה אורה כבה.
זורו: “הא? למה?”
מוזר. כשהוא היה ילד הסירות האלה שטו בקלות. הוא הכין סירה נוספת והשיט אותה, אבל היא שקעה מיד אחר כך, אז הוא ויתר על העניין. לפי האגדה, אם הסירות שוקעות, נשמות המתים לא יוכלו לחזור לעולם הבא וייגזר עליהן לשוטט בעולם החיים ללא מטרה במשך שנה.
“טוב, זה לא כזה נורא” הוא חשב לעצמו.
הלילה הואר באור הירח. מי הנהר היו כל כך צלולים שהיה אפשר לראות את הדגים בבירור. כשהוא בהה בהשתקפות הירח המלא במים, הוא ראה פתאום דמות מציצה מבין השיחים בגדה ממול.
זה היה איש גדול ממדים.
זורו חשב מיד שזה השודד שהימארי דיברה עליו. לפי הדרך בה הוא נשא את עצמו, לא היה מדובר באדם רגיל. כשהוא נעלם חזרה לתוך האפלה הוא נראה כמו דורס לילי. אולי האיש הזה באמת היה מיהוק עיני הנץ. השודד הלך לאורך גדת הנהר במקום לחצות את הגשר. הוא בטח מתכנן ללכת לצד הצפוני של הכפר, כדי שאף אחד לא יראה אותו.
הבית של קושירו נמצא שם.
אם זורו ירוץ דרך הכפר, הוא יגיע לשם יותר מהר. זורו רץ. הוא טיפס על הגדר ורץ לתוך הבית דרך המסדרון החיצוני. הוא בעט בדלת ההזזה.
“סנסיי!” זורו קרא.
קושירו, ששכב על הפוטון, קפץ על רגליו. זורו, כשרגליו עדיין מלוכלכות, כרע לצד הכריות לאור הגחלים דוחי היתושים וקרא שוב "סנסיי!”
“זורו! מה אתה עושה כאן באמצע הלילה?” שאל קושירו.
“מתנקש עומד להגיע לכאן. לוחם ממש מוכשר.” ענה זורו.
“מה? מתנקש?” קושירו לא האמין.
“אני מתכוון לחתוך אותו, אז בבקשה תרשה לי לחכות לו כאן.” אמר זורו.
כשהוא אמר את זה, הוא סגר את דלת ההזזה מאחוריו, החזיק את חרבו בידיו והתיישב. קושירו שלא לגמרי הבין מה קורה שם, ניסה לחפש את משקפיו, אבל ויתר על הטרחה הזאת.
“אם ככה, אני סומך עליך” אמר קושירו.
לאחר שסיים לדבר, הוא נשכב בחזרה על הפוטון. אוזניו של זורו הזדקרו למשמע קולות נחירה, אבל כנראה שהם הגיעו מקושירו שהרגע נרדם.
זורו אחז בניצב חרבו וניער אותו קצת, מוודא שהלהב מהודק בתוכו. הוא הבין שהוא לחוץ, מצב לא אופייני לו. הוא ניגב את ידיו המזיעות על סדיני הפוטון של סנסיי.
“מיהוק עיני הנץ. האדם שזכה לתואר הסייף החזק ביותר. האם הוא באמת הופיע בכפר הקטן הזה?" איכשהו, רק המחשבה על השם של מיהוק ריגשה אותו. כאילו זה היה חקוק בגופו. בשביל לקיים את הבטחתו לקואינה, זה האדם שעליו להביס בכל מחיר. בשביל שיוכל להפוך לסייף החזק בעולם. ההבטחה בין זורו לבין חברת ילדותו הייתה המטרה שלו, ואולי אפילו הסיבה שלו לחיות. זה לא היה אך ורק למען קואינה, זה גם מה שהוא עצמו רצה לעשות.
כל מה שקרה באותו היום – העובדה שקואינה, שהייתה חזקה ממנו, מתה בנסיבות כאלה נדושות, העובדה שההזדמנות להצליב איתה חרבות שוב אבדה לנצח, ואפילו העובדה שהוא לעולם לא יראה אותה שוב – כל כך תיסכלו אותו.
אם הוא לא יזכה לחיות מספיק זמן בשביל לקיים את הבטחתו לקואינה, הוא לא חשב שהוא יהיה מוכן לקבל שום דבר מהעולם הזה. הוא אחז שוב בניצב חרבו הנעוצה בנדן ולקח נשימה עמוקה.
ואז הוא שמע חריקות מהמסדרון. האבק שהצטבר מעל לדלת ההזזה רעד.
הוא כאן.
באותו הרגע זורו שלף את חרבו. הלהב נצנץ באור הירח שזרח דרך הדלת. הוא בעט בדלת וראה דמות עומדת במסדרון.
“מי הולך שם?” זורו דרש לדעת.
“באתי לאתגר את הדוג’ו.” ענה השודד.
“באמצע הלילה?” שאל זורו.
השודד נשמע צעיר. צעיר מדי. אבל זה עדיין לא היה מספיק בשביל להוכיח שהאיש הזה הוא לא מיהוק.
“אם אתה לא רוצה להיפגע, תן לי להרוג אותך בשקט. הרגתי כבר 2,000 אנשים, ולא הפסדתי אפילו פעם אחת.” התרברב השודד.
למרות שהוא אמר את זה, השודד עדיין לא שלף את חרבו. הוא נשמע כאילו הוא מנסה לגרום לזורו לוותר לנוכח 2,000 הניצחונות הקודמים שלו.
“שלוף!” צעק זורו "חיכיתי לך כאן. אני לא אתן לך לצאת מכאן בידיים ריקות.”
“אתה הסנסיי של הדוג’ו הזה?” שאל השודד.
“נכון מאוד!” שיקר זורו באדישות.
“לא.” קולו של קושירו נשמע מאחוריו, "אני הסנסיי.”
השודד הסתכל מאחורי כתפו של זורו לכיוון הקול.
זורו התעצבן והנמיך את חרבו.
“אני הלוחם החזק ביותר בכפר. יש לך בעיה עם זה?” שאל זורו.
“אין.” ענה השודד.
ברגע שהוא ענה הוא שלף את חרבו, צעד קדימה והניף אותה לעבר זורו. לוחם רגיל היה קופץ לאחור ומתחמק מהמתקפה, אבל זורו צעד קדימה והיכה בחזה של היריב בניצב חרבו. מהלומת היריב הייתה כל כך כבדה. זרועו הרגישה חסרת תחושה, אבל בלי להסס הוא המשיך לדחוף אותו אחורה. השודד איבד את האיזון ומעד.
עיניו של זורו נראו כמו עיני כריש.
הוא לא נתן להזדמנות לחמוק ממנו, הוא מיד חתך את הגלימה שלו בצד ימין.
אבל רגליו החליקו.
המסדרון היה רטוב משמן.
קושירו בטח שפך שמן כשהוא הביא את העששית.
זורו ייצב את עצמו מחדש על ידי כוח רצון בלבד, והמשיך לתקוף.
אבל השודד התחמק ובתנועה אחת מהירה, הוא העיף את דלת ההזזה מדרכו ומעד דרכה לתוך הגינה.
מה שלא קרה, הוא לא עזב את חרבו.
זורו קפץ מיד, מכוסה בטחב. השודד הניף את קצה חרבו קדימה והתקדם לעברו.
מאותו הרגע זה היה קרב בין סייפים.
הלהבים בהקו לאור הירח, ניצוצות עפו מסביב, ולפני שצלצולי החרבות המתנגשות דעכו, קול ההנפות עדיין נשמע באוויר.
מדי פעם הוא פגע. זורו נפצע בלחיו ובכתפו, אבל פציעות שטחיות.
הם המשיכו להניף את חרבותיהם זה כלפי זה בלי לנשום, מנסים לסגור את הפער ולהתקרב אחד אל השני כמה פעמים. ואז שוב, הם פתחו מרחק ביניהם.
שני הלהבים היו צבועים באדום.
זורו נעמד במרכז והביט בשודד. הוא ראה את פניו בפעם הראשונה.
“ידעתי. זה ברור שאתה לא הוא.”
הוא לא נראה כמו תמונת המבוקש של מיהוק עיני הנץ. היו לו פנים עדינות והוא נראה עצבני.
עכשיו, כשהוא נלחם בו, הוא ידע שמדובר בסייף מוכשר, אבל עדיין, 2,000 ניצחונות רצופים נשמעו לו כמו הגזמה.
“תגיד לי, מנוול, מה המטרה שלך? אתה תוקף רק אנשים שיודעים איך להשתמש בחרב. אתה לא פוגע בזקנים וילדים. אתה חושב שאתה איזה גנב אצילי?” שאל זורו.
“בכלל לא…” השודד חייך. אולי הוא ניסה לעשות פרצוף אדיש, אבל שמעו התרגשות בקולו "אני פשוט נהנה להביס יריבים חזקים.”
“אם כך, זה אפילו יותר מוזר. אתה מתגנב באמצע הלילה כמו פחדן. איך אפשר ליהנות מניצחון שהושג ככה?” שאל זורו ברצינות.
“פחדן? אפילו אם זה מתבצע על ידי מתקפת פתע, אם אני הורג את הלוחם החזק, אני מביס אותו. זוהי המשמעות של קרב.” השודד ענה.
“אז זאת ההצדקה שלו?” חשב זורו. באופן מפתיע, הוא הרגיש הקלה.
מתקפות לילה מרגישות כמו הרפתקה. האחרים חופשיים לעשות מה שהם רוצים, אבל זורו היה מעדיף למות ולא להשתמש באמצעים כאלה. אם הם מפסידים כשהיריב מצליח להפתיע אותם, זאת אשמתם. אם השודד יהרוג כאן את זורו, זאת תהיה אשמתו של זורו.
“עכשיו אני מבין.” אמר זורו.
זורו הניף את חרבו כדי להעיף ממנה את הדם ואחז בה שוב. “בוא נמשיך בקרב.”
“לא. בואו נעצור את זה. אני ניצחתי 2,000 פעמים רצוף בתור מאתגר דוג’ואים. אתה סתם סייף מהכפר. אין לך סיכוי להביס אותי.” אמר השודד.
“אתה עדיין מתרברב על זה?” לזורו נמאס מהמונולוגים של השודד.
"אתה באמת מוכשר, אבל לא מוכשר מספיק בשביל לנצח ב-2,000 קרבות. אני לא יודע איפה שמעת את השמועות על מאתגר דוג’ואים כזה, אבל לא משנה כמה תשוויץ, הכוח האמיתי שלך לא ישתנה.
“אתה טוען שאני מזויף?” קולו של השודד רעד.
זורו כנראה פגע בנקודה רגישה. השודד הסתער קדימה.
“מה אתה יודע עליי?!” הוא צעק.
השודד תקף בכוח רב, והסתער לעבר זורו. רק לפני רגע הם נראו שווים בכוחם. בהשוואה לזורו, שחיכה לפתוח את דלת ההזזה, עיני השודד עדיין לא התרגלו לאור, כשהוא יצא מתוך האפלה. אבל הפעם זה היה שונה. שניהם יצאו לגינה. היריב התנשם בכבדות, אבל זורו עדיין היה בסדר.
“כנראה שלעולם לא ניפגש שוב, אז אני אספר לך” אמר זורו.
אחרי שהוא חסם את הלהב של השודד, זורו תקף שוב בקצה חרבו, צילו נפרש לאור הירח.
“גם אני איתגרתי את הדוג’ו הזה.” הכריז זורו.
דם ניתז על האדמה.
במכה אחת, האיש נפל בדממה על גבו.
כשזורו הביס אותו, זה היה הניצחון ה-2,001 שלו.
זורו נשבע שהוא לא יעזוב את כפר שימוצוקי עד שהוא ישבור את השיא של קואינה.
קושירו, שישב בחדר השינה שלו וצפה בתוצאת הקרב, עצם את עיניו ברגע שגוף השודד פגע בקרקע.
הגיע הרגע להיפרד.
עברו שנים מאז שקושירו היה מסוגל להביס את זורו בקרב. בחיפוש אחר יריבים להילחם בהם, זורו יצא לכפרים הסמוכים, ונשאר בלתי מובס. הוא הופיע פתאום בלי להגיד את שמו והביס בקלות את כל הלוחמים שעמדו בתור לפני שהוא חזר הביתה. לאחר מכן, התחילו שמועות בכפרים שתהו מי הוא בדיוק מתאגר הדוג’ואים הזה. לפעמים השמועות התפשטו לפני שהוא הגיע, וגירשו אותו, אבל הוא המשיך להגיע למקומות אחרים עד שלבסוף הוא איכשהו הרוויח 2,000 ניצחונות ברצף, כשהאחרון התרחש לפני כמה ימים.
ולבסוף, הלילה, הוא ניצח את הניצחון ה-2,001 שלו.
הוא סוף סוף שבר את השיא של קואינה שהיא הציבה ביום מותה.
לא נשאר אף סייף באזור שכוחו משתווה לזורו.
אם הוא לא יתחיל לנדוד ברחבי היבשת, הוא לא יזכה לפגוש את היריב החזק שהוא מחפש.
“אל תשוויץ בהישגים של לוחמים אחרים.” אמר זורו והניף את חרבו כדי להיפטר מהדם שנשאר עליה.
למרות שהוא נשמע רגיל, נשמעה בקולו התרגשות חייתית.
בדיוק כמו האיש הזה, גם זורו הרגיש את הלחץ.
זורו יכל לעזוב את הכפר עוד לפני, אם הוא לא היה אובססיבי לגבי רצף 2,001 הניצחונות.
אבל למרות זאת, הוא חיכה ליום הזה.
בשביל לקיים את ההבטחה שהוא הבטיח לקושירו, שהוא לא יעזוב את הכפר עד שהוא ישבור את השיא של קואינה.
“אז אתה עוזב, זורו?” קושירו נעל את סנדליו ויצא לגינה. הוא נתן לזורו שתי חרבות נוספות שהוא השאיר מאחור, ניצבות על קיר המסדרון. בדרך כלל זורו נלחם עם שלוש חרבות, אבל הלילה הוא נלחם רק עם אחת. אם הוא לא היה מגביל את עצמו, זה לא היה קרב הוגן.
“אני בטוח שאנשי הכפר ישמחו להיפרד ממך. אולי תחכה עד מחר?”
הוא חשב שזה לא יזיק לבקש, אבל זורו הניד בראשו.
“אני עוזב עכשיו, תיפרד מכולם בשמי.”
קושירו חייך, למרות שזורו נתן לו את התפקיד הכי בעייתי. הוא יכל לדמיין את פרצופם המאוכזב של הילדים. במיוחד הימארי, שבטוח תבכה. אולי היא אפילו התאהבה בזורו.
הם עזבו את האחוזה והמשיכו ללכת בדממה. זה הולך להיות מסע ארוך, אבל זורו לא ארז מזוודה. כל עוד החרבות שלו איתו, מה שלא יקרה, הוא ירגיש בטוח בעצמו. ברגע שהם הגיעו לגדת הנהר בקצה הכפר, זורו נעצר.
“עד כאן זה מספיק, סנסיי".
זורו קד ואמר "תודה על הכל.”
למרות שהוא כמעט ולא קד אף פעם, באותו הרגע הוא הראה כבוד כמו שצריך.
גם קושירו קד בדממה. הקול היחיד שנשמע היה זמזום החרקים. קושירו אף פעם לא רצה שזורו או קואינה יהפכו לסייפים החזקים בעולם. אבל, הצפרדעים הקטנות האלה, בלי לחשוב על רגשותיו, חלמו על הים הגדול וטיפסו במעלה הבאר. קושירו קיווה שהתלמידים היקרים שלו יהיו נאמנים לאומנות הלחימה שלהם.
כל עוד הוא ישאר נאמן לעקרונות שלו, הכל יהיה לטובה.
“צא לדרך, זורו.” אמר קושירו.
אין סיכוי שעזיבת הכפר ביום השנה למותה של קואינה זה צירוף מקרים. אבל הירח והכוכבים זרחו בעוז, כך שזה היה הלילה המושלם לעזוב.
“אני אעבוד קשה.” אמר זורו.
כשהוא הסתובב ועמד לצאת לדרך, הוא נזכר פתאום במשהו ונעצר.
“סנסיי, תוכל למסור להימארי משהו ממני? תמסור לה שאני דוב.”
אם להודות על האמת, זורו קצת כעס על ההשוואה לגמל שלמה מקודם.
קושירו לא ידע במה מדובר, אבל הוא הנהנן ואמר "בסדר.”
הסייף לא יכל להגיד דבר, אבל לא קינא במשימה העומדת בפני סנסיי. ויותר מכך, הוא קיווה להגיע למצב רוחני שקושירו עצמו מעולם לא הצליח להשיג.
מה זאת אומרת להיות "הכי חזק בעולם"? הוא כבר שאל את עצמו את השאלה הזאת פעמים רבות.
זאת חרב שמגנה על מה שצריך להגן עליו, וחותכת את מה שצריך לחתוך. אני בטוח שזורו יבין את זה יום אחד. בעולם נפלא בו קיימים רק סייפים מכובדים.
“צא לדרך, זורו", קושירו מלמל לעצמו. כאילו הוא מסתכל עליו מבעד לוילון שקוף. הוא צפה בתלמידו שנעלם לתוך האפלה.
בשביל להיות הטוב ביותר, זורו סוף סוף עוזב את הכפר. מה מחכה לו בהמשך מסעו בחיפוש אחר מיהוק, המחזיק בתואר הסייף החזק בעולם?
חלק ב':
רוח יבשה נשבה בשדה השיבולים. רורונואה זורו הרים את וואדו איצ’ימונג’י והנמיך את עמידתו.
מולו עמד איש לבוש האקמה, שנראה חסון וכנראה בן 30 ומשהו. הוא הציג את עצמו קודם בשם אומן.
(הפה שלו הרגיש יבש)
זורו בלע רוק.
עבר יותר מחודש מאז שהוא עזב את כפר שימוצוקי, במהלך הזמן הזה הוא בקושי אכל. הוא היה מאוד לחוץ וכל הזמן על הקצה כמו חיה מורעבת.
אומן עמד בלי לזוז. שלף את החרב הארוכה שלו, ונשאר רגוע.
כשהוא כבר לא יכל לחכות יותר, זורו הסתער קדימה. הוא תקף כלפי מטה ואומן חסם את המתקפה שלו בבסיס החרב. זורו לא המשיך במתקפה וקפץ אחורה.
כאב חד נורה מתוך עיניו מייד. אומן זרק לעברו חצץ כדי לעוור אותו.
טקטיקה מלוכלכת…
זה היה הרגע בו הוא הבין שזה קרב אמיתי. זה לא היה כמו הקרבות בדוג’ו.
בקרב אמיתי אין פסילות ליריב.
כשאומן ראה שזורו נאבק לפקוח את עיניו הוא הסתער קדימה עם תאוות דם.
"מצטער!"
כאילו שאאמין להתנצלות שלו…
זורו הזיז את גופו מצד לצד וחסם את המתקפות של אומן עם הצד האחורי של הלהב.
הוא צעד קדימה עם רגל ימין וניסה לדחוף לאחור, אבל במקום זאת הוא הנמיך את חרבו וגרם לאומן לאבד את שיווי המשקל.
כשזורו פקח את עיניו בכוח, הוא ראה את אומן מועד לאחור ולא ערני.
זורו תקף עם חרבו כלפי מעלה, כשהקצה שלה מילימטרים ספורים מגרונו של אומן.
אומן, שלא הצליח לשמור על שיווי המשקל שלו, ועכשיו נמצא במצב מאיים, עמד בלי לזוז.
"הקרב נגמר."
עם עיניים אדומות וחצי פקוחות, חיוכו של זורו נראה כמו חיה מיתולוגית.
"כפי שהבטחת, תראה לי את הדרך למוזיאון של מיהוק עיני הנץ."
נאזאוואקה הייתה עיר בינונית בצפון, וגר בה מעריץ מושבע של מיהוק עיני הנץ שידע עליו הכל.
זורו שמע את השמועות עליו בעיר האטאגו, המקום הראשון שהוא הגיע אליו אחרי שהוא עזב את כפר שימוצוקי.
הוא חשב שאולי הוא יוכל למצוא שם רמזים לגבי איפה מיהוק נמצא, והוא יצא לדרך. הוא יכל להסתמך רק על מפה ממש מבלבלת שהוא קיבל בפונדק.
לבסוף, מוקדם בבוקר, לפני שהשמש עלתה לגמרי – זורו הגיע לנאזאוואקה.
**
סיכום הסיפור עד עכשיו:
מאז מותה של קואינה זורו המשיך להתאמן בכפר שימוצוקי. יום אחד התפשטו שמועות שמתנקש עלול להופיע בכפר, והכריזו על עוצר בלילות.
המתנקש הזה היה אמור להיות לוחם חזק שהביס דוג’ואים רבים, עם רצף של 2,000 ניצחונות. חלק חשדו שאולי אפילו מדובר במיהוק עיני הנץ בכבודו ובעצמו. למרות שלא היה סיכוי סביר שהוא יגיע לכפר נידח שכזה, זורו זכר את שמו בהתרגשות.
"להפוך לסייף הכי חזק בעולם" – מיהוק הוא האיש שזורו חייב להביס יום אחד כדי לקיים את הבטחתו לקואינה.
לילה אחד, מואר בירח, כשהוא סייר בכפר, זורו ראה איש גדול שנושא חרב ארוכה מתקרב לביתו של קושירו. האיש נראה מיומן בחרב. זורו הקיף את הבית ונכנס מכניסה אחרת. הוא העיר את קושירו הישן והודיעו לו שהוא עומד להילחם בפולש הזה.
כשהוא שמע את רצפת העץ חורקת, האיש הופיע, ושניהם שלפו את החרבות. במהלך הקרב זורו ראה את פניו של האיש – זה לא היה מיהוק.
הוא חשד שהאיש הזה הוא מישהו ששמע את השמועות על הלוחם בעל רצף ה-2,000 ניצחונות שאיתגר את הדוג’ואים, ושהוא מעמיד פנים שהוא האיש הזה. איך זורו ידע את זה? כמובן – הלוחם האמיתי בעל אותו הרצף, שהביס את כל הדוג’ואים בסביבה היה זורו עצמו!
דם ניתז בדוג’ו. אחרי שהוא הביס את הלוחם ה-2,001, ושבר את השיא של קואינה, זורו נפרד מקושירו ועזב את כפר שימוצוקי. וכך זורו התחיל במסע…
**
בחומות העיר ניצב שער פלדה עצום. הוא היה נעול. למרות שהיה כתוב שם שהשער ייפתח בצהריים, זורו לא יכל לחכות.
הוא טיפס על החומה וקפץ למטה. הוא פילס את דרכו בשדה של עשב גבוה וניסה להבין באיזה כיוון העיר עצמה נמצאת. באותו הרגע הוא פגש באיש לבוש בהאורי שענד שרשרת עשויה מחרוזים.
"היי, מי אתה?!" האיש צעק בהפתעה כשהוא ראה את זורו מתקרב.
"אתה לא מהעיר. איך נכנסת?"
"אני יכול לשאול אותך את אותה השאלה. מי אתה? תציג את עצמך קודם."
לא משנה איך יסתכלו על זה, ברור שזורו הוא האדם החשוד במצב הזה. אבל האיש לא נראה נעלב מהבקשה החצופה.
"שמי אומן." אני חבר בכוח השיטור של העיר. אני מסייר באזור הזה בלילה. הצגתי את עצמי ועכשיו תורך להציג את עצמך. מי אתה? איך נכנסת לעיר?
"אני רורונואה זורו. נכנסתי כשטיפסתי על החומה. שמעתי שגר כאן איש שיודע הכל על מיהוק עיני הנץ ואני רוצה לפגוש אותו."
אומן הביט בזורו במבט חושד, בוחן אותו מכף רגל ועד ראש.
"בקצה העיר יש מוזיאון המוקדש למיהוק עיני הנץ, בו מוצגים מספר חפצים שקשורים אליו. כדאי לך ללכת לשם אם אתה רוצה לדעת יותר על האיש הזה, אבל אני לא יכול לתת לאיש חשוד שהופיע משום מקום להיכנס לעיר ככה סתם."
זורו בהה במבט מבולבל באומן שהנמיך את קולו והניח את אצבעותיו על הקצה של ניצב חרבו.
"אדם חשוד? איפה?"
"אתה! אני מדבר עליך! מה יותר חשוד מאיש שמסתובב כאן באמצע הלילה ונושא עימו שלוש חרבות גדולות עם מבט ערמומי על פניו? ויותר מזה, אתה אפילו הודית בזה שפרצת לכאן!"
למרות שהוא אמר את זה, זורו לא היה הטיפוס שפשוט יחזור לחכות בשער העיר.
כתוצאה מכך, זורו הביס את אומן ואילץ אותו להראות לו את הדרך למוזיאון של מיהוק עיני הנץ.
"אתה חזק, זורו. התאמנתי בקנדו מאז שהייתי ילד קטן. אף פעם לא חשבתי שנער כמוך יוכל להביס אותי".
"אני לא נער. אני כבר בן 17."
"אז אתה בהחלט עדיין נער! אתה רק חצי מהגיל שלי!"
כשהם פילסו דרך בשיבולים, שביל לבנים התגלה באור השחר שהתחיל לעלות. לפני שהם שמו לב, השמש זרחה, ואור לבן התחיל לעלות מאחורי רכס ההרים. מעבר לשביל, באורות הזריחה הצבעוניים, היה אפשר לראות בית בנוי מלבנים.
אומן קטף ענף משדה השיבולים ולעס את קצהו בזמן שהוא המשיך להתקדם לעבר הבית.
"העיר הזאת יותר גדולה ממה שחשבתי…"
זורו התחיל לשאול את עצמו איפה אפשר לאכול בעיר ושמע את בטנו מקרקרת.
"אתה רעב?"
"לא אכלתי כבר יומיים."
"למה לא אמרת קודם?"
אומן הכניס את ידו לתוך בגדיו והוציא שתי עוגיות דאנגו עטופות בעלים של עץ אלון.
"קח, בבקשה. קניתי אותן בשביל ארוחת הערב שלי."
"תודה. אפילו נתת לי שתיים!"
"השנייה היא בשבילי."
הוא אכל את העוגייה בביס אחד, ואיכשהו זה עזר להשכיח ממנו את הרעב.
אז, אולי אומן הזה הוא לא בחור רע?
מכיוון שהוא נתן לו אוכל, זורו החליט לבטוח באומן בינתיים והלך אחריו בשקט כמו פסיון.
כשהם יצאו לתוך שדה פתוח הוא שם לב שיש נהר בסביבה. הוא יכל לשמוע קול של מים זורמים.
כשהם התקרבו לסוללה שנראתה במרחק, זורו שם לב לגודלה העצום.
היא הייתה גבוהה בערך פי שלוש מזורו, ונמתחה עד קצה האופק. היא הייתה עשויה מאבנים מרובעות והרווחים ביניהן נסתמו בחצץ.
"מרשים, נכון? הסוללה הזאת נבנתה על ידי מאצובה נאזאווה, ראש הכפר הקודם שלנו."
משרת ראש הכפר היא משרה רשמית שחיל הים מעניק. כאשר הממשלה מציבה מישהו שינהל עיר או כפר. תחום השיפוט של אותו אדם רחב מאוד, ומכסה את הכל החל מאיסוף המיסים, תחזוקת המבנים ועד השמירה על הסדר. ראשי הערים האלה היו פקידים חשובים של הממשלות המקומיות.
"כמה יש כאן?"
"כ-143,000."
אומן הסתכל בעיניים מוצרות על הסוללה שנפרשה עד האופק.
"היא באמת מרשימה." זורו חשב לעצמו. הוא הביט בה בהערצה כשהם הלכו לאורך גדת הנהר.
"התוצר המרכזי של העיר הזאת הוא נייר. זאת דרך לנצל את אספקת המים השופעת. האומנים ייצרו את הנייר פיסה אחת בכל פעם, אז נפח הייצור לא היה כזה גבוה. אבל הנייר הזה מצוין בשביל ציירים ואומני קליגרפיה. טוב… הם לא מייצרים שום דבר כרגע. הסדנה נהרסה בשריפה ובונים אותה מחדש עכשיו."
אחרי שהם הלכו כמה זמן הם הגיעו לצידה של הסדנה שנהרסה בשריפה. ערימות של קורות שרופות נערמו על פני השטח החשוף לייד אגם. לייד חלקי מתכת שהותכה וזכוכיות שבורות מפוזרות מסביב. כמה עמודים שחורים עדיין עמדו שם – למרות שחלקם עמדו עקום.
"לא נשאר מהן זכר!"
"השריפה פרצה באמצע הלילה, ומהר מאוד כל הסדנה נשרפה כליל."
"מישהו הצית אותה?"
"אני לא יודע. יחידה של חיל הים שחקרה את המקרה אמרה שלא מדובר בהצתה, אבל מי יודע כמה הם באמת השתדלו לחקור."
ליד אתר השריפה היו כמה בתים קטנים. השריפה כנראה התפשטה גם אליהם, הקירות שלהם היו שחורים וקצוות הדלתות שלהם היו חרוכים. אבל, מכיוון שבחלונות נראו וילונות חדשים, כנראה שהדיירים המשיכו להתגורר בהם ולא עברו דירה.
"מישהו אחד נהרג בשריפה. גופתו החרוכה של מאצובה נאזאווה, ראש הכפר הקודם, נמצאה בהריסות הסדנה."
"ראש הכפר מת? אז זה עניין רציני, לא?"
"כל העיר הייתה במהומה אבל מאז שבנו המבריק השתלט במקומו לא היה הרבה כאוס. תראה, אנחנו כבר יכולים לראות את המקום."
זורו הסתכל למקום אליו אומן הצביע. בצד השני של הסדנה השרופה נראתה צלליתו של בניין מוזר.
היה קשה לראות אותו באור הבוקר, אבל כשהם התקרבו המראה התבהר יותר.
שער הכניסה בגדר העץ נראתה כמו ראשו של מיהוק, והכניסה הייתה דרך הפה הפתוח שלו.
"זה האתר התיירותי הכי חשוב בעיר – המוזיאון של מיהוק עיני הנץ!"
אולי זה היה קצת שונה ממה שזורו ציפה.
זורו הביט למעלה בעייפות בשלט שהיה כתוב עליו "ברוכים הבאים, מעריצי מיהוק" עם פרצופו של מיהוק, פיו הפתוח והעיניים שהביטו בו במבט חשוד הוא יכל רק למלמל "זה… באמת בלתי רגיל."
"המעריץ של מיהוק ששמעת עליו שמועות היה מאצובה נאזאווה, ראש הכפר בכבודו ובעצמו. מאצובה קנה ואסף חפצים שקשורים למיהוק מכל העולם ובסוף אפילו פתח מוזיאון שמציג את האוסף שלו. על חשבון משלמי המיסים, כמובן…"
"…………."
"כרגע זה אתר התיירות הכי חשוב בעיר! הכניסה לגמרי בחינם. וחנות המזכרות מלאה בדברים שאפשר לקנות. מדגלונים עם ציור של מיהוק ועד מחזיקי מפתחות וספלים. חרבות עץ עם הלוגו של מיהוק פופולריות מאוד בקרב חיילי חיל הים."
כנראה שלא עומד לצאת מזה כלום…
עם מבט חלול בעיניו, זורו נכנס לתוך פיו של מיהוק שכל שן בנפרד עוצבה בו בקפידה. הוא נכנס לתוך גינה קטנה שצמחו בה עשבים. עץ בודד עמד שם. עלים בצבע ירוק עמוק הסתירו פרחים אדומים כבדים שצמחו על ענפיו.
"גם העץ הזה עשוי נייר?"
"לא. זה עץ קמליה קדוש, הפרחים שלו היו הפרחים האהובים על ראש הכפר."
כשהוא הביט בעץ, פרח אחד נפל כמו ראש ערוף.
אחרי שער הכניסה והגינה ניצב בונגלו מכוסה בטיח. זורו פתח את דלת העץ, שחוזקה במסמרים…
אבל…
"הממ? המקום סגור?"
"מאז מותו של מאצובה. המשפחה של ראש הכפר הנוכחי סגרה את המקום. הם החליטו שזה לא הזמן המתאים לפתוח מקומות תיירות בזמנים הקשים אחרי השריפה."
"אני אחתוך את הדלת."
אומן עצר את זורו בדיוק כשזורו עמד לשלוף את חרבו.
"אל תפתור את כל הבעיות עם החרב שלך! תן לי לטפל בזה."
כשהוא אמר את זה הוא הוציא כלי פריצה מתוך הדאנגו שהוא הרגע אכל. הוא הכניס אותו לחור המנעול והתחיל להתעסק איתו. נשמעו רעשי מתכת.
"תוכל לפתוח את הדלת עם הכלי הזה?"
"אני טוב בדברים האלה מאז שהייתי ילד. כל הזמן התגנבתי למקומות שלא הייתי אמור להיכנס אליהם ועשיתי שטויות."
קליק חזק בודד ומשביע רצון הדהד במנעול. אומן, עם מבט ניצחון על פניו, דחף את דלת העץ שחרקה ונפתחה לרווחה.
חדר התערוכה היה מסודר בקפידה. אור רך חדר דרך החלונות הגדולים, ממלא את החדר ומאיר את מיכלי הזכוכית שניצבו שם בשורות.
"אולי זה יותר מבטיח ממה שחשבתי…"
זורו הציץ בציפייה לתוך מיכל הזכוכית שעמד מולו.
פרטי התערוכה הוצגו על מעמדי שיש לבנים.
הפריט שזורו הביט בו היה קיסם שיניים קטן שעליו שופדה חתיכת אצות קטנה.
"מה זה?"
"זה הקיסם שמיהוק השתמש בו פעם כשהוא אכל טקויאקי ביחד עם ג’ינביי אביר הים."
"זאת בעצם חתיכת זבל."
בתא התצוגה הסמוך הייתה נוצה בצבע פיח.
"ומה זה?"
"זאת נוצה מתוך זנב של ציפור שמספרים שהתיישבה פעם על הכובע של מיהוק."
"וזה?"
"זאת זכוכית מגדלת שטוענים שמיהוק השתמש בה במסעותיו."
"וזה?"
זאת את חפירה שמספרים שמיהוק השתמש בה כשהוא עבד פעם בחווה."
"מאסטר באומנות הסיף עבד בחווה?"
פקק מוכתם באדום, זרעי דלעת, אוניגירי מיובש שנראה כמו מומיה – רק כדי לוודא הוא בדק את כל פרטי האוסף שהוצגו במיכלי הזכוכית, אבל אפילו אחד מהם לא היה ראוי להגדרה שונה מ"זבל".
זורו הסיק שהמוזיאון הזה היה אתר תיירות סוג ב’ מלא בשטויות. לבוא לכאן היה בזבוז זמן מוחלט.
"ציפיתי למצוא כאן משהו שקצת יותר קשור למיהוק עצמו."
"אין כאן שום דבר כזה. כל מה שיש כאן זה רק חפצים של מעריצים. אה, לאחרונה הגיע לכאן עגור הנייר הזה שאמור להצביע על המיקום בו מיהוק נמצא. וגם, הכפתור השני מהחולצה שלו!"
לא ממש היה מעניין את זורו אפילו אם זה היה הכפתור הראשון. הוא נאנח ועמד לעזוב את חדר התערוכה, פתאום הוא נעצר והבין משהו. הוא סובב את ראשו ואמר "מה?!"
"מה אמרת עכשיו?"
"כמו שאמרתי! זה ממש הכפתור השני מתוך החולצה האמיתית של מיהוק! לפני שנים רבות, כך האגדה מספרת, מצאו את הכפתור הזה בספינה הרוסה שמיהוק השמיד…"
"לא הכפתור! אני מדבר על העגור!"
"אה, העגור! זה עגור מקיפולי נייר שעשוי מנייר מיוחד. הוא נקרא "עגור המרדף של מיהוק", מספרים שהביא אותו פיראט חזק שבזבז את כל אוצרותיו בשביל לרכוש את הנייר הזה. הוא נשמר בכספת סודית, אבל אומני הנייר בסדנה רצו לחקור אותו והוא השאיל להם אותו.
"ואיפה הוא נמצא עכשיו"?
"הוא נעלם מאז השריפה. טוב, רוב הסיכויים שהוא נשרף לגמרי."
זורו נשך את שפתו.
השריפה בסדנה התרחשה לפני שלושה חודשים, בדיוק מתי שזורו עזב את כפר שימוצוקי. אם הוא לא היה מקובע על 2,000 הניצחונות והיה עוזב את הכפר מוקדם יותר, אולי הוא היה מגיע בזמן…
כשהוא ראה את מצחו של זורו מתקמט בתסכול, אומן נראה מופתע.
"חשבתי שאתה סתם מעריץ של מיהוק. אבל אתה באמת רוצה לפגוש אותו באופן אישי? הוא איש מפחיד, אתה יודע. אתה לא מפחד?"
"כאילו שאני אפחד! אני הולך להביס את מיהוק עיני הנץ ולהפוך לסייף הטוב ביותר בעולם!"
"הא? מה אמרת עכשיו?"
"אני הולך להביס את מיהוק עיני הנץ ולהפוך לסייף הטוב ביותר בעולם!"
כשזורו חזר על דבריו ברצינות, אומן פרץ בצחוק גדול משום מה.
"חה חה חה! זאת הכרזה נועזת! אתה מדבר על מנהיג השיצ’יבוקאי!"
"אף אחד מהשיצ’יבוקאי הוא לא המנהיג שלהם."
"אבל אם הם היו צריכים למנות מנהיג, אין ספק שזה היה מיהוק. הוא הטביע כל כך הרבה ספינות פיראטים, ויש שמועות ששאנקס אדום השיער, אחד מהיונקו, רוכש לו כבוד. לעולם לא תצליח להביס אותו. אתה אפילו עדיין לא יודע איך להילחם כמו שצריך."
"מה אמרת?"
כשהוא ראה את זורו מרים גבה במבט נעלב, החיוך של אומן התרחב אפילו יותר.
"הבנתי את זה קודם כשהצלבנו חרבות. אתה בטח חושב שאתה מאסטר בחרב, אבל בשבילי, המהלכים שלך הרבה יותר מדי רגילים. אני בטוח שהמאסטר שלך טחן לך בראש בקפידה את הבסיס של אומנות החרב. אני בטוח שבדוג’ו שלכם אף אחד לא יכל להביס אותך. אבל קרבות הרחוב הם עולם שונה לגמרי. אין שופטים, אין פסילות, אפילו אם אתה אורב ליריב ומשחק מלוכלך, זה לא משנה כל עוד אתה מנצח.
"אתה מדבר ככה למרות שהפסדת לי בקרב."
"בדיוק בגלל זה אני נותן לך עצה. מאחר שהבסת אותי, אם תובס על ידי מישהו אחר אתה תוציא גם לי שם רע."
זורו ציקצק בלשונו.
אומן דיבר בצורה שחצנית, אבל הייתה אמת בדבריו. קודם, כשאומן זרק חול בעיניו של זורו, זורו כמעט איבד את הריכוז. זה נכון שאף אחד בדוג’ו לא נלחם כל כך מלוכלך.
"זורו, זה נכון שיש לך כישרון, אבל עדיין אין לך ניסיון. ואתה גם לא חושב בהיגיון. אני גם בטוח שאין לך מספיק כסף. וכשאני מביט בבגדיך המטונפים אני שואל את עצמי מתי התקלחת בפעם האחרונה? בנוסף, אתה מורעב כמו כלב עזוב."
"סתום! התרחצתי בנהר לפני שבועיים!"
"רחיצה בנהר לא נחשבת! טוב, לא משנה, פשוט תקשיב לי."
אומן חייך ונשען קרוב לפניו של זורו.
"יש דרך בה תוכל לפצות על כל מה שחסר לך עכשיו, זורו. אתה צריך להצטרף לכוח השיטור של העיר. זה ארגון עצמאי שראש הכפר ייסד. הוא העריץ סייפים, כמו שאתה יודע. יש שם הרבה לוחמים מוכשרים וכולם רגילים לקטטות – והאחרים יותר חזקים ממני. אם תצטרף תוכל לגור במגורים שלהם ולאכול שלוש ארוחות ביום. הם אפילו ישלמו לך משכורת."
כוח השיטור של העיר, הא?
זורו ליטף את סנטרו וחשב על כך כמה זמן.
זה לא היה רעיון רע. מאז שהוא עזב את כפר שימוצוקי, זורו היה מרושש לגמרי. אם הוא רוצה לחפש את מיהוק, הוא יצטרך מתישהו לצאת לים, אבל לאור העובדה שהוא לא היה מסוגל להכין בעצמו אפילו סירות צעצוע מבמבוק [בפרק 0 למי שזוכר], הוא בטוח לא יצליח לבנות ספינה בעצמו. הוא יצטרך להשיג כסף ולקנות אחת.
משכורת, מגורים וארוחות זאת ההצעה הכי טובה שהוא יכל לקבל.
"כוח השיטור הוא למעשה המשטרה בעיר הזאת. מישהו מחוץ לעיר יכול להצטרף?"
"אם אני אמליץ עליך לא תהיה בעיה. אחרי הכל, אני אחיו הקטן של ראש הכפר הנוכחי."
אחיו הקטן?
זורו מצמץ בהפתעה.
אני אומן נאזאווה, הבן הצעיר של משפחת נאזאווה שמושלת בעיר הזאת.
כשהם יצאו ממוזיאון מיהוק השמש כבר לגמרי עלתה בחוץ. קול הרוח מעורב בקול הזרימה של נהר נאקה רשרש בעלי עצי הנייר וציוצי דרורים נשמעו.
"כוח השיטור התחיל כשתושבי העיר אספו כסף ביחד בשביל לשכור שומרי ראש כדי להגן מפני ספינות פיראטים שפלשו דרך הנהר. אחרי שקרו כל מיני דברים, השומרים התאחדו לארגון פרטי תחת משפחת נאזאווה. ראש הכפר הקודם חשב שעדיף כך. כמעט כל החברים הם סייפים מוכשרים. טוב, הפיראטים לא הופיעו כאן כבר שנים. אז העבודה כוללת בעיקר סיורים ושמירה על ראש המשפחה.
מהרגע שהם נפגשו, אומן ידע הרבה על ההיסטוריה והתעשייה בעיר, אבל הוא קשור לראש הכפר ולמשפחת נאזאווה, אז זה הגיוני.
"אז, ראש המשפחה הנוכחי הוא אחיך הגדול?"
"כן. שמו טאקטו."
אחרי מותו של מאצובה, ראש המשפחה הקודם, שהיה מעריץ של מיהוק, הבן הבכור, טאקטו נאזאווה השתלט על המשרה, וכנראה שהוא גם ירש את כוח השיטור.
"אז ראש המשפחה הקודמת שמת בשריפה היה מאצובה. הבן הבכור שלו טאקטו ירש אותו, ואתה הבן השני בתור, נכון?"
"קל לזכור, כמו שלושת החברים של החורף: האורן הבמבוק והשזיף*, נכון? אחי הגדול הוא חכם, בניגוד אליי. כשאבא שלנו נהרג בשריפה, הוא נשאר רגוע. הוא היה ממש שונה ממני. אני לא הפסקתי לבכות בהלוויה. אחי יודע לשמור על חזות רגועה."
* הערה: "מאצו" 松 – אורן, "טאקה" 竹 – במבוק, ו"אומה" 梅 – שזיף. הם שלושה עצים שנחשבים בתרבות המזרח בתור עצים חזקים ששורדים גם בחורף.
כוח השיטור כלל בערך 20 שוטרים חוץ מאומן. אם המשפחה של ראש הכפר יכולה לספק להם מגורים ואוכל באופן פרטי, כנראה שמדובר במשפחה עשירה.
כשהם צעדו בשביל הלבנים בערפילי הבוקר, הם נכנסו לעיר שנשמעה שקטה בבוקר המוקדם, אפילו ציוצי הדרורים מהעצים נשמעו כמו רעש.
כשהם נכנסו לרחוב הראשי המוקף שורות בתים עם גגות רעפים, ילד רזה שפך מים לרחוב. הילד פיהק ולא שם לב לאיש לא מוכר הלבוש בגדים מטונפים שהלך לכיוונו. הוא שפך את המים מהדלי בטעות ישר על זורו, ופתאום נעצר במקומו ואמר "אה!"
זורו נעץ מבט בילד בעיניים חדות תוך כדי שמים נוטפים מפניו. הילד התכווץ נוכח מבטו המאיים.
"אה… אממ… אההההה…. אני מצטער! לא ראיתי אותך!"
"לא. זה בסדר. בדיוק אמרו לי שאני צריך מקלחת."
זורו הרים את הדלי בשתי ידיו ואמר. "אני אקח את זה."
הוא שפך את המים שנותרו בדלי על ראשו וניער את גופו כמו חתול שמתנער לאחר שהוא נרטב בגשם. אחר כך הוא ניגב את פניו באחד משרווליו.
עכשיו כשהבוץ נשטף ממנו, הנער שם לב לפניו של האיש. הוא היה נאה באופן מפתיע והוא זקר גבה לכיוונו. אם הוא רק היה דואג לשמור על נקיונו הוא אולי יכול היה להיות אפילו שחקן מפורסם, אז זה הרגיש כמו בזבוז כשהאיש היה כל כך מטונף.
"אממ… א־אני אלך להביא מגבת! חכה בבקשה!"
"אמרתי שזה בסדר. אני הולך."
אחרי שהוא ענה בצורה מגושמת, זורו המשיך ללכת למרות שהוא לא ידע מה הדרך.
כשהילד ניסה לרדוף אחריו, אומן עצר בעדו ואמר "זה בסדר, אל תדאג." הוא מיהר להשיג את זורו והלך לצידו.
אחוזה ענקית ניצבה בלב העיר. אחוזת האזאווה. הם נכנסנו לשטח האחוזה דרך השער. כשהם חצו את החצר ונכנסו לבית הראשון, הם שמעו בפנים קולות של אנשים מדברים.
"זה בדיוק הזמן של ארוחת הבוקר, אז כולם נאספו כאן."
אומן אמר שהוא הולך לארגן את העניין ונכנס פנימה. זורו נשען בגבו על הדלת הסגורה וחיכה.
ליד הדלת פוזרו הרבה זוגות נעליים. כנראה שלאנשים שדיברו בפנים אין הרבה נימוסים. כשהוא הביט בסנדלים שפוזרו בצורה מוזרה, הוא שמע את הקול של אומן מבפנים.
"קוראים לו רורונואה זורו והוא ממש חזק. בכל מקרה, הוא מוכשר מאוד. הוא נראה קצת מלוכלך, אבל כישורי החרב שלו אמיתיים. הוא באמת נראה מלוכלך! כשראיתי אותו חשבתי שהוא שודד מההרים שהלך לאיבוד. אבל אל תשפטו אותו לפי המראה החיצוני, אתם צריכים לפגוש אותו קודם."
בדיוק כשזה נראה כאילו נפלה שתיקה כבדה אחרי שהוא אמר את כל זה, פתאום ראשו הציץ מהדלת.
"תיכנס ותראה את הפנים שלך." הוא אמר.
כשהוא צעד על רצפת העץ, חצה את המסדרון ופתח את דלת ההזזה, זורו ראה חדר גדול מרוצף במחצלות טאטאמי בו ישבו כ-20 חברים בכוח השיטור. לכולם מבט חד, זקן לא מטופח ושיער ארוך. זה גרם למקום להיראות כמו אסיפה של שודדי הרים ולא של שוטרים.
"היי, לפחות תציג את עצמך."
אחרי שאומן ביקש ממנו, זורו הציג את עצמו בקצרה "שמי רורונואה זורו." כוס סאקה קטנה על שולחן נמוך ניצבה מולו, וידו הרימה אותה אפילו לפני שעיניו הבחינו בה.
"הוא עדיין ילד."
"הוא באמת חזק? אנחנו לא יכולים לקבל מישהו שיהיה נטל על האחרים."
הוא התעלם מההתלחששויות שלהם למרות שהן היו קרובות מספיק כך שיכל לשמוע אותן ולא אמר דבר. הבעה לא נעימה על פניו.
זה רק גרם להם לחוסר נוחות גדול יותר. אף אחד מהם לא ידע שזורו פשוט נהנה מהטעם של הסאקה.
זה היה סאקה באיכות גבוהה. כשזורו המשיך לשתות בשקט, איש שישב בצד השני של החדר איבד את סבלנותו לבסוף ודיבר.
"רורונואה זורו… שמעתי שאתה רוצה להצטרף לכוח השיטור."
זורו ראה את פניו של האיש לראשונה. הוא לא נראה עצבני והוא הרכיב משקפיים. זה בטח היה אותו אח גדול שהוזכר קודם, ראש המשפחה הנוכחי – טאקטו.
"זה תלוי מה תנאי ההעסקה שלכם."
"ובכן, הרשה לי לשאול אותך, על איזו ספינה הפלגת?"
"מעולם לא הפלגתי בספינה."
"אז אתה טוען שאתה לא פיראט? אז סכום הפרס על ראשך הוא…"
"אפס."
"אנחנו לא צריכים מישהו כזה."
אחד האנשים, לבוש בקימונו כחול, נעמד בסמכותיות.
"כולם כאן פיראטים לשעבר עם פרס על ראשם. אני בעל הבאונטי הגדול ביותר מכולנו. הבאונטי על ראשי הוא 8 מיליון, כאשר הפרסים של כל השאר הם מתחת למיליון. זה לא מקום לחלשלושים כמוך!"
"אלה רק הערכות של חיל הים, זה לא אומר כלום על מי שמיומן באמת."
זורו ענה בפשטות.
"שמישהו ילחם איתו, בבקשה."
לאחר פקודתו של טאקטו, האיש בקימונו הכחול, שטען שעל ראשו הפרס הגבוה ביותר, הרים את חרבו.
זורו שלף את אחת משלוש החרבות שלו בתגובה ויצא יחף לגינה.
כשהוא שולף את החרב מהנדן, הוא ניצב מול יריבו.
שניהם נראו רציניים להחריד.
אחרי רגע של שתיקה, זורו כמעט אמר "שיהיה אימון מוצלח." כמו בדוג’ו. היה נהוג להגיד את המשפט הזה לפני קרב בזירה. קואינה כעסה על זורו כשהוא אמר את זה בלי להתכוון, אז זה היה הרגל בשבילו להביט ליריב בעיניים ולהגיד את זה כמו שצריך. אם הם היו שומעים אותו, הם בטח היו צוחקים עליו שהוא מנסה להיות רשמי.
השוטרים יצאו והביטו במתרחש בגינה בעניין רב.
בלי ענייני נימוסים או ברכות, האיש בקימונו הכחול זינק פתאום. זורו חסם אותו עם הניצב, אבל האיש מייד שיגר בעיטה לכיוונו. זורו הצליח לעמוד ביציבות, אבל הוא הרגיש כאב חד בשוקו.
אני מבין. ככה נראים קרבות של קטטה.
ברגע שהוא הבין זורו מיהר להסתגל לסגנון החדש. הוא זינק קדימה. הוא דחף והסית את חרבו של היריב מדרכו ומייד תקף את חזהו של האיש בניצב החרב.
אם הקרב היה מתרחש בדוג’ו, זאת הייתה נחשבת עבירה.
היריב לא היה טיפוס שמוותר לאחרים, למרות שהוא נאנח בכאב הוא כמעט לא זז. הוא מיהר לחזור לעמוד ושיגר מתקפות חסרות רחמים לעבר מפרקיו של זורו. למרפקים, לברכיים ולכתפיים.
להתחמק מזה יהיה סתם משעמם.
זורו עצר את קצה הלהב והזיז אותו לצידו, מה שגורם לאיש בקימונו הכחול לאבד שיווי משקל ולמעוד.
זורו זז קדימה מהר והיכה במרכז גופו של האיש במכה אחת חזקה. האיש עף באוויר ונחת במרחק כמה מטרים משם.
הקרב הסתיים.
אך למרות זאת, אף אחד לא הוציא הגה.
השתיקה הייתה רועמת. זה הרגיש כאילו כל הקול נשאב מהם. רק אומן חייך.
"כמו שאמרתי קודם, אח גדול, יש לו פוטנציאל."
בסופו של דבר, תחת התנאי שהוא לא יצטרך להישאר שם זמן רב, זורו הסכים להצטרף לכוח השיטור.
"מיהוק הסייף, האיש שמכונה "עיני הנץ"….
"משתמש בטכניקות שאי אפשר לראות בעין אנושית…
"סוויש סוויש, שקט וחלק. כך הוא יערוף את ראשך….
"אפילו לא תשים לב שאתה כבר מת…"
זורו, שהתאמן עם חרבו בגינה, נעצר כשהוא שמע שירה מעבר לגדר.
אומן קרא לו ממרפסת העץ "מה קורה?"
"לא. זה פשוט שיר ילדים דומה לשיר מהכפר שגדלתי בו, אבל זאת הפעם הראשונה שאני שומע את הבית השני שלו."
"הבית השני שייך לעיר הזאת במקור. ראש הכפר הקודם כתב אותו. זה היה אמור להיות השיר של מוזיאון מיהוק.
"בית די אקצנטרי, הא? בבית הקודם זה היה ‘הוא ירש את השיער ומנחה את האנשים…’, נכון?"
"מי יודע, אולי זה בית על השתלת שיער או משהו"…
הערה: הוא משתמש במונח היפני שוקומו 植毛 שמשמעותו "השתלת שיער". העיר של נאזאוואקה נראית כמו תקופת אדו ביפן, בדומה לכפר שימוצוקי של זורו ומדינת וואנו. זה די מוזר שמישהו מתקופת אדו יידע מה זה השתלת שיער. עוד דוגמה לעולם המורכב של וואן פיס.
בכל מקרה, הילדים שרו את השיר בהתלהבות. זורו ניגב את פרקי ידיו המזיעים על חגורת הבטן שלו וחזר לאחוז בניצב חרבו.
זה היה היום השלישי שלו בכוח השיטור.
היה שם די משעמם ורוב היום היה להם זמן פנוי שזורו בילה באימונים.
"איך העבודה? אתה נגרר לכל מיני מקומות בתור שומר הראש של אחי הגדול, נכון?"
זורו ענה לשאלתו של אומן בפשטות "משעמם."
בתור שומר ראש הוא צריך להגן מפני מתנקשי עילית שאמורים להסתער על ראש העיר בהמוניהם. אבל בעיר השלווה הזאת דברים כאלה היו נדירים מאוד. רוב הזמן העבודה כללה ללוות את טאקטו כשהוא יוצא ולחכות עד שהוא יסיים את פגישות העסקים שלו. זאת לא הייתה עבודה מאוד מרגשת.
אחרי שהוא סיים להתאמן, זורו ניגב זיעה ממצחו ויצא לטיול בעיר.
בכל מקום שהוא הלך, אנשי העיר זזו הצידה ופינו לו דרך. הם זזו לשולי הדרכים וחיכו שהוא יעבור, כאילו זה טבעי. כשהוא הסתכל במבטים שלהם הוא שם לב שכולם הסתכלו על מה שהוא חגר למותניו.
האנשים פחדו מאדם שנושא חרבות.
אפילו כשהוא עצר מול הדוכנים והסתכל בפירות שהוצגו בהם, בעל הדוכן ואשתו נלחצו מהחרבות שלו.
"הדברים האלה באמת מפריעים לכם?"
כשזורו שאל פתאום, המוכר נופף בידיו בפאניקה.
"לא, אממ… זה פשוט נדיר לראות מישהו שנושא שלוש חרבות! מצטער שנעצתי מבטים, זה היה חצוף מצידי. פשוט, כוח השיטור בכפר נמצא תחת פיקודו הישיר של טאקטו־סאמה, אז כולם שמים לב אליך."
"אני מבין. זה נשמע כאילו לטאקטו יש מוניטין ממש טוב כאן."
"טאקטו־סאמה מדהים!"
הקול של בעל החנות התחזק פתאום והוא דיבר בקול מלא תשוקה.
"מאז שטאקטו־סאמה הפך לראש הכפר, הכפר השתפר פלאים!"
למשל, פעם הדרך שיוצאת ממרכז העיר הייתה מלאה בבוץ, והיה בלתי אפשרי להשתמש בה כשיורד גשם. טאקטו ריצף את כל השבילים, ועכשיו אפשר להשתמש בהם בכל מזג אוויר, מה שעזר מאוד לשוק.
"טאקטו־סאמה הוא באמת ראש כפר נפלא! בהשוואה לאומן־סאמה, הוא…"
אשתו של בעל החנות דחקה בו במרפקה כדי לגרום לו להפסיק לדבר.
"תגידו מה שאתם רוצים. זה לא שאני חבר של אומן או משהו כזה."
כשזורו עודד את בעל החנות להמשיך, הוא גירד את ראשו במבוכה.
"ובכן, אתה מבין? בהשוואה לטאקטו־סאמה, אומרים שלאומן־סאמה אין ממש ראש טוב על הכתפיים… לא שמעת שום דבר על זה מהשוטרים האחרים?"
אכן, כמו שבעל הדוכן אמר, השוטרים האחרים קצת זלזלו באומן.
"אומן הוא אידיוט, אז אי אפשר לבטוח בו עם האחראיות של ראש הכפר, אפילו שהוא נולד למשפחה הזאת הוא בעצם כישלון, בניגוד לאחיו. אם אנחנו רוצים שהעיר הזאת תסתדר, עלינו להישאר עם טאקטו."
אפילו שהוא לא התכוון להקשיב, זורו שמע את הרכילות הביקורתית הזאת מסביבו.
חצי מהשוטרים הלכו לבית הראשי של טאקטו בכל בוקר כדי לסייע לו במשימותיו ועזבו רק בערב. אפילו שחצי מהם נראו כמו בריונים, אומן אף פעם לא הוזמן לעזור – אפילו לא פעם אחת. הסיבה הייתה שחשבו שהוא אידיוט.
"מצטער על ההפרעה."
זורו סיים את השיחה ועזב את הדוכן. גם כשהוא התרחק, המבט של הזוג נשאר נעוץ בחרבותיו. ההבעה שלהם לא הייתה של סקרנות אלא של פחד. כאילו שהם הביטו במשהו מעורר אימה.
החרבות שלו באמת כל כך מפחידות?
זורו אחז בניצב חרבו באופן לא מודע.
בכפר שימוצוקי אף אחד לא חשב שאדם הנושא חרב זה משהו מפחיד. ילדי הכפר לא היו זזים מדרכו כשזורו היה עובר ברחוב, במקום זה הם היו קופצים על גבו ומנסים לגנוב את הבנדנה שעל ראשו. סייפים, דייגים וילדים – כולם היו שווים.
זה היה שונה בנאזאוואקה. ראש הכפר והסייפים היו שונים.
בעלי הסמכות והכוחות החמושים זכו לכבוד.
היחס הזה לא התאים לאופי של זורו.
"העבודה בתור שומר ראש לא מתאימה לי."
הוא הבין פתאום שהוא הסכים לקבל את העבודה בקלות רבה מדי. אבל עדיין אין לו כסף.
דבר נוסף שהיה שונה בכפר שימוצוקי היה היחס לכסף. כולם היו שווים, בין אם הם עניים או עשירים. והאנשים יכלו לקיים את עצמם עם המשאבים שעמדו ברשות הכפר עצמו שהונהג על ידי משפחת הימארי. הכסף הגיע מחוץ לכפר בגדול, אבל רוב הרווחים חולקו בין הכפריים. כולם חלקו את רווחי הקציר. ובזמן העונות הקשות, כולם עזרו זה לזה. זורו לא ידע בכלל מה שווי הכסף עד שהוא יצא מהכפר. הוא אפילו לא זכר אם המטבע נקרא "ברי" או "פרי".
חיים שיתופיים כאלה לא מתאימים לערים גדולות. בעולם החיצון הכסף לפעמים שלט בכל. זורו מצא את המצב הזה מתסכל.
כשהוא הלך בשביל המרוצף המוביל לאחוזה, זורו לא הוציא הגה בפרצוף רציני.
ברחוב הראשי, כמה מוכרים שעמדו שם פירקו את דוכניהם.
"היי, אתה שם. אתה השוטר החדש, נכון?"
בדיוק לפני שהוא פנה לרחוב אחר, הבעלים של דוכן הדאנגו קרא לזורו. כדורי הדאנגו ניצלו בתנור מאולתר. וריח מתוק התפשט באוויר, גורם לזורו לעצור ולרחרח.
"תוכל להעביר משלוח של דאנגו לאומן?" החלטנו לסגור מוקדם היום.
כשהוא קיבל את הדאנגו העטופים בעלי עץ אלון, זורו שאל "הוא בא לכאן כל יום?"
"כן, תמיד. שמעתי שהוא מסייר בעיר לבד בלילה עד השחר. הוא בחור ראוי להערצה!"
"ראוי להערצה, הא? האחרים לא חושבים עליו ככה."
"מה הם אמרו?"
"כולם קוראים לו אידיוט."
"טוב, זה בטח רק בהשוואה לאחיו הגדול."
בעל הדוכן חייך בעייפות כשהוא הפך את שיפודי הדאנגו שניצלו.
"אני לא מופתע שהם קוראים לו ככה. שני האחים האלה הם הפכים גמורים, בתקופה שראש הכפר הקודם בנה את הסוללה, טאקטו חישב את הגודל והזוויות של האבנים ונתן פקודות כמו מבוגר. מצד שני אומן סתם סחב בשקט את האבנים לפי מה שאחיו אמר לו לעשות."
"גם אבנים זה דבר כבד."
כשזורו אמר את זה בפשטות, בעל הדוכן חייך.
"אתה תומך באומן, הא? הפכתם לחברים?"
"ממש לא. רק לאחרונה הצלחתי לזכור את השם שלו."
"באמת? אז, מכיוון שסוף סוף הצלחת לזכור אותו, אני אתן לך גם אחד."
המוכר הרים שיפוד של דאנגו ישר מהתנור, והגיש אותו לזורו.
זורו אכל את הדאנגו בביס אחד, בלע אותו והלך לאחוזה. אומן שכב על מחצלת הטאטאמי ברגליים מפוסקות, כשדלת המרפסת הייתה פתוחה לגמרי. ליד ראשו נח פתק שנכתב עליו בכתב יד לא הכי קריא:
"לזורו: תעיר אותי בערב."
זורו עמד שם ונעץ מבט בפתק כמה זמן.
-"הוא ראוי להערצה."
-"הוא אידיוט."
הדעות של אנשי העיר לגבי אומן היו חלוקות לגמרי. ולמען האמת זה בכלל לא עניין את זורו אם אומן הוא פיקח או טיפש.
בשביל השאיפות שלו, זורו עדיין לא הבין שהוא לא היה מיומן מספיק כדי להתעלם ממה שקורה סביבו.
בבוקר הבא.
כשאור הבוקר האיר את החדר, אומן פקח את עיניו.
"…….."
הוא בהה באבק המרקד באור לרגע לפני שהוא בעט בפוטון וקפץ על רגליו.
"ישנתי יותר מדי!"
למה זורו לא העיר אותו? הוא קילל את זורו בדממה ויצא מהחדר, מועד במסדרון ברעש רב. מאחוריו דלת ההזזה נסגרה, הוא יכל לשמוע את הטבחיות שהכינו את ארוחת הבוקר. כשהוא יצא החוצה, השמש כבר זרחה.
זה הכי גרוע שיכל לקרות! בניגוד לטאקטו, שיכל להתמודד עם העבודה הניהולית, אומן היה מסוגל רק לבצע את סיורי הלילה. ואם הוא יתחיל להזניח אפילו את החובה הזאת…
בדיוק כשהוא חשב על זה, הוא נתקל בזורו בשער.
"זורו? למה אתה חוזר לכאן רק בבוקר? איפה היית?"
"איפה אתה חושב? בסיור הלילי – כי אתה ישנת."
זורו נהם משהו בקול צרוד ועצבני כשהוא עבר אותו ואמר:
"גם אכלתי את הדאנגו שלך."
כשהוא השאיר אותו מאחור עם ההערה הבלתי מובנת הזאת, זורו נכנס לאחוזה כאילו לא קרה כלום.
"הסיור הלילי? הוא יצא במקומי? ומה הקטע עם הדאנגו?"
אומן ההמום חזר לתוך האחוזה אחרי זורו. זורו ישב בקצה שולחן האוכל הנמוך שעדיין לא הניחו עליו את המנות העיקריות, וזלל קערת אורז.
הוא מילא את צלחתו באורז לבן בלבד והתחיל לאכול אפילו בלי להצמיד את ידיו כדי לומר ברכה. למרות חוסר הנימוסים שלו, שליטתו במקלות האכילה הייתה מושלמת.
אומן התיישב מולו ומילא קערת אורז גם לעצמו. עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה בה הוא ישן טוב בלילה, וגופו הרגיש קליל יותר הודות לכך.
"למה לא הערת אותי? השארתי לך פתק, נכון?"
זורו בלע את האורז וענה בעצלנות:
"לא יודע, לא ראיתי אותו."
"שקרן."
זורו לא אמר כלום והמשיך לאכול בשקט.
כשהוא עמד בדלת, אומן הביט בפניו של זורו כמו חוקר חרקים שגילה חגב מסוג חדש.
הם רק נפגשו, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי להבין את האיש הזה, האם הוא נחמד או קר לב?
האם הוא מנומס או חסר נימוסים?
זה הרגיש כאילו שני הצדדים קיימים אצלו בו זמנית.
בשעת השקיעה חדר פולש לאחוזת טאקטו.
זה התחיל בשריפה שפרצה בשער. משרת צעיר היה הראשון ששם לב לכך, ובזמן שכולם מיהרו לכבות את הלהבות, זורו שמע קולות מתכת חשודים מכיוון השער האחורי.
זה היה המנעול.
כל האחרים כבר הלכו לכיוון השער הקדמי. לא הייתה לו ברירה אז זורו הלך לבדוק את העניין, וראה דמות חשודה שפניה מכוסות בבד רצה לכיוונו. אולי הפולש הדביק כדורי כותנה לסנדליו כדי שצעדיו לא ישמיעו קול.
הפולש עצר בקצה הבית והניח את ידו על חלון ההזזה. זה היה החלון של חדר העבודה של טאקטו.
"היי, מה אתה עושה?"
כשזורו קרא לו, הפולש נבהל והסתובב לכיוונו. הוא ברח ברגע שהוא ראה את פניו של זורו.
זורו לא רדף אחריו, הוא פשוט נתן לו לברוח.
אחר כך כשאומן שמע על זה הוא החמיץ פנים ושאל "למה?"
"פולש כזה צריך לתפוס, השריפה החשודה שפרצה בשער הקדמי הייתה בטח פעולת הסחה שלו. אנחנו עדיין לא יכולים לדעת אם הוא לא היה קשור גם לשריפה בסדנת הנייר. הפעם היה לנו מזל, ורק חלק קטן מהשער נחרך, אבל זה היה יכול להסתיים באסון.
"באמת?"
למרות שהפולש ברח, זורו היה היחיד ששם לב שהוא נכנס מהשער האחורי. כל האחרים נפלו בהסחה שהוא יצר.
בעקבות התקרית הזאת, טאקטו התחיל לחבב את זורו והבטיח להעלות לו את המשכורת. זורו בחוצפתו דרש לקבל חדר יותר טוב. למרות שהוא יכל לישון בקצה המסדרון, זורו לא יכל לסבול את העובדה שהוא צריך לישון ביחד עם כולם.
"פשוט תתנו לו לישון בחוץ בגינה." הציעו השוטרים האחרים. אבל טאקטו נתן לזורו חדר כמו שהוא ביקש. חדר פרטי בקומה השנייה עם מחצלות טאטאמי במקום עם רצפה שעשויה מקרשים.
אפילו הלוחם המוכשר ביותר, עם הקימונו הכחול, היה צריך לחכות שישה חודשים לפני שהוא קיבל חדר פרטי. אבל הטירון הזה קיבל יחס מיוחד לאחר שבועיים בלבד.
השוטרים האחרים כמובן התעצבנו, אבל זורו התעלם מהם. באופן אירוני, למרות שנתנו לו חדר פרטי, הוא בקושי שהה בו. רוב הזמן ראו אותו מתאמן בגינה או מסייר באחוזה.
עדיין, כשהלילה ירד, בדרך כלל ראו אותו עומד בחלון הפתוח של חדרו, ומביט החוצה, כאילו הוא פתח את החלון בשביל להתקרר.
באזור הזה היו רק בתים בעלי קומה אחת, אז בימים בהירים היה אפשר לראות עד האופק.
כשזורו הסתכל לכיוון הים, כשהרוח הקלה מכה בפניו, תמיד הייתה לו הבעה שמחה על הפנים. הפנים שתמיד הייתה עליהם הבעה קצת זועמת. באותו הרגע הוא נראה באמת כמו נער בגילו.
"אם אתה רוצה לפגוש יריבים חזקים בעידן הזה, הדרך הכי מהירה היא לצאת לים. אף פעם לא חשבת להפוך לפיראט?"
כשאומן שאל אותו את זה, זורו ענה "אף פעם לא חשבתי על זה." זה היה במהלך אחד מסיורי הערב שלהם.
"אני לא אוהב לעבוד בקבוצה. ואין לי שום כוונה לציית למישהו."
"אז אתה תוכל להיות הקפטן. תאסוף כמה פקודים סביבך."
"אין לי זמן לשטויות כאלה. ואני גם לא אתן לאף אחד לפקד עליי."
"טוב, זה באמת מתאים לך." אומן אמר וקיבל את תשובתו.
מההתחלה זורו לא היה ידידותי, הוא היה טיפוס שלא מתחבר עם אף אחד. לפחות ככה אומן ראה אותו.
זה היה כאילו נפער סדק עמוק ואפל לרגליו של זורו, תהום שהוא לעולם לא יוכל לחצות, שמנע ממנו להתקרב לאחרים. לדמיין אותו קורא למישהו "נקאמה" (חבר צוות), או צוחק עם פיראטים אחרים, היה בלתי אפשרי.
אבל, האם הוא היה ככה מאז שהוא נולד? האם אפילו כשהוא גר בעיר שלו הוא אף פעם לא פתח את ליבו בפני אף אחד?
כשהם ישבו בארוחת הערב, אומן שאל את זורו מה שלום הוריו.
"ההורים שלי מתו" זורו ענה בקצרה. הוא גם הוסיף "מעולם לא פגשתי את אבא שלי."
"אז מי לימד אותך להשתמש בחרב?" שאל האיש בקימונו הכחול.
כל השוטרים שהתאמנו עם זורו ידעו שלמרות המראה המוזנח שלו הוא נלחם בסגנון סיף אלגנטי מאוד. היה ברור שהוא התאמן תחת הדרכתו של סנסיי שהעריך משמעת וכבוד.
זורו התחיל "חברת הילדות שלי…" הוא עצר באמצע המשפט.
"מה עם חברת הילדות שלך?"
האיש בקימונו הכחול ניסה לחקור על ענייניו, אבל זורו המשיך לשתוק. כמו אבן שנפלה לתחתית הבאר, אי אפשר היה להזיז אותו. הוא לא עמד לגלות דברים על עצמו בקלות. בגלל הגישה הזאת, הנוכחות שלו הייתה אפילו יותר מטרידה בשביל האנשים סביבו.
יום אחרי יום, האחרים אתגרו את זורו לקרב מסיבה כזאת או אחרת.
חלק טענו שהם רוצים להתאמן איתו בתור מחווה של רצון טוב. "אתה מתאמן ביום ובלילה – אתה אף פעם לא מתעייף מזה? תן לי להתאמן איתך."
אחרים הציעו לו את זה בתור תלונה "הבחור החדש חושב את עצמו וזה לא מוצא חן בעיניי."
האנשים האלה ניסו כל תכסיס מלוכלך – אצבעות לעיניים, בעיטות למפשעה, כל מה שעלה בדעתם. אבל עדיין זורו הצליח לנצח רק בעזרת החרב שלו. למרות שהיו פעמים בהם הוא התקשה, הוא לא הפסיד לאף אחד מהם.
ברגע שהוא התרגל לעניין, זה נהיה משעשע. להביס אנשים חסרי כבוד שלא היססו להשתמש בתכסיסים מלוכלכים בקרבות ראש בראש הרגיש טוב בשבילו.
בדיוק כמו שאומן אמר. כל עוד הוא נשאר כאן, לא יחסרו לו יריבים.
כשהוא לא היה צריך לדאוג בקשר לאוכל, מבטו החד של זורו הפך לאפילו יותר חד.
לפני שהוא שם לב, עברו שלושים יום מאז שהוא הצטרף ליחידת השיטור.
כשהערב התקרב, טאקטו הופיע במפקדה.
הוא התקרב לכיוון זורו, ששכב בעצלנות על הרצפה, כשהוא בטח חושב שכבר לא יהיה להם צורך בו היום. טאקטו אמר:
"אני יוצא לזמן מה. רורונואה, בבקשה תתלווה אליי היום."
"אני עסוק עכשיו. בוא נלך אחר כך." זורו סירב בחוצפה.
באותו הרגע אומן רץ לשם במהירות ובעט בזורו בצד גופו.
"לעזאזל איתך, זורו! איפה אתה בכלל חושב שאתה נמצא כאן?! קום ולך איתו כבר!"
זורו חשב שזו טרחה, אבל בכל זאת דחה את אימוניו והלך עם טאקטו.
הוא הניח שהם הולכים לאיזה משרד של מסחר, אבל הצעדים של טאקטו הובילו לעבר גדת הנהר.
"לאן אנחנו הולכים?"
"למקום שהיה פעם מוצב של חיל הים. אחד מהמפקדים בחיל הים נמצא שם מאתמול."
כשהם עלו במעלה הנהר הם הגיעו למעגן. ומולם ניצב בניין אלגנטי בנוי בסגנון מבנים שנמצאים ליד הים. הוא נועד לשמש גם בתור רציף מטען וגם בתור מוצב של חיל הים, אבל כשמינו אדם מקומי בתור האחראי על העיר, המוצב של חיל הים ננטש. במקום זה, זה הפך למקום בו הציבו חיילים לבצע בדיקות שנתיות.
"אז, בעיקרון, אתה הולך לדווח לבודק השנתי, הא? האם זה הולם להתנהג בצורה ידידותית כלפי מפקד שהעבודה שלו היא לבחון את עבודתו של ראש הכפר?"
"זאת דרך רעה להסתכל על זה. וזה גם חשוב בשביל ראש הכפר לשמור על יחסים טובים עם חיל הים."
כך טאקטו אמר, אבל עם הודעה מראש, ופגישה שנקבעה מראש, זה היה חסר משמעות. החבילה העטופה בבד שהוא נתן לזורו לשאת ודאי הכילה כספי שוחד שטאקטו עמד למסור במתנה לחיל הים.
מול מוצב חיל הים לשעבר, חיכתה חבורה של קצינים. כשהם ראו את טאקטו כולם הצדיעו ביחד.
"ראש הכפר של העיר נאזאוואקה, טאקטו נאזאווה־דונו! ציפינו לך!"
"המפקד מחכה לך. אנחנו נלווה אותך אליו!"
כשהם לגמרי התעלמו מזורו, כאילו ליד טאקטו עומד איש בלתי נראה, הם נאספו מסביב לראש הכפר והובילו אותו פנימה.
מול המוצב של חיל הים הייתה כיכר קטנה. מכיוון שלא היה לו משהו יותר טוב לעשות, זורו העביר את הזמן בכפיפות בטן וכפיפות מרפקים בפינה בזמן שהוא חיכה לטאקטו שיחזור. פתאום מישהו דיבר אליו.
"היי,אתה רורונואה זורו, נכון?"
זה היה ילד קטן, בערך בן 10.
"מאיפה שמעת את השם שלי?"
"כולם מרכלים עליך. אומרים שבחור מפחיד הצטרף לכוח השיטור של הכפר, שהוא לא אומר שום דבר וכל הזמן הולך בשקט מאחורי טאקטו."
הילד הציג את עצמו בתור צובאקי. הוא התיישב ליד זורו מיוזמתו והנמיך את קולו כאילו הוא חולק עימו סוד.
"תגיד, כמה עולה לשכור את שירותיך?"
"לשכור את שירותיי?"
"אני רוצה שתתנקש בטאקטו."
להתנקש.
זורו נשאר בשקט כמה זמן לפני שהוא שאל "איזו טינה יש לך נגדו?"
"זה בגלל סדנת הנייר! טאקטו אומר שהוא לא ישלם את הכסף הנחוץ לבנייתה מחדש. ייצור נייר זאת המסורת של העיר הזאת, אבל הוא אפילו לא מסכים לפנות משם את ההריסות!"
"ולמה זה מכעיס אותך?"
"אמא שלי הייתה המנהלת של הסדנה. ואבא שלי עבד שם בתור אחד האומנים. סדנת הנייר הייתה מוסד ציבורי בעיר, אז אם טאקטו לא ייתן את התקציב, לא יוכלו לבנות אותה מחדש".
"טאקטו תיקן את השוק ואת המקומות האחרים, נכון? למה הוא מתעלם דווקא מסדנת ייצור הנייר?"
"זה מה שאני רוצה לדעת! לא משנה כמה אנחנו מתחננים, הוא מסרב! אני בטוח שהוא מתכנן להרוס את המסורת של העיר!
זורו נאנח.
"אז למה אתה מבקש ממני? אני עובד תחת טאקטו, אתה יודע?"
"אבל לא כעסת כששפכתי עליך מים בטעות."
באותו הרגע זורו נזכר. הילד שעמד מולו היה אותו ילד שהוא פגש ביום הראשון שהוא הגיע לעיר, בדרך לאחוזה של טאקטו. הילד ששפך מים על השביל והתיז בטעות מים גם על זורו.
"אני שופך מים בחוץ בכל בוקר, כי הזקנה מהבית ליד ביקשה ממני. והיא משלמת לי על זה. אתה מבין? תראה."
צובאקי הוציא שטרות מקומטים מכיסו. יחסית לדמי כיס של ילדים זה היה די הרבה. בטח הקשישה ההיא שילמה לו קצת יותר מתוך טוב ליבה. עדיין, בהשוואה למשכורת שטאקטו משלם לזורו, זה לא היה מספיק.
"זה מספיק בשביל לשכור אותך?"
"זה לא מספיק."
"כמה אני אצטרך?"
"300 מיליון ברי."
"מה… זה בלתי אפשרי בשבילי להשיג כל כך הרבה. טוב, אני אשלם לך בעגור המרדף של מיהוק. מה דעתך על זה?"
"כמו שאמרתי קודם, זה לא מס… מה?"
"העגור המרדף של מיהוק. אני בטוח שהוא נמצא איפשהו בבית."
"……"
זורו בחן את פניו של צובאקי בקפידה.
העגור המרדף שאומן סיפר לו עליו… הדבר שמצביע לכיוון המקום בו מיהוק נמצא. אם הוא באמת קיים, זה היה משהו שזורו היה נואש לשים עליו יד.
"העגור המרדף שייך לראש הכפר הקודם, נכון? מה הוא עושה בבית שלכם?"
"לפני השריפה אבא שלי הביא אותו הביתה. אני חושב."
"אתה חושב? זה לא מספיק לי. תסביר ברצינות."
באותו הרגע נשמעה חריקה מכיוון מוצב חיל הים הישן.
אלה היו הצעדים של טאקטו. כנראה שהפגישה שלו הסתיימה.
"עכשיו זה לא זמן טוב. היי, אם תספר לי את הפרטים על המצב, אולי אני אעזור לך."
"טוב, אז תחזור לכאן הלילה. אני אחכה לך."
צובאקי אמר את זה ויצא לדרך. באותו הזמן, דלת המוצב נפתחה וטאקטו יצא משם מלווה בקציני חיל הים.
"מה הקטע של הילד הזה?"
העיניים שלו ננעצו בדמותו של צובאקי המתרחקת.
"לא יודע." אמר זורו, מעמיד פנים.
"הוא פשוט ביקש כסף? נתת לו?"
"לא."
"זה היה הדבר הנכון לעשות." טאקטו אמר בחיוך שחצני.
"מאז שהסדנה נשרפה, העסקים היו רעים. אם הייתי מקשיב לכל אחת מהתלונות שלהם, לא היה לזה סוף."
למרות שהוא היה האדם היחיד שנמצא בעמדה בה הוא יכל לעשות משהו לגבי זה, טאקטו דיבר כאילו זאת הייתה בעיה של מישהו אחר.
יכול להיות שהעגור המרדף של מיהוק באמת קיים בעולם הזה.
בעוד שהעניין הזה מעסיק את מחשבותיו, ראשו של זורו היה בעננים בזמן ארוחת הערב. הוא שפך את המרק, הפיל את הסלק המוחמץ, הפך את קערת האורז שלו ואפילו אכל את הג’לי שהוגש לקינוח שהוא בדרך כלל נמנע ממנו. הוא גירד את פניו כשהוא בלע אותו.
"הו? מה קרה? נדיר לראות אותך אוכל משהו מתוק."
"יש גם ימים כאלה."
הבעיה שלו הייתה למצוא דרך להתחמק מהאחוזה. זה לא היה בדיוק אסור לצאת בלילה, אבל אם יראו אותו הוא יצטרך להסביר מה הסיבה, והוא לא יכול להגיד להם שהוא נפגש עם איזה ילד שהציע לשכור אותו בשביל להתנקש בטאקטו.
כשהוא נמנע מלצאת דרך השער הראשי הוא החליט לנסות לצאת מהשער האחורי.
"העגור המרדף ההוא, או מה שזה לא יהיה, אני תוהה אם הוא באמת קיים."
מכיוון שזה היה ילד קטן שסיפר לו על זה, הוא לא ידע עד כמה הוא יכול לסמוך עליו. חוץ מזה, הרעיון שחפץ מסתורי כזה קיים היה מפוקפק כשלעצמו.
למרות שזה יהיה מאוד מעניין אם הוא באמת קיים.
משועשע מהמחשבה, זורו התגנב ממרפסת העץ המוארת באור עמום בדיוק ברגע שחתיכת נייר התעופפה מתוך הבניין המרכזי.
"נייר, הא?"
האם מישהו מתאמן בקליגרפיה בשעה כזאת? זורו הרים את הנייר ושם לב שהוא נראה מורכב משני דפים שהודבקו יחד. כשהוא קילף אחד מהם והחזיק את הנייר מול האור הוא נראה זוהר בשבעה צבעים.
"מה זה? זה מאוד מעניין."
הנייר זהר כמו סוכריה צבעונית. הוא החליף צבעים לפי זווית האור. זורו עמד במקומו ושיחק עם הנייר באדישות, נותן לו לנצנץ עד שפתאום הופיעה יד וחטפה אותו ממנו.
"אני חושב שאמרתי לך שתצטרך לבקש רשות בשביל לצאת מהבית."
זה היה טאקטו. זורו בהה בבהלה בפניו של טאקטו.
"יש לך מבט די מרושע על הפנים. בדרך כלל אתה אדיש ורגוע. זה נדיר לראות אותך ככה."
"הנייר הזה הוא מוצר יקר. אני לא יכול לתת לאחרים לגעת בו, במיוחד לא לבריון כמוך."
כשהוא ניסה לשמור על חזות טובה, טאקטו הכניס את הנייר לתוך בגדיו.
"אתה קורא לו מוצר יקר, אז בטח הכינו אותו בסדנת הנייר של העיר. שמעתי שהיא עדיין הרוסה. אתה הולך לבנות אותה מחדש?"
"כן, מתישהו."
"מתי?"
"באמת מתי? זה ייקח זמן, אני אצטרך לבנות אותה בצורה שונה מהקודמת."
"למה?"
"זה לא צריך לעניין אדם לא מקומי כמוך."
טאקטו נאנח, היה ברור שהוא כועס, הוא הפנה את גבו לזורו והתכוון לעזוב את המקום. אבל פתאום הוא עצר באמצע.
"זורו, זאת הפעם הראשונה שהייתה לנו שיחה ארוכה. למה אתה כל כך מתעניין בסדנת ייצור הנייר?"
"לא יודע. הייתי פשוט סקרן ותהיתי לגבי זה, זה הכל…"
זאת לא הייתה ממש סיבה, אבל זורו הרגיש בטוח בתשובתו באופן מוזר.
"מישהו שיודע רק איך להניף חרב – אני לא מבין אדם כזה."
"חה חה! תראה מי מדבר. אתה אחזת בחרב במבוק כשהיית ילד."
הפנים של טאקטו השתנו פתאום, והוא לקח נשימה עמוקה, כאילו הוא מרגיע את כעסו.
"מי סיפר לך את זה?"
אני יכול לדעת לפי הידיים שלך. לפני זמן רב, היו לי יבלות כאלה באותו מקום.
בכפות ידיו של טאקטו, בכרית מתחת אצבע הזרת – היו צלקות של יבלות שנראו כמו שעועיות מעוכות. לילדים שהולכים לדוג’ו בכפר שימוצוקי היו ידיים דומות של ילדים שלומדים קנדו.
הערה: קנדו – 剣道 אימוני חרבות יפנים עם חרבות במבוק.
אבל לזורו לא היו שום כוונות רעות, הוא רק ענה משהו שהוא חשב שיעצבן אותו בחזרה.
"מה הקטע שלו?"
הוא צפה באדישות בטאקטו שעזב את המקום, זורו קפץ ממרפסת העץ לתוך החצר האחורית, וטיפס על הגדר, הוא יצא לדרך לכיוון מקום המפגש עם צובאקי.
"הוא ירש את השיער ומנחה את האנשים,
"מפת האוצר מוסתרת היטב,
"סוויש סוויש, שקט וחלק. כך הוא יערוף את ראשך….
"אפילו לא תשים לב שאתה כבר מת…"
ילד קטן שאימו משגיחה עליו שיחק בכדור, מזמר את השיר כשהוא מקפיץ אותו.
הערה: המילה כדור היא מארי 鞠, הכוונה לכדור מסורתי שנקרא קמרי 蹴鞠, הוא שימש לסוג של משחק כדורגל שהיה פופולרי ביפן העתיקה. בימינו משחקים קמרי בתור אירוע עונתי בעיקר במקדשי שינטו באזור קאנסאי. המטרה במשחק היא לשמור על הכדור באוויר וכל השחקנים משתתפים בכך. בדרך כלל הילדים שרים שיר בזמן שהם מקפיצים את הכדור.
זורו חיכה לצובאקי בכיכר מול מוצב חיל הים הישן. הירח זרח בחוזקה בלילה, ואפילו בשעה הזאת היו מעט אנשים מסביב. הוא צפה באנשים ששיחקו שחמט בשולחן סמוך, כשצובאקי הופיעה בריצה.
"זורו! באת!"
"באתי בשביל העגור המרדף של מיהוק. הוא באמת קיים?"
"כמו שאמרתי. רוב הסיכויים."
זורו החמיץ פנים במבט חושד וצובאקי נופף בידו וסימן לו לבוא איתו.
הבית של צובאקי נבנה במורד מדרון הגבעה, קרוב להריסות של סדנת הנייר וצופה על מוזיאון מיהוק. היה נראה כאילו דורות של מנהלי סדנת הנייר גרו שם. כשהוא נכנס לחדר, זורו מצמץ בעיניו.
המדפים שנבנו על הקירות היו עמוסים בניירות בצבעים שונים.
"זה מדהים! כמה סוגי נייר יש כאן?"
"בערך אלף סוגים. אני חושב שסדנת הנייר ייצרה יותר מ-30,000 סוגי נייר. אבל היא נהרסה."
צובאקי הרים כמה פיסות נייר מהמדפים ואמר "קח." הוא נתן לזורו להרגיש אותם באצבעותיו.
המרקם ממש שונה, נכון? הוא מותאם על ידי צורת העיסה ותוספים אחרים. אבא ואמא שלי כל הזמן פיתחו סוגי נייר חדשים. הם חשבו על נייר בכל יום, גם בבית וגם בעבודה. לפני שהשריפה פרצה הם הכינו סוג בשם "נייר קשת בענן", והם כמעט סיימו אותו. אבל המסמכים בהם הם כתבו מה הנוסחה של הסוג הזה נשרפו גם.
"איפה ההורים שלך עכשיו?"
"הם הלכו לעבודה בעיר אחרת. הם רוצים להרוויח כסף, אפילו קצת, בשביל לבנות מחדש את הסדנה.
צובאקי פתח את החלון, קשר מחדש את הווילונות, ופתאום הסתכל למרחק.
"למה ההורים שלי צריכים לעשות דבר כזה? הסדנה מנוהלת על ידי ראש הכפר, אז מיסי העיר צריכים לספק את המימון."
"אני מבין את הטינה שלך, אבל אל תנסה להתגנב שוב לאחוזה של טאקטו."
צובאקי הסתובב אליו בהפתעה.
"ידעת? ראית את הפנים שלי באותו יום?"
"לא, אבל אני יכול לראות לפי איך שאתה זז."
הטון של זורו היה רגיל לגמרי, אבל צובאקי הסית ממנו את המבט במבוכה.
"אל תעשה את זה שוב. השוטרים האחרים יחתכו אותך בלי רחמים, אפילו אם אתה ילד."
"אני לא אעשה את זה שוב! אחרי הכל, זורו הוא בן הברית שלי עכשיו!"
זורו החמיץ פנים.
זה עדיין לא הוחלט. הוא ישתף פעולה עם צובאקי רק אם הוא ישיג את הדבר שהוא מעוניין בו.
"איפה העגור המרדף של מיהוק?"
אני לא יודע איפה הוא נמצא, אבל ראש הכפר הקודם החביא אותו במקום מסוים."
"החביא אותו?"
"כן."
צובאקי פתח ארון קיר גבוה במטבח והוציא ממנו מכתב.
"אבא ואמא שלי היו חברי ילדות של ראש הכפר הקודם, מאצובה־סאן. שמעתי שכשהם היו ילדים הם שיחקו הרבה משחקים בסגנון של חפש את המטמון ביחד. הם העמידו פנים ששאריות נייר מהסדנה היו אוצרות והחביאו אותם בכל מיני מקומות. והם המציאו כל מיני קודים שצריך לפצח בשביל למצוא את האוצרות החבויים, והיו פותרים את החידות האלה ביחד. לפני שהשריפה פרצה, ראש הכפר הקודם שלח להם את המכתב הזה:
"אני רוצה להפקיד בידיכם נייר חשוב.
"אני אחביא אותו, אז תפצחו את הקוד, כמו שתמיד היינו עושים, ותמצאו אותו.
"אני אביא לכם את הקוד בעוד שלושה ימים."
"מה הקוד הזה היה אמור להיות?"
"הם היו אמורים לקבל את הקוד ביום בו פרצה השריפה. הם ניסו להיפגש בסדנה באותו הלילה, אבל בדיוק היה לי חום, אז הם נשארו בבית בשביל לטפל בי ואיחרו לפגישה. באותו הזמן, השריפה פרצה בסדנה ומאצובה־סאן נהרג.
"רגע, רגע, אז אתה אומר לי שהקוד כבר לא קיים יותר?"
זורו קרא את הטקסט של המכתב שוב.
"הנייר היקר הזה – אתה אומר שזה היה העגור המרדף של מיהוק?"
"כן. גם ההורים שלי הם מעריצים שלו, אז העגור יהיה הפרס המושלם בשביל משחק חפש את המטמון."
"חפש את המטמון, הא?"
הפנים של זורו נראו מאוכזבות. משהו שאמור להיות סתם פרס במשחק הוא לא דבר שהוא יכול לתלות בו תקוות.
"קודם כל, האם אי פעם ראית את העגור המרדף של מיהוק?"
"לא, אבל…"
צובאקי עצר לרגע ואז המשיך:
"אני חושב שהוא באמת קיים. זאת רק שמועה ששמעתי מסוחר אחד, אבל כנראה שבים הרחוק יש סוג של נייר, נייר ש’אוכל’ את השיער של הבעלים שלו. איך הם קראו לו? ’ויו…’ משהו. קארד משהו… אם עושים משהו עם הנייר הזה, הוא אמור לגלות לך את המקום של האדם שהוא אכל את השיער שלו."
הערה: כמו שבטח הבנתם, מדובר בוויור קארד, אבל במנגה מופיעות ציפורניים במקום שיער. זה מעניין כי גם שיער וגם ציפורניים מכילים קרטין, חלבון שעשוי מחומצות אמיניות שאפשר למצוא בשיער וציפורניים וגם בעור ואיברים נוספים.
"מה זאת אומרת אם עושים איתו משהו?"
"לא יודע, אולי צריך לקפל את הנייר בצורה של עגור?"
"הנייר אוכל את השיער…"
זורו חשב על העניין כמה זמן עם היד על סנטרו.
לאכול את השיער. זורו שמע משהו דומה כמה פעמים מאז שהוא הגיע לעיר.
"הסיפור שלך סוף סוף מתחיל להישמע אמין. יכול להיות שהעגור המרדף של מיהוק באמת קיים."
"הא?"
"יש שיר ילדים שראש הכפר הקודם כתב את אחד הבתים שלו, נכון? תשיר אותו רגע."
"מאיפה הבאת את זה פתאום?"
למרות שהוא היה מבולבל, צובאקי חיקה תנועות של הקפצת כדור והתחיל לשיר.
"הוא ירש את השיער ומנחה את האנשים,
"מפת האוצר מוסתרת היטב,
"סוויש סוויש, שקט וחלק. כך הוא יערוף את ראשך…
"אפילו לא תשים לב שאתה כבר מת…"
"ירש את השיער, ומנחה את האנשים. מפת האוצר… חשבתי שהמילים של השיר מוזרות. אבל יכול להיות שהשיר מדבר על עגור הנייר של מיהוק?"
צובאקי חשב כמה רגעים על העניין ואמר "אה!" הוא הניד בראשו בהסכמה.
"זה לא בלתי אפשרי, אבל מה הקשר בין ‘סוויש סוויש, שקט וחלק. כך הוא יערוף את ראשך’ למיקום של המפה הזאת?"
"אני לא יודע. בדרך כלל הייתי חושב שזה מקום שבו כורתים ראשים."
"אין מקום מפחיד כזה בעיר שלנו! המנהג כאן הוא להשיט את גופות המתים בנהר, אפילו אין כאן בית קברות."
כשהוא רעד בחוסר סבלנות ושפשף את כתפיו, צובאקי הבין משהו ואמר "הא!"
"אולי משהו כזה נמצא בתצוגה במוזיאון מיהוק, למשל, שלד של פיראטים שמיהוק חתך עם חרבו."
"שנלך לחפש?"
"מה… באמצע הלילה? המקום סגור."
"אל תדאג, אני מכיר מישהו שיכול לפתוח אותו."
זורו רץ בחזרה לאחוזה ותפס את אומן, שבדיוק עמד לצאת לסיור הלילי שלו, בשער הראשי. בלי שום הסברים הוא גרר אותו איתו למוזיאון מיהוק. בזמן שהם הלכו זורו הסביר לו את המצב, ולמרות שאומן מייד התחיל לצעוק ולמחות בבלבול, הוא נרגע לבסוף.
"אני מכיר את צובאקי די טוב. זה מפני שההורים שלו ואבא שלי היו חברים מילדות והסתדרו ביניהם ממש טוב. לא תיארתי לעצמי שלפני שהוא מת הוא הבטיח להם משהו כזה… אם עגור הנייר של מיהוק באמת קיים, מדובר באוצר רציני. זה יהיה הפריט המרכזי במוזיאון!"
"אני מתכוון לקחת את העגור המרדף. לפני שתדאג למוזיאון, עדיף שתגיד לטקאטו לעשות משהו בקשר לסדנת הנייר. למרות שהוא תיקן את השוק, הוא השאיר את הריסות הסדנה להירקב שם. אפילו ילדים מתעצבנים עליו בגלל זה."
כשהוא ראה שהוא פגע בנקודה רכה, אומן השתתק לרגע.
"גם אני מתוסכל בגלל סדנת הנייר. דיברתי על זה עם אחי הגדול כמה פעמים. אבל בכל פעם שאני מנסה להתערב בתפקידו בתור ראש הכפר, הוא ממש מתרגז."
"זה מפני שהוא רוצה לשמור את הזכויות של להיות ראש הכפר לעצמו, נכון?"
"לא, זה מפני שאני אידיוט. מישהו כמוני צריך פשוט להתרכז בעבודה שלו בכוח השיטור ולסתום את פיו."
אומן הראוי להערצה תומרן על ידי טאקטו שהקפיד להרחיק אותו מכל העניינים הפוליטיים. זה היה ברור לכל האחרים, בגלל זה החברים האחרים בכוח השיטור לעגו לו ודיכאו אותו.
הם עזבו את העיר ונכנסו לשדות, הם נעו במהירות לאורך השביל ליד הסוללה. כשמוזיאון מיהוק נראה במרחק, זורו האיץ את צעדיו, ואומן אמר פתאום "אה!" והפנה את פניו לכיוון הסוללה.
"האבן הזאת מזכירה לי נשכחות! תראה את הסימנים האלה! אני עשיתי אותם!"
כשהוא הסתכל מקרוב, הוא ראה שאחת הלבנים בלטה קצת החוצה מהסוללה, ונחרטו בה סימנים."
"כשהייתי ילד, אבא שלי אמר: מכה חזקה בבשר יכולה גם לחתוך אבנים. אז המטרה שלי נהייתה לחתוך את אחת מאבני הסוללה ולשמור כל יום. עכשיו, כשאני חושב על זה, אי אפשר לחתוך את האבנים האלה עם להב. הן מכילות מינרלים מיוחדים וקשות כמו ברזל. טוב, האמת שזה היה לטובה שלא הצלחתי לחתוך אותה – אם הייתי מצליח, הסוללה הייתה מתמוטטת.
"אתה יכול לדבר על זה אחר כך? אני רוצה למצוא את העגור המרדף עוד הלילה!"
אומן המשיך ללכת מאחורי זורו הממהר.
צובאקי עמד בכניסה למוזיאון מיהוק והסתכל על השלט, אבל כשהוא ראה את השניים מתקרבים, ההבעה שלו נרגעה בהקלה.
"אה… אומן! איזה מזל שבאת!"
"היי, צובאקי! זורו סיפר לי הכל! יכולת לפחות לבוא לדבר איתי לפני שהתחלת לתכנן התנקשויות!"
"אבל אתה אחיו הקטן של טאקטו. חשבתי שאם אני אדבר איתך בחוסר זהירות, זה רק יקשה על מצבך."
"ילד לא צריך לדאוג בגלל דברים מוזרים כאלה!"
הוא פרע את שיערו של צובאקי והוביל את השניים לחצר הקדמית. כשהם עמדו מול הדלת של הבניין המרכזי, הוא הוציא במהירות את המברג של הדאנגו מכיסו.
"אז אני רק צריך לפתוח את הדלת הזאת, נכון? זאת משימה פשוטה."
הוא אכל את הדאנגו בפה פתוח לרווחה בשלושה ביסים בלבד, ואז הכניס את מברג הבמבוק שלו לתוך חור המנעול והתחיל לפרוץ אותו.
"אתה תמיד מביא איתך את הדאנגו האלה, נכון?"
"כן, בלעדיהם אני לא יכול להשתמש בכוחותיי."
תוך זמן קצר המנעול נפרץ ושלושתם נכנסו לתוך המוזיאון של מיהוק באמצע הלילה.
הם עברו בין תאי הזכוכית באולם התצוגה, ופתחו דלת קטנה מאחור שהובילה למחסן בו נשמרו חפצים שלא התכוונו להציג בפומבי.
החדר הצפוף היה מלא בתאים לאורך הקירות,שהכילו קופסאות בגדלים שונים שסודרו בקפידה. על כל קופסה הודבקה תווית חשודה כמו "זכרונות של מיהוק", "דברים שעדיין נושאים את ריחו של מיהוק", "האגדה של מיהוק" ו"חיי היומיום של מיהוק".
"טוב, בואו נתחיל לחפש אותו."
הם צללו לעבודה והתחילו לבדוק את הקופסאות אחת אחת.
גולגולת, או עין אנושית, כל דבר בסגנון יספיק. הם קיוו למצוא משהו שקשור למילים של שיר הילדים אפילו קצת. "סוויש סוויש, שקט וחלק. כך הוא יערוף את ראשך…. אפילו לא תשים לב שאתה כבר מת…" אבל…
"יש כאן רק זבל!"
הקופסה הראשונה שזורו פתח נקראה "חיי היומיום של מיהוק." בפנים היו חפצים כמו כפפה שנועדה להוציא דברים חמים מהתנור שמיהוק השתמש בה בבישוליו, מקלות לניקוי אוזניים וקוצץ ציפורניים שמיהוק השתמש בהם, וכדומה. למרות שאלה היו חפצים ששפכו קצת אור על חייו האישיים של מיהוק, הם היו די רגילים.
בהתחשב בזה שקיסם של טאקויאקי ונוצה הוצגו בתצוגה הראשית, היה קל לדמיין עד כמה חסרי משמעות יהיו החפצים שהחליטו שלא להציג שם.
אפילו אחרי שהם פתחו את הקופסאות האחרות, לא נמצא בהן שום פריט מיוחד.
האם שיר הילדים באמת היה הקוד? אם כך, מה שאנחנו עושים עכשיו הוא חסר טעם…
זורו הרגיש תחושה של חוסר נוחות מתגנבת לכיוונו, הוא בהה במדפים הגבוהים ופתאום משהו עלה בראשו.
"המ?"
כשהוא הפנה את מבטו לכיוון הרצפה, הוא פתאום ראה שם עגור נייר מכוסה באבק. הוא נצץ בשבעה צבעים, והחזיר את אור הירח שזרח דרך החלון.
"היי, אומן! תראה את זה!"
"הא?"
אומן סובב את ראשו וקפץ בהפתעה למראה העגור שנח על הרצפה.
"זורו! זה… יכול להיות שזה?"
"זה עגור! עגור!"
"היי!!! זורו! הצלחת, ממזר מלוכלך שכמוך!"
"אומן! מצאנו אותו! זה עגור הנייר של מיהוק!!!"
"יש!!!"
כשהם חיבקו זה את זה בשמחה, צובאקי הציץ מהצד עם מבט מזדהה על פניו ואמר:
"אה, זה לא העגור הנכון. זה רק עגור מקיפולי נייר שאני הכנתי. אני חושב שהשארתי אותו כאן בטעות כשעזרתי לסדר את המחסן הזה פעם."
צובאקי הרים את העגור והניח אותו מחדש על המדף.
אם זה היה העגור האמיתי, הוא היה מתחיל לזוז עכשיו לכיוון המקום בו מיהוק נמצא. אבל העגור שעמד לפניהם נשאר דומם.
היה ברור שזה סתם עגור רגיל מקיפולי נייר.
"היית חייב להכין משהו כזה מבלבל…"
בזמן שהבעה עצבנית נמתחה על פניו של זורו, צובאקי חייך ואמר "איזה מזל שהוא עדיין כאן."
"קיפלתי את העגור הזה מנייר הקשת בענן. זוכר מה סיפרתי לך קודם? זה הנייר המיוחד שאבא ואמא פיתחו, הנייר שזוהר בשבעה צבעים. הנוסחה שלו וההוראות איך מכינים אותו הושמדו בשריפה, אז חשבתי שהוא אבד לנצח. אבל אם הם ינתחו את הנייר הזה, אולי הם יוכלו ליצור את המתכון מחדש."
"נייר הקשת בענן…"
זורו מלמל ואז הסתכל על הנייר ממנו העגור שעמד על המדף היה עשוי. הוא החזיק אותו בידו והרים אותו לכיוון אור הירח.
כשהוא שינה את הזווית שלו העגור זהר בצבע שונה, הוא באמת היה דומה לאחת הסוכריות שמחליפות צבעים.
הוא חשב "יכול להיות?" אבל אי אפשר היה לטעות בזה. זורו ראה לא מזמן נייר זהה לנייר הזה.
"היי, בואו נחזור לאחוזה!"
אומן וצובאקי הטו את ראשיהם בבלבול כשזורו אמר את המילים האלה. ושאלו "מה?" ו"למה?"
כשאומן וצובאקי הולכים בעקבותיו, זורו חזר לאחוזה. הם הקיפו אותה ונכנסו דרך השער האחורי, כדי להימנע ממבטיהם של האחרים. ושם, זורו התחיל לנבור בזבל שבחצר.
"זורו, מה אתה עושה?"
"היי, תפסיק, זה מגעיל…"
אומן וצובאקי היו מבולבלים ולא ידעו מה לעשות, אבל לזורו לא היה אכפת, והוא המשיך לחפור בזבל בידיו החשופות, זורק הצידה קליפות של ירקות ושאריות של אוכל.
"מצאתי אותו! הנה הוא!"
הוא הוציא חתיכת נייר מקומטת ורטובה, היא נראתה יותר כמו נייר טואלט שמישהו קינח בו את האף, אבל מה היה כל כך מיוחד בה? צובאקי בהה בנייר בחשד, ופתאום אמר "אה!"
"זה נייר הקשת בענן!"
זורו פתח את הנייר המקומט, למרות שהוא היה מטונף, הוא עדיין זהר כשהחזיקו אותו מול אור הירח. אי אפשר היה לטעות בו – זה היה אותו הנייר כמו הנייר שצובאקי השתמש בו כדי להכין את העגור.
"לא הבנתי מה זה וזרקתי אותו לפח. אני מצטער."
"מה… מצאת כאן את הנייר הזה? למה?"
"אתה שואל למה…"
זורו, עדיין עם מבט רציני על פניו, דיבר בקול רגוע.
"זה משהו שחשוב לך, נכון?"
צובאקי הביט בסקרנות בידו של זורו שהחזיק את הנייר.
זורו נראה לו גבוה, רזה וקשוח, והוא גם היה מטונף מהחיפוש בפח האשפה. הציפורניים שלו היו מלוכלכות. הוא היה קר ונוקשה ונראה כמו איש מפחיד. איש קשוח, מסריח ואינטנסיבי. המבט שלו היה חד וננעץ בך כמו מבטו של כריש בזמן טרף.
אבל, למרות כל זה, האיש הזה היה מוכן לנבור בזבל בלי להסס רק בשביל לחפש חתיכת נייר. אך ורק מפני שהוא חשב שהיא עלולה להיות חשובה לצובאקי.
האם זורו הוא איש נחמד, או איש מטורף? אני לא ממש מצליח להבין.
חתיכת הנייר המקומטת עדיין שמרה על הצבעים המקוריים שלה וזרחה ברכות תחת אור הירח החיוור, ממש כמו קשת בענן.
"מה הנייר הזה עושה כאן?"
"אם הוא הועף לתוך המרפסת בזמן שהלכתי כאן, הוא היה מורכב משתי פיסות נייר. טאקטו לקח אחת מהן אבל שמתי לב ששכחתי להחזיר את השנייה, ובסוף זרקתי אותה לפח."
"היי, זה מוזר."
אומן התערב.
"זה לא הגיוני שלאח שלי יהיה נייר קשת בענן. כל הדוגמאות שלו היו אמורות להיות מושמדות בשריפה."
"יכול להיות שהוא שמר כאן דברים ששרדו את השריפה?"
"לא. אחי הגדול אמר שהכל נשרף."
"יכול להיות שזה לא נייר הקשת בענן, אלא נייר דומה?"
"זה בלתי אפשרי. זה משהו שלקח להורים של צובאקי, אומנים מוכשרים בתחומם, שנתיים לייצר.
זורו המשיך לשאול שאלות באופן רגוע, ואומן ענה עליהן, ההבעה שלו הפכה ליותר ויותר נרגשת.
צובאקי, שלא הצליח לעקוב אחרי השיחה, הביט כל פעם באחד מהם.
"היי, על מה אתם מדברים? נייר הקשת נמצא אצל טאקטו? איך הוא הגיע לשם?"
"אם הוא לא ייצר אותו בעצמו, הוא בטח גנב אותו!"
כשזורו דיבר, צובאקי החוויר.
"אחי הגדול התנגד לרצונו של אבי לשמר את המסורת שלנו…"
אומן דיבר כאילו הוא מאשר את המחשבות שלו.
"אז בגלל זה, באותו הלילה… כשהוא ידע שאבא יבוא לסדנה, אולי הוא זה שהצית את השריפה? ויכול להיות שהוא זה שגנב את הנוסחה של ייצור נייר הקשת בענן? אם אבא וההורים שלך רצו לשמר את המסורת, אולי הוא רצה להיפטר משלושתם ביחד?"
"……."
צובאקי היה חסר מילים. הרעיון שהשריפה בה ההורים שלו כמעט נשרפו למוות ביחד עם ראש הכפר הקודם הייתה מעשה מכוון של טאקטו היה בלתי נתפס.
אומן הניד בראשו והביט לשמיים.
"אמרת שנייר הקשת נפל למרפסת, נכון? אם יש לו גרסה דומה של המכונה לייצור נייר בבית הראשי… יכול להיות שהוא משתמש בה בשביל ייצור המוני של הנייר הזה. רוב הסיכויים שזה בשביל למכור אותו בחו"ל. ואם הוא לא ישקיע כסף בשביל לשקם את הסדנה מחדש, זה עלול לגרום להוריך הבעייתיים לעזוב את העיר."
"זה נורא… אני לא אסלח לטאקטו!"
כשצובאקי ניסה לרוץ החוצה, זורו הרים אותו מאחור. הוא סתם את פיו בידו כשהוא בעט באוויר ונופף בידיו וניסה לצעוק לו שיעזוב אותו. אחרי שהם יצאו מהאחוזה והגיעו לסמטה אחורית הוא שחרר אותו. צובאקי לקח נשימה עמוקה לפני שהמשיך לצעוק.
"זורו, למה שלא פשוט תגיד לטאקטו שחשפנו את כל המזימה המרושעת שלו?"
"תירגע. כרגע מדובר בחשדות בלבד."
"אבל נייר הקשת שמצאת אצל טאקטו הוא הוכחה מספיקה!"
"אם הוא יעמיד פנים שהוא לא יודע מכלום, הכל ייגמר."
ההיגיון הקר של זורו עזר לצובאקי להירגע, למרות שהוא הניד בראשו בתסכול.
"אז מה נוכל לעשות? לא נוכל להשאיר את הדברים ככה."
"האפשרות הטובה ביותר היא לבקש מחיל הים לחקור את העניין."
זה היה אומן שאמר "זאת עובדה שנייר הקשת בענן נמצא אצל אחי הגדול. נסביר את הנסיבות לחיל הים, ונבקש מהם לחקור את זה. אם הוא חף מפשע, הוא ינוקה מכל חשד… ואם אחי הגדול אשם, הם יעצרו אותו. זה כל מה שצריך לעשות."
"אתה בטוח לגבי זה? עושה רושם שיש לטאקטו קשרים עם החוקרים של חיל הים."
"אנשי חיל הים לא עד כדי כך מושחתים שהם יתעלמו ממשהו כזה."
אומן פתאום נהיה רציני כשהוא ראה את מבטו של זורו.
"זורו, אתה צריך להמשיך במסע שלך. זאת הבעיה של העיר שלנו. אני מעריך את העזרה שלך, אבל אני לא רוצה לגרור אותך יותר עמוק לתוך העניין הזה."
זאת בדיוק הייתה התקופה של הבדיקה השנתית, והנציג של חיל הים נמצא בעיר.
כשאומן וצובאקי הגיעו למוצב הישן של חיל הים, הם היו כל כך עצבניים שהם לא שמו לב לפעמון הדלת, ודפקו על השער הראשי במקום לצלצל בו. קצין שעובד במשמרת הלילה יצא לשם וניסה לגרש אותם, אבל אומן הציג את עצמו בתור הבן השני של משפחת נאזאווה, הקצין, למרות שהוא נראה כאילו הוא לא מאמין לו, הלך לקרוא לפקיד הראשי.
בסופו של דבר הפקיד הופיע ונראה עצבני. הוא היה איש עם עיניים בולטות שלבש פיג’מה ממשי. הוא אמר שהוא המפקד של היחידה.
"בדיוק עמדתי ללכת לישון, אתם יודעים… מה אתם רוצים ממני בשעה כזאת?"
"אני מתנצל שהגענו באופן פתאומי כזה. אבל יש משהו שאני חייב לספר לך בהקדם האפשרי!"
אומן הסביר לו הכל והראה לו את נייר הקשת.
"הנייר הזה נמצא באחוזה של ראש הכפר. זה נייר שאמור להימצא רק בסדנת ייצור הנייר, אבל אני חושד שטאקטו מייצר אותו בסודיות בעצמו."
"אני מבין, אני מבין…"
המפקד הנהן וחטף את נייר הקשת מידו.
"אני מבין את המצב עכשיו. נתחיל בחקירה מייד!"
אומן וצובאקי נראו מופתעים.
בדרך לשם הם ניסו לחשוב איך לשכנע את המפקד אם הוא לא יאמין להם. הם לא ציפו לכך שהוא יסכים מייד.
"אה… אני מצטער על השאלה, אבל, רק בשביל להיות ברורים: זה רק חשד שלנו, ואנחנו לא אומרים שראש הכפר בהכרח אשם. עדיין יש סיכוי שמדובר באי הבנה, אז…"
"אה, אני מבין. אם זה ינקה את טאקטו מכל חשד, זה יהיה טוב. פשוט תנו לי לטפל בזה."
המפקד קיפל את פיסת הנייר והכניס אותה לכיס הפיג’מה שלו.
"אני מבטיח לכם שננהל חקירה הוגנת."
אחרי שאמר את זה, הוא חזר ונעלם לתוך המוצב, מצחקק לעצמו "צ’י צ’י צ’י צ’י" בזמן שהוא הולך.
המשך יבוא….
מפקד בחיל הים עם צחוק מאוד ערמומי…
האם יכול להיות שהוא?…
[האם אתם מזהים את הצחוק הזה?]
האם זורו יצליח לחשוף את העבר של העיר נאזאוואקה?
האם היא קשורה בגורלו ותעזור לו לעצב את עתידו?
כל זאת ועוד בפרק הבא!