השורדים האחרונים – סיפור מעריצים (fanfic)

פרק 1

בום! האדמה הזדעזעה. או־צורו רצה החוצה מבית התה שלה בעיירת השאריות לראות מה קרה. במרחק, מחוץ לעיירה, היא ראתה גוש מאסיבי בתוך ענן אבק. כשהענן התפזר מעט היא ראתה שהגוש נמצא בתוך מכתש. זה נפל מלמעלה? או־צורו הרימה את עיניה וראתה מין מעוין מטושטש מוקף עננים שמסתיר חלקית את הירח. מה זה? המעוין הלך והתקרב. זו חתיכת סלע? ווש-ווש-ווש-ווש… מן הסלע הלך ונפל עוד דבר. משהו הסתחרר בדרך למטה. ציפור שבורת כנף? לא, זה יותר גדול מציפור. אחד הפיראטים עם פרי סמייל כלשהו? הם לא אמורים להימצא כולם באוניגאשימה הלילה? ווש-ווש-ווש-בום! שוב מכתש, קצת יותר קטן, ושוב ענן אבק. האבק שקע ושום דבר לא זז. או־צורו התקרבה בזהירות, כשלפתע נפל משהו על ראשה. יההה! היא נבהלה. אבל זה לא היה כואב, זה היה משהו רך ומלטף בצבע שחור. כנף ענקית? או־צורו הרימה את הכנף ובחנה אותה. לא. זו רק חצי כנף. חתוכה בחתך ישר לחלוטין, ומדממת מהחתך. מה לעזאזל? היא המשיכה להתקדם אל המכתש הקרוב יותר, זה שנוצר אחרון. שם שכב האדם שחצי הכנף נחתכה ממנו. הרגליים שלו היו נתונות במכנסי עור עם ניטים והיו ארוכות מאוד. הוא בוודאי ממש גבוה, חשבה או־צורו. הכנף השמאלית שלו, זו שלא נחתכה, הייתה מפותלת סביבו והסתירה את פניו ואת רוב פלג גופו העליון. אך או־צורו הצליחה לראות שבטנו השחומה החשופה משוסעת ומדממת קשות, החל מקו החגורה ובקו ישר למעלה, אל חזהו המוסתר על ידי הכנף. זה… יכול להיות שזה קינג? יד ימינו של קאידו? או־צורו נרתעה אחורנית. היא שמעה דברים קשים על אכזריותו של הפיראט הזה. גם אם הוא מעולף ופצוע קשה, עדיף לא להתקרב. נשימותיו המחרחרות הבהירו לה שהוא עדיין חי. בשקט ובזהירות, היא ניגשה לבדוק את המכתש השני. עיניה נפערו בתדהמה. שם שכב כוכב העל השני של קאידו, קווין. פניו ושיניו היו מרוסקות, ובלוטה ענקית צמחה על ראשו. הוא היה מעולף בדיוק כמו חברו, אך גם הוא, למרבה הצער, עדיין נשם. מה הם עושים כאן? ומה זה הדבר הזה שהם נפלו ממנו? הסלע המרחף הלך והתקרב, הלך וירד מטה מטה. לא כאילו הוא נופל, יותר כאילו מתרחש בו מאבק כוחות, האם להתקרב וליפול או להתרחק ולצוף מעלה. הסלע הלך והתקרב, הלך וגדל, ואו־צורו החלה לרוץ בחזרה לכיוון עיירת השאריות, כדי שלא ייפול עליה. כשהוא היה מספיק קרוב, היא ראתה רצועות עננים המקיפות את הסלע, ובהן אוחז – קאידו??? לא, זה דרקון ורוד! נראה שהדרקון מתאמץ להרחיק את הסלע מהעיירה ומהעיר, אך למרות המאמצים שלו, הסלע ממשיך להתקרב. לפתע נשמע עוד "בום" אחד ממש גדול, ולתדהמתה ראתה צורו מכתש נוסף, ממש גדול, ובאמצעו תקוע כמו בצל, ראש למטה ורגליים למעלה, היונקו קאידו כשקרניו תקועות עמוק באדמה. ק… ק… קראק! הקרניים נסדקו ונשברו בקול נפץ גדול, וקאידו שכב מעולף בתוך הבור שנוצר מנפילתו. חור ענק היה פעור במרכז חזהו ועד גבו, כאילו פצצה פוצצה אותו מבפנים החוצה, וגופו היה מונח בזווית מוזרה, כאילו עמוד השדרה שלו שבור לתשעים מעלות. צורו החישה את צעדיה, אך לפתע הסלע נתן קפיצה כלפי מעלה ונטה על צידו! צורו הספיקה לראות את הר הגולגולת ואת אחת הקרניים שנחתכה. מה עושה פה אוניגאשימה?! לפתע היא שמעה קול מוכר: "מהר! כולם לרדת מהאי!" האם היא חולמת? זה הקול של קוזוקי אודן! בעצם לא, לא בדיוק… אבל ממש דומה! חבלים החלו להשתלשל מהאי, בעלי פירות מעופפים נשאו אחרים בתעופה כלפי מטה, ואנשים החלו לרדת במנוסה בכל דרך אפשרית. רשת הידיים של רובין התפרשה לרוחב רב, והמוני סמוראים ופיראטים ירדו וגלשו בה. או־צורו הסתובבה והחלה לעזור ליורדים. רבים מהם היו פצועים בדרגה כזו או אחרת, והיא עזרה להם להתרחק מעט מהאי ולשבת או לשכב על האדמה זה לצד זה. אנשים נוספים מעיירת השאריות התחילו להגיע, רצים הלוך ושוב ומביאים בגדים בלויים שקרעו לתחבושות, ואת מעט המים הנקיים שיכלו לתת כדי לשטוף את הפצעים. לאחר דקות ארוכות ומתוחות, האנשים סיימו לרדת והדרקון הוורוד, לחוץ עוד יותר, התחיל להרים את האי ולהזיז אותו משם, לכיוון מדבר אודון. הפעם נראה היה שהאי לא מתנגד לתזוזה שלו, ולאחר שצבר מספיק מהירות, הדרקון שחרר אותו בתנופה, והוא התקדם בקשת רחבה, לפני שהתפוצץ בפיצוץ מחריש אוזניים מעל המדבר. הדרקון עף במהירות בחזרה לכיוונם, ירד אל האדמה ו…נעלם? לא. במקומו עמד גבר גבוה ומוכר. ליבה של או־צורו החל להלום בקרבה. קוזוקי אודן? לא יכול להיות! לא… לא אודן… מומונוסקה???

פרק 2

רובין העלימה את רשת הידיים שלה אחרי שכולם סיימו לרדת. למרות תשישותה, היא עקבה אחרי צ'ופר והגישה לו סיוע לעזור לפצועים בחבישות, תפירות וניתוחים. מלבד צ'ופר הסתובבו בין הפצועים עוד שלושה רופאים: מיאגי, לואו ומרקו. כשהם הגיעו לקצה השורה, רובין ראתה על הארץ משהו מוזר. משהו שנראה כמו כנף שחורה גדולה שכב על האדמה במרחק. מה זה? רובין שלחה עין למיקום קרוב יותר. זו אכן הייתה כנף. חתוכה בחתך ישר כמו סכין מנתחים. לידה היה מכתש קטן ובתוכו שכב – השריד האחרון משבט לונאריה! כנף ימין שלו הייתה קטועה, והוא היה מחוסר הכרה. רובין קראה על שבט לונאריה עוד בספרייה של אוהרה. היא ידעה על התפקיד החשוב שהם ביצעו בעולם לפני המאה החסרה. אם ג'וי בוי יופיע, הוא לא יוכל לשנות את העולם בלי התמיכה של שבט לונאריה. נכון שהוא אויב, אבל אסור לתת לו למות! גם היא עצמה הייתה פעם אויבת של צוות כובע הקש, היום היא חלק בלתי נפרד ממנו. "צ'ופר," פנתה אליו רובין, "רופאים מטפלים גם באויבים, נכון?" "נכון." ענה צ'ופר, "שבועת הרופא היא לטפל בכל אדם באשר הוא אדם. בתור אייל אני מטפל גם בכל יצור באשר הוא יצור." "אם ככה, יש שם מישהו שזקוק לטיפול דחוף." רובין הצביעה אל האזור שבו שכב קינג. צ'ופר סיים במהירות את החבישה שבה עסק ורץ אל המכתש, כשרובין בעקבותיו. "אוי ואבוי! הכנף שלו!" קרא צ'ופר, "מהר, רובין, ניתוח חירום! אני צריך מים נקיים, וצריך למרוט פה את כל הנוצות עד 2 ס"מ מהחתך, כדי שנוכל לתפור. אם נזדרז, אולי נוכל להציל את הכנף!" הידיים הנוספות של רובין מיהרו למלא את פקודתו, ורובין מרטה, נוצה אחר נוצה, את כל הנוצות השחורות, הגדולות, שצמחו סמוך לחתך, גם בגדם של קינג וגם בחלק הכנף הקטוע עצמו. המריטה גרמה לאזור להיות אדום ונפוח מאוד, ורובין לא יכלה שלא לרחם על קינג, ועל הסבל שעוד צפוי לו כשיתעורר, בין אם צ'ופר יצליח להחזיר את הכנף לתפקוד, ובין אם לא. צ'ופר חיטא את המקום, ותפר בזהירות בשר לבשר, עור לעור. מרח משחה כלשהי סביב סביב, וחבש את הכנף. "זהו, אני מקווה שהספקנו בזמן, והכנף תתחבר חזרה. אם לא, ניאלץ לעשות ניתוח חוזר ולסגור את הגדם. אבל אני מקווה שלא נגיע לזה. בעלי כנף שומרים על שיווי המשקל בעזרת הכנפיים. אם היא לא תתחבר, לא רק שהוא לא יוכל לעוף, ייתכן אפילו שהוא לא יוכל לעמוד וללכת כמו שצריך!" רובין הרגישה חרדה קפואה מחלחלת בה, אך ענתה בקול שווה נפש, "נקווה שלא נגיע לזה. יש לו חתכים גם על הבטן והחזה." "נכון," ענה צ'ופר, "תזיזי בבקשה את הכנף השמאלית, היא מפריעה." אך הכנף השמאלית הייתה מקובעת כמו בטון למקומה. אי אפשר היה לראות כלל את פניו ואת חזהו של קינג. לאחר כמה נסיונות, כולל ידיים משוכפלות, אמרה רובין, "רגע, אני חושבת שאני יודעת מה הבעיה." היא הסירה את מעיל העור שלה, השחילה אותו מתחת לכנף בעזרת יד שבצבצה מהכנף עצמה, וכיסתה היטב את פניו ושערו של קינג. "זהו, לא רואים כלום. תן לנו לטפל בך בבקשה, אנחנו רק רוצים לעזור." אמרה רובין לקינג. הכנף השמאלית נשמטה לפתע והשתטחה בבת אחת על האדמה. "אתה חושב שהוא ער?" שאלה רובין את צ'ופר. "לא, הוא מעולף לחלוטין. אני רק אתפור לו מהר את כל החתכים האלה ואחבוש אותם, ונלך לעזור שם לחברים שלנו. יש עוד הרבה שזקוקים לעזרה."

פרק 3

רבים מצוות כובע הקש ותשעת הנדנים היו פצועים קשה או בינוני. נאמי ואוסופ סבלו מסדקים בגולגולת, לאוסופ כמובן גם נשבר שוב האף, רובין סבלה מפצעים בידיים וברגליים, סאנג'י וזורו משברים בכל הגוף, ולופי היה מלא בחבורות וכמובן אכל מתוך שינה. גם הנדנים סבלו מפציעות קשות, ובראשן איבוד היד של קיקו. זה היה למעשה כמו בית חולים שדה אחד גדול, מלא בסמוראים וגם בפיראטי חיות הפרא לשעבר, שרובם עברו צד עוד במהלך הקרב. רבים מהם סבלו גם מכוויות עקב כל השריפות שפרצו באונגאשימה. כל מי שיכל לעזור לרופאים, הסתובב בין הפצועים ועזר. אנקות הכאב נשמעו בכל מקום. מצמררות במיוחד היו אלה של זורו, שסבל פציעה כפולה, גם מהקרב מול קאידו וגם מול קינג, ועכשיו נאלץ לשאת בתוצאות. רובין הביטה בזורו הנאנק. הוא קיבל המון משככי כאבים, ועדיין סבל קשות. היא נאנחה והלכה משם. כל היום היא עברה בין החולים, טיפלה ועזרה, נשאר רק עוד מטופל אחד לבדוק לפני שגם היא תיכנע לעייפות ותלך לנסות להירדם. במהלך היום אנשי העיירה ארגנו סככות ואוהלים מבדים או מחיצות בתים, כדי לגונן על החולים ממזג האוויר. רובין משכה חתיכת בד גדולה אחת ואילתרה אוהל לקינג, מעל המכתש שבו הוא שכב, זה שנוצר מהנפילה שלו. כעת היא ניגשה אליו. צריך בוודאי להחליף לו תחבושות, למרוח עוד מהמשחה שצ'ופר נתן לה, ולבדוק את מצב הכנף. היא נכנסה אל האוהל. הוא היה חשוך ונמוך, קינג לא יוכל אפילו לקום בו לישיבה, אבל בחלק המרכזי הגבוה, רובין יכלה לעמוד זקופה. נר דלק בקצה הרחוק של האוהל, ליד הראש של קינג. לא, לא נר. זאת הלהבה שעל עורפו. כל כך קטנה? רובין ניגשה אל הכנף הפגועה. קינג נשם בכבדות והחל למלמל. "מה?" שאלה אותו רובין, אך קינג המשיך למלמל, מטלטל את ראשו מצד לצד בלי להיות מודע לנוכחותה. רובין נגעה בכנף. הוא קודח מחום! רובין החליפה תחבושות במהירות אך בעדינות, והתקרבה אל ראשו עם קערת מים ומטלית לחה. "אני עומדת לקחת את המעיל שלי בחזרה." היא אמרה לקינג הקודח, "אל תדאג, חשוך פה, אני לא אראה כלום. אבל חייבים להוריד לך את החום." היא משכה את המעיל מפניו של קינג ולבשה אותו. למרות החשכה, היא הצליחה להבחין בצלליות תווי פניו של קינג לאור הלהבה החלושה שלו. רובין התנשמה בהפתעה! היא לא תיארה לעצמה שהוא כזה גבר נאה! אף מסותת, שפתיים מלאות וחושניות, עיניים מאורכות, על אף שהיו כמעט עצומות לגמרי, וגבות ישרות הנוטות באלכסון מעלה אל הצד החיצוני של כל עין. את עין וגבה שמאל הקיף קעקוע כלשהו. את פניו הקיף מצידו הימני שיער לבן שופע עם צמה צדית יפהפיה, ואילו סביב אזנו השמאלית לא צמח שיער כלל. שיער וקעקוע לונאריים מסורתיים כמו שראתה באיור בספר שקראה באוהרה כשהייתה ילדה. הוא יפה כמו מלאך, היא חשבה לעצמה. אגלי זיעה בצבצו על מצחו, ורובין התעשתה והחלה לנגב אותם ולהרטיב את מצחו במטלית הקרה. לאחר מספר דקות, החום החל לרדת מעט ונשימותיו של קינג הפכו סדירות יותר. רובין פיהקה. אני כל כך עייפה, היא חשבה לעצמה. ועדיין לא סידרתי לי מקום לישון… היא ניסתה לקום ולצאת, אבל תוך שני צעדים הרגישה סחרחורת והתיישבה לצד הכנף הבריאה של קינג. אולי אני רק אניח פה קצת את הראש, לפני שאצא. היא חשבה. נשכבה הצידה בתנוחה עוברית ונרדמה מיד. כנף רכה ושחורה כיסתה אותה בעדינות כמו שמיכה, ורובין שקעה בשינה עמוקה עמוקה.

פרק 4

לפנות בוקר רובין התעוררה בבהלה. איזה חוסר אחריות מצדה, לישון כך לצד האויב. לא מתאים לה. "את בסדר?" שאל אותה בקול נמוך קינג, שהתעורר מהקפיצה שלה. "את ניקו רובין, נכון?" "כן, סליחה שנרדמתי עליך ככה." ענתה רובין והחלה לנוע אחורנית בחשש. אסור לה לתת לו לתפוס אותה, אפילו במצבו הוא עדיין מסוכן. "זה שום דבר," הוא ענה ושאל, "למה הצלת אותי? איזו סיבה יש לך להציל אויב ולטפל בו?" רובין הסתכלה אל תוך עיניו האדומות. "לא יכולתי לתת לך למות. אתה השורד האחרון משבט לונאריה." "מה לך ולזה? למה אכפת לך?" "קראתי עליכם פעם, באוהרה." ענתה רובין. "לשבט שלך היה תפקיד חשוב לפני המאה החסרה. בתור ארכיאולוגית לא יכולתי לתת לגזע שלך להיכחד." "את… את השורדת האחרונה מאוהרה, נכון?" שאל קינג, נדהם לפתע. "אף פעם לא חשבתי עלייך ככה. תמיד רצינו להשיג אותך רק כדי לפענח את הפונגליף, אבל בעצם… את במצב לא שונה בהרבה משלי. גם אותך רודפים, הא?" רובין הרגישה כאילו היא שוקעת לתוך עיניו האדומות. רגש חסר מילים עבר בין שניהם עכשיו. תחושה של שותפות גורל, כאילו הם מכירים זה את זו מילדות. הוא יודע מה אני עוברת, חשבה רובין. היא מבינה בדיוק מה עבר עליי, חשב קינג. הוא ניסה להתרומם על המרפק, אבל חטף סחרחורת וצנח חזרה לשכיבה. "אל תנסה לקום עדיין," יעצה לו רובין. "איבדת המון דם, עברת תפירה של כל החתכים בחזה שלך וניתוח לאיחוי הכנף. מצטערת, מרטנו לך המון נוצות, זה בטח נורא כואב." "עברתי כבר דברים גרועים יותר." ענה קינג, נזכר במעבדת הניסויים בפאנק האזארד בה היה כלוא כשהיה נער. "תוכלי להביא לי חבית סאקה?" "אם ירד לך החום," ענתה רובין, "כדאי שאביא לך קודם כל קצת מרק חם או משהו." "לא," התנגד קינג, "סאקה. אני חייב לחדש את הלהבות שלי. רק אז אוכל להחלים כמו שצריך." "בסדר." רובין הנהנה בראשה, יצאה מהאוהל כשהיא מקפידה לסגור אותו היטב מאחוריה והלכה לקחת חבית אחת של סאקה מהערימה שנאספה לצד זורו הגונח. לזורו ייקח עוד כמה ימים לצאת מזה, חשבה רובין. רובין החלה לגלגל את החבית על שורת ידיים כשלפתע זורו פקח את עינו. "לא מגיע למנוול לחגוג. למה את נותנת לו סאקה?" "אולי לא מגיע לו לחגוג, אבל גם לא מגיע לו למות." ענתה רובין. "ניצחת אותו כבר. שום חבית סאקה לא תיקח ממך את הניצחון הזה." "נכון, ניצחתי אותו. הפלתי מלאך, כי אני מלך הגיהנום!" נהם זורו את כאביו החוצה. "עכשיו שניכם צריכים להחלים ולקבל את הסדר החדש הזה." אמרה רובין ופנתה ללכת בעקבות החבית שלקחה. "רובין!" קרא אחריה זורו, "תיזהרי. הוא הורג את כל מי שרואה את הפנים שלו." "תודה, זורו, אזהר." ענתה רובין.

פרק 5

"למה לא ניסית להרוג אותי?" שאלה רובין ברגע שנכנסה לאוהל של קינג. "מה?" הופתע קינג, "על מה את מדברת?" "זורו אמר שאתה הורג את כל מי שרואה את הפנים שלך." "אה, כן, את כל מי שרואה ויש לי חשש שעומד להלשין עליי." אמר קינג, "אבל אני לא עד כדי כך שפל שאהרוג את מי שבא להציל את חיי. אני לא חושב שאת הטיפוס שיפטפט עליי לממשלה העולמית, אפילו אם יתפסו אותך, חס וחלילה." "אחרי מה שהיה באניס לובי, אם הם יניחו עלי יד, הם יהרגו אותי לפני שיטרחו לפטפט איתי." ענתה רובין במרירות. "אני כל כך שונא אותם!" סינן קינג בלהט, "כל כך הרבה עוולות, ועוד בשם איזה 'צדק' מזויף! אם מישהו היה יכול לפרק אותם, להעיף אותם מהשלטון, אני הייתי הראשון שבא לעזור לו!" "גם פה בוואנו היו לא מעט עוולות." ציינה רובין בשקט. "נכון." אמר קינג, "ואני מודה שבהרבה מקרים העלמתי עין. פחות עניין אותי מה קורה במדינה, זאת הייתה האחריות של אורוצ'י. היה לי יותר חשוב לפעול כדי להביא את קאידו להיות מלך הפיראטים… רגע, איפה קאידו? איך נגמר הקרב? אני שבוי שלכם?" קינג ניסה שוב להתרומם על המרפק. רובין מזגה לו ספל גדול של סאקה והגישה לו. קינג לקח את הספל בהיסח הדעת והמשיך לנעוץ בה עיניים, מחכה לתשובה. "לופי הביס את קאידו." ענתה רובין באיטיות. "לא נכון!" הופתע קינג, "אין מצב! קאידו הכי חזק בעולם!" "היה." ענתה רובין בשלווה. "עכשיו תור לופי." "הציפלון הזה? הכי חזק בעולם? ראיתי את השמיים נקרעים, אבל… מה קרה לקאידו? הוא מת?" "עדיין לא, אבל הוא גוסס. אי אפשר להציל אותו. הוא נפגע באיברים חיוניים." "איפה הוא? אני רוצה לראות אותו." קינג חיסל את תכולת הספל ועשה תנועה של מילוי נוסף. "הוא לא רחוק מכאן, אבל שניכם לא במצב לקום." ענתה רובין ומילאה שוב את הספל. "הרגליים שלי לא נפגעו. אני אשתה את הסאקה ואלך לראות אותו." "אני מבינה שאי אפשר לשכנע אותך אחרת. צ'ופר אמר שיכול להיות שיהיו לך בעיות בשיווי המשקל בגלל הכנף, קח בחשבון. חכה רגע, אני הולכת להביא לך משהו." רובין יצאה וקינג שתה ספל אחר ספל, עד שחיסל את החבית. בדיוק כשחשב להתיישב ולנסות לקום, רובין נכנסה, עם בד שחור ביד. "וואו, האש שלך חזרה!" אמרה רובין למראה הלהבה הבוערת מאחורי ראשו של קינג. "עדיין לא מאה אחוז, אבל בהחלט הרבה יותר טוב." ענה קינג. "מה הבאת?" "חיפשתי משהו שתוכל לשים במקום המסכה, אבל מצאתי רק את זה. כנראה נפל מהאי קודם." רובין הושיטה לקינג את הבד השחור. קינג חייך. "דגל של פיראטי חיות הפרא?" "כן, ניקבתי חורים לעיניים. תיזהר לא לשרוף את זה, זה סתם בד." "תודה, אני אסתדר." קינג התיישב, מסוחרר מעט, ואיזן את עצמו בעזרת הידיים. הוא הרגיש מוזר לעשות את זה, תמיד הוא איזן את עצמו בעזרת הכנפיים, אבל עכשיו הוא התאמץ לא להזיז אותן. ראשו נגע בבד האוהל ודחף אותו כלפי מעלה. הוא קשר את הדגל סביב ראשו והכניס את השוליים לצווארון חולצתו. החולצה הייתה חתוכה ופתוחה מלפנים, אך התחבושות שהקיפו את כל חזהו ובטנו הסתירו כל פיסת עור מן העין. הידיים של רובין הסירו את בד האוהל מעליו, והוא ניסה בזהירות לעמוד. הוא מעד וכמעט נפל, אך לפתע תמכה בו בחורה גדולה, ועזרה לו להתייצב. רובין עמדה מולו בידיים משוכלות, ויצרה העתק שלה בגובה 6 מטרים. קינג, שגובהו 6.13 מטרים, נשען על כתפה בהוקרת תודה. יחד, הם החלו בצעידה זהירה ומדודה אל עבר המכתש שבו שכב קאידו.

פרק 6

בדרך הם ראו מכתש ריק. "קווין נפל כאן, לא?" שאל קינג, מצביע באגודלו אל עבר המכתש. "איפה המנוול?" "מיד כשהתעורר הוא שלף איזו טכנולוגיה שהרימה אותו מכאן והסתלק. מצחיק שאתה קורא לחבר צוות שלך מנוול." אמרה רובין. "כולם אצלנו מנוולים." ענה קינג, "חוץ מקאידו, יש לו כבוד של פיראט." "אפשר להתווכח על זה," חייכה רובין, "ואתה? גם אתה מנוול?" "כשצריך." ענה קינג. "אני לא נהנה מאכזריות לשמה, אבל אני אעשה הכל למען המטרה שלנו, למען קאידו. וכמובן כדי להגן על עצמי." רובין הנהנה בראשה. הם הגיעו לבור שבתוכו שכב קאידו. הוא היה בעומק של כ-4 מטרים. קינג התיישב בזהירות על קצה הבור, רגליו משתלשלות פנימה. רובין פוגגה את הכפילה שלה ונשארה לעמוד כמה מטרים מאחורי קינג. "קאידו…" לחש קינג, לא מאמין למראה עיניו. קאידו שכב בתנוחה מעוותת, כשחור גדול פעור בחזהו ונשם נשימות מחרחרות, שהעלו דם על שפתיו. "קינג," חרחר קאידו, "קינג, עשיתי את זה סוף סוף כמו שצריך. זה היה קרב טוב, השתוויתי לרוג'ר ושירוהיגה, והמוות עכשיו יביא אותי לשלמות!" קינג בלע את רוקו. "זה מה שתמיד רצית. אבל כל התוכניות שלך, אוניגאשימה החדשה, הכול הלך!" "זה כבר לא משנה, קינג. אני חושב שמצאתי לך את מה שאתה מחפש. לך תשנה את העולם כמו שרצית, עם ג'וי בוי שלך." "קאידו…" קינג משך באפו. "אני אסיר תודה לך על כל השנים שהגנת עליי. היית לי כמו אבא. אתה יותר חשוב לי מאיזו אגדה לילדים." "וורו רו רו!" צחק קאידו והשתעל דם. "היית נאמן לי יותר מבן. אני מעריך את זה. איפה יאמאטו? יש לי מה לומר לו לפני מותי." "אני אקרא לו." אמרה רובין לפני שקינג הספיק לנסות לקום. היא שלחה עין אל המחנה המאולתר המנמנם, ומצאה את יאמאטו ישנה לצד מומונוסקה. היא העירה אותה בעדינות בעזרת יד משוכפלת, ואמרה לה בשקט, בפה משוכפל גם כן, "יאמאטו, קאידו רוצה לומר לך מילים אחרונות. אתה יכול לבוא?" "הממ?" יאמאטו ניערה מעליה את קורי השינה, קמה והחלה לרוץ בשקט ככל שיכלה לכיוון שבו נפל קאידו. היא התיישבה על שפת הבור משמאלו של קינג, ואמרה "קאידו, ידעתי שלופי יביס אותך." "יאמאטו, בני," לחש קאידו, "אני יודע שלא הייתי אבא כל כך טוב בשבילך, אבל תדע שאני מעריך אותך מאוד. גם בתור לוחם חזק, וגם בתור האדם העצמאי שהפכת להיות." "זה מה שאבא אמור להגיד לבן שלו? לא היה אכפת לך בכלל אם אמות מהאזיקים האלו! למה שלי יהיה אכפת ממך? אני שונא אותך!" "יאמאטו…" לחש קאידו כמעט בלי קול, "עשיתי הכל כדי להוציא ממך את השיגעון הזה שנדבק בך. אתה שד, לא היית נהרג מהאזיקים האלה, רק לומד לקח… מצטער שאתה שונא אותי על זה אבל אני… אוהב אותך." אמר קאידו בנשימתו האחרונה ונדם. יאמאטו הביטה בעיניים פעורות באיש שמירר את מרבית חייה ומלמלה, "אני כל כך שונא אותו, אז למה אני…" קינג שם את ידו על כתפה ואימץ אותה אליו. יאמאטו קברה את פניה בכתפו והתייפחה. קינג משך שוב באפו והדגל הרטוב נצמד אל פניו. לאחר מספר דקות, יאמאטו קמה פתאום. "השמש זרחה." היא אמרה. "היום מתחיל שחר חדש ויש לי המון דברים לעשות. סוף סוף אני יכול להיות אודן ולפתוח את גבולות וואנו!" והיא פתחה בריצה בחזרה לכיוון המחנה, שהחל להתעורר לקראת היום החדש. קינג קפץ פתאום אל תוך הבור, תוך קריאת כאב שלא הצליח להחניק כשכנפו הימנית השתפשפה בדופן, ושלף מהאדמה את הקרניים השבורות של קאידו. הוא עצם את עיניו של הקפטן שלו, יישר אותו עד כמה שהצליח ופנה לטפס החוצה, תוקע את הניטים החדים שבנעליו בדופן הבור כדי לספק לו קצת יותר שיווי משקל. למרות זאת משקל הכנפיים כמעט הפיל אותו לאחור, ורק בעזרת יד של רובין שמשכה אותו קדימה והחוצה הוא הצליח לצאת. הוא התיישב שוב בזהירות לצד הבור, כשכנפו הימנית נפוחה ופועמת בכאב. אחרי שהסדיר את נשימתו, הוא ניסה להזיז רק את כנף שמאל, כדי לגרוף חול ועפר אל תוך הבור ולכסות את הקבר. אבל כנפיים הן איברים שפועלים בסנכרון, ולכן גם כנף ימין החלה לזוז וקינג פלט צעקה. "לא עם הכנפיים, קינג," קראה רובין, "אתה תפתח את התפרים והכנף לא תחלים! עם הידיים או הרגליים, אני אעזור לך." המוני ידיים צצו לפתע מסביב לקבר והחלו לעזור לכסות אותו. קינג בעט בעפר ברגליו בתסכול, כשהוא מאזן את עצמו עם הידיים. "אוף, זה כל כך לא יעיל," התלונן קינג. "בטפיחת כנף אחת יכולתי להרים כמות עפר כמו של 20 ידיים." "ולאבד סופית את היכולת לעוף?" שאלה רובין, "זה שווה את זה?" "מה זה משנה," ענה קינג, מדוכא. "הכול נגמר בכל מקרה." עד מהרה הבור כוסה וקינג הציב את שאריות הקרניים כמצבה על הקבר הטרי. "אני חושב שאשאר כאן עוד קצת, רובין. את יכולה ללכת לנקאמה שלך." אמר קינג בקול שקט. רובין הנהנה בראשה. "אשאיר פה אוזן. קרא לי כשתרצה לחזור. צריך שוב להחליף לך תחבושות בקרוב." "אני חושב שאסתדר כבר לעמוד בעצמי. תודה לך על כל העזרה, זה לא מובן מאליו." ענה קינג, פנה לנעוץ עיניים במצבת הקרניים ונשאר כך ללא ניע.

פרק 7

רובין חזרה למחנה המתעורר. מומונוסקה ויאמאטו תפסו פיקוד ושלחו משלחת לחוות גן העדן להביא מזון לכולם. באורח פלא, סאנג'י החלים כמעט לחלוטין, והחל לפקח על הכנת המאכלים. יהיה משתה, אבל עדיין לא. לופי ישן עמוקות, וגם זורו סוף סוף נרדם, עם הרבה משככי כאבים. רובין שתתה את הקפה של הבוקר שסאנג'י הציע לה, מכרכר סביבה, והלכה שוב לעזור לצ'ופר לטפל בפצועים שעדיין היו צריכים עזרה. לקראת הצהריים, כשסאנג'י הציע לה ארוחה חמה, היא לקחה מנה נוספת והלכה לבדוק מה קורה עם קינג. הוא עדיין ישב בשיכול רגליים מול הקבר של קאידו. היא שוב נעמדה מעט מאחוריו ואמרה בעדינות, "קינג, הבאתי לך משהו לאכול." "תודה רובין," ענה קינג מבלי לסובב את ראשו, "אבל אין צורך. לכי תני את זה לאחד הילדים הרעבים." "אתה צריך קצת לאכול כדי להחלים," אמרה רובין. "אני לא." קבע קינג נחרצות. "אצלי זה עובד אחרת. הסאקה ששתיתי קודם מספיק." באמת הוא לא נהיה שיכור קודם, חשבה רובין, למרות ששתה חבית שלמה. "אבל…" מחתה רובין. "רובין," קטע אותה קינג, מפנה אליה את מבטו האדום, "אני לא בנאדם רגיל. תראי." האש שלו החלה לגלוש לפתע מעורפו ולכסות את כל כנפו הימנית הפגועה. "אחח…" הוא פלט כשהאש הגיעה אל אזור החתך ולעטוף גם את החלק שקודם נגדע. "מה אתה עושה? התחבושות נשרפות!" קראה רובין, כשקינג החזיר לבסוף את הלהבה לעורפו. "תסתכלי." אמר שוב קינג, "זה מתחיל להחלים, לא?" רובין נעצה את עיניה בתפר המנותח לכל רוחב הכנף. העור השחום חסר הנוצות נראה בהחלט יותר טוב מקודם. למרות שצלקת בטוח תישאר, אפילו כשהנוצות יגדלו מחדש הן לא יצליחו להסתיר הכל. "כן, זה נראה הרבה יותר טוב." ענתה רובין, ונתנה את המנה לאחד הילדים שהתרוצצו בסביבה. רובין נגשה והתיישבה לצד כנפו השמאלית, הבריאה. "מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?" היא שאלה. קינג נענע בראשו. "אין לי מושג, אני מרגיש אבוד. קאידו מת, כל הבכירים הובסו, וכמעט כל הכפופים עברו לצד שלכם…" "אני מבינה," אמרה רובין. "גם אני הרגשתי ככה אחרי שקרוקודייל הובס." "היית בצוות של קרוקודייל? השיצ'יבוקאי לשעבר?" שאל קינג. "כן," ענתה רובין, "תחת שם בדוי, מיס אול סנדיי." "אז מה עשית בסוף?" שאל קינג. "האמת שרציתי פשוט להישאר שם ולתת לכל ההריסות להתמוטט עליי, אבל לופי הציל אותי, למרות שהייתי אויבת. אז עליתי לספינה שלו וביקשתי להצטרף אליו." "והוא הסכים?" שאל קינג. "מיד," ענתה רובין, "למרות שלשאר הצוות לקח הרבה יותר זמן להתחיל לסמוך עליי." השתררה שתיקה כשקינג שקע במחשבות. "למה קאידו התכוון קודם כשהוא הזכיר את ג'וי בוי?" הפרה רובין את השתיקה. "את מכירה את האגדה הזאת?" שאל קינג, מופתע. "אגדה?" שאלה רובין, "לא, פשוט נתקלתי בשם הזה בעבר, באחד המחקרים שלי. תסכים לספר לי את האגדה?" בד הדגל שעל פניו של קינג נמתח כך שרובין יכלה לדמיין את קינג מחייך מתחתיו. "רק אם את תספרי לי אחר כך איפה נתקלת בשם הזה." "עסקה הוגנת." ענתה רובין, ונשענה מבלי משים על כנפו הרכה, מאזינה לסיפור.

פרק 8

"זאת אגדה עתיקה שעוברת מדור לדור בשבט שלי." פתח קינג. "היא מספרת על אדם גדול וחזק, מישהו שבכל צעד וצעד שלו מצליח לשנות את העולם: לתקן עוולות, להפיל רודנים, ולעזור לאנשים. להרבה אנשים. אדם שמביא חרות ותקווה לעולם. אחת לכמה מאות שנים, נולד גלגול של האדם הזה, ודואג לרווחת העולם. אבל בפעם הקודמת שג'וי בוי נולד, משהו השתבש. אחד הנש…" קינג השתתק לפתע. "את לא לונארית, אני לא בטוח שמותר לי לספר לך את זה." "גם אני לא בטוחה שכדאי לי לספר לך את מה שאני יודעת." אמרה רובין בקור. "מה קרה לאחד הנשקים העתיקים?" "שמעת על זה! כמובן, את הרי אנציקלופדיה מהלכת." קינג לקח נשימה. "טוב, אני אספר לך הכל. לא שיש לי מה להפסיד, אני כבר מחוץ למירוץ… אחד הנשקים העתיקים הושפע מהיריב החזק של ג'וי בוי ועבר לצד שלו. המהלך גרר מלחמה עקובה מדם, שנמשכה עשרות שנים. לאט לאט, היריבים הכניעו את ג'וי בוי והשתלטו על העולם. הלונארים, שהיו בני הברית הנאמנים והחזקים ביותר של ג'וי בוי, נשארו המעוז האחרון. אבל האויבים גילו את נקודת התורפה שלנו והחלו לטבוח בנו עד שנשארו רק הנשים והילדים. ג'וי בוי עצמו נפגע מידי מי ששלט בנשק הבוגד. אך לפני מותו, הוא הבטיח לשבט שלנו בנשימת אפו האחרונה שהוא עוד ישוב. מישהו בעל כוחות כמו שלו ייוולד שוב בעוד שמונה מאות שנה וישנה את העולם. לאחר מותו, נשות השבט החליטו שהדבר הכי חשוב כעת הוא לשרוד. כל מי שנשאר בחיים, עזב את עירנו העתיקה והיפה, שכבר אז נשלטה ברובה על ידי האויב, והלך לחפש מקום מחיה בנקיקים ובמערות שברד ליין, במקומות שאינם ראויים למחייה לבני אנוש רגילים. ועדיין, החיילים של הממשלה העולמית שקמה המשיכו לרדוף אותנו ולנסות להכחיד אותנו. אמא שלי המנוחה הכניסה לי לראש, שג'וי בוי בטוח יחזור, ושבט לונאריה יחזור למולדתו אם רק נלך אחריו ונעזור לו. זה היה הדבר היחיד שעזר לי להחזיק מעמד שם שנתיים בפאנק האזארד, תחת העינויים של ד"ר וגהפאנק. כשקאידו שחרר אותי משם, הייתי בטוח שזה הוא. הלכתי אחריו בנאמנות, ועזרתי לו להגיע למעמד של החזק ביותר בעולם. אבל מהר מאוד גיליתי לצערי שהוא רחוק מלתקן עוולות ולעזור לאנשים. ובכל זאת, הוא עדיין הציל את חיי, ושמר עליי בקנאות יותר מ-30 שנה. הפסקתי להאמין באגדה והתרכזתי בלהביא את קאידו להיות מלך הפיראטים. ועדיין הוא תמיד חשש, שאם יגיע מישהו שיביס אותו אני אלך אחריו. כעיקרון הוא אמר לי עכשיו ללכת אחרי כובע הקש, רק כי בעיניו הוא הפך להיות החזק ביותר כרגע. אבל… טעיתי כבר פעם אחת. וכובע הקש בכלל לא אדם גדול, הוא קטנצ'יק! איך אני יכול לדעת אם זה הוא בכלל?" סיים קינג בשאלה. "לופי אדם גדול," אמרה רובין. "זה לא קשור לגובה. ולמען האמת, כשאני חושבת על זה, מהרגע שפגשתי אותו, לכל מקום שאנחנו הולכים, באמת משהו משתנה." קינג פער את עיניו כשרובין המשיכה. "בארבסטה הוא מנע מלחמת אחים שקרוקודייל יזם, הפיל אותו והחזיר את המלך הראוי לשלטון. אחר כך בסקייפיה, גם שם הוא הביס רודן והשליט הראוי חזר. בת'רילר בארק הוא החזיר להמון אנשים את הצל שמוריה גנב להם, בשאבונדי הוא שחרר עבדים, ונתן אגרוף בפרצוף לאחד הדרקונים השמיימיים." "וואו, ברצינות?" קטע אותה קינג. "כן," צחקה רובין, "אבל אז נאלצנו להיפרד לשנתיים, וכשנפגשנו שוב הצלנו את אי אנשי הדג מחבורת בריונים איומים. ואז הצלנו את הילדים ההם שעשו עליהם ניסויי גדילה בפאנק האזארד, ו…" "עדיין עושים שם ניסויים על ילדים?!" רתח קינג "איך? אבל האי היה שלנו! לא הייתי נותן לדבר כזה לקרות!" "בגלל זה סיזר קלאון שמר את זה בסוד מכם. זה היה ניסוי עבור ביג מאם." "הבוגד המנוול!" כעס קינג. "בכל אופן, שחררנו אותם והשארנו אותם לחיל הים שיחזירו אותם הביתה." "חיל הים?! המושחתים האלה?!" "זה היה קצין שלופי פעם הציל. הוא היה חייב לו טובה." חייכה רובין. "לא להאמין…" חייך קינג, "את בטוחה שאת לא מגזימה קצת כדי להאדיר את הקפטן שלך?" "מגזימה? אפילו לא סיפרתי לך עדיין על דרסרוזה וזואו, וטוב, את השינוי בוואנו אתה יכול לראות בעצמך." "אז את חושבת שלופי הוא ג'וי בוי?" שאל קינג. "אני לא יודעת," ענתה רובין. "לא הכרתי קודם את האגדה. רק מצאתי פונגליף באי אנשי הדג, שבמקום ההיסטוריה הרגילה כתובה בו התנצלות ממנו. מג'וי בוי, לנסיכת אנשי הדג. הוא התנצל שהוא לא הצליח הפעם לעמוד בהבטחה שלו אליה, אבל אמר שמישהו יגיע בעתיד במקומו למלא אותה." "ג'וי בוי כתב מכתב על פונגליף?" שאל קינג, נדהם, "ג'וי בוי עצמו?" רובין הנהנה בראשה. "אז הוא באמת היה קיים? זו לא סתם אגדה?" "כנראה שלא…" ענתה רובין. קינג קפץ לפתע על רגליו. מתנדנד מעט, אך משולהב. "אם ככה אני חייב למצוא אותו. תודה רובין," קינג הרים אותה בקלילות במותניה ואימץ אותה אל ליבו כמו ילדה שמחבקת בובה. "החזרת לי את התקווה!" "אין בעד מה." חייכה רובין בענווה. "אם כבר מדברים על פונגליף, אפשר לשאול אותך עוד משהו, קינג?" שאלה רובין. "כמובן," ענה קינג, חזר לשבת והוריד את רובין לארץ. רובין התיישבה הפעם על ירכו הארוכה והשרירית, כשידה מחזיקה במותנו, דרך חולצתו הלבנה, מתחת לז'קט העור, כדי לא ליפול. "אני יודעת בבטחה שאמור להיות פונגליף דרך אדום בוואנו." אמרה רובין. "אבל חיפשתי בבירת הפרחים, ואפילו הסתננתי לארמון של אורוצ'י ולא מצאתי אותו. גם באוניגאשימה המשכתי לחפש, וגם שם לא מצאתי. אתה יודע אולי איפה הוא?" "היי! זה הפונגליף של פיראטי חיות הפרא!" ענה קינג בלי לחשוב, "את לא מצפה שאני… בעצם… נכון… את היחידה שמסוגלת לקרוא אותו. ואין כבר טעם לא לגלות לך. אממ… אבל אני חושב שהוא כבר לא קיים." "לא קיים?" שאלה רובין בפליאה, "מה זאת אומרת?" "הוא נשמר במחסני הנשק התת-קרקעיים באוניגאשימה, אלה שבדיוק פוצצו אתמול את כל האי." ענה קינג. "אה, פיו," ענתה רובין. "אם ככה הכל בסדר, פונגליפים לא נהרסים מהתפוצצויות." הסבירה רובין. הפעם הייתה זו היא שקפצה ממקומה. "אני חייבת ללכת לשם, למקום שבו אוניגאשימה נפל, כדי למצוא את פונגליף הדרך! הוא חיוני לנו! אלך מיד לומר לנקאמה שלי ואצא לדרך." "אני בא איתך." אמר קינג. "אעזור לך."

פרק 9

רובין חזרה למחנה. "צ'ופר, סאנג'י, גיליתי מידע על פונגליף הדרך. אני יוצאת למדבר אודון לחפש אותו. אל תדאגו, אחזור לפני שהמשתה ייגמר פה." "רובין־צ'אן," כרכר סביבה סאנג'י בעיני לבבות, "הייתי רוצה ללוות אותך, אבל צריכים אותי פה עכשיו." "גם אותי." אמר צ'ופר. "זה בסדר," אמרה רובין, "דיברתי עם קינג, הוא רוצה ללוות אותי." "זה לא בסדר בשום צורה, רובין!" ענה סאנג'י, "האויב הזה כמעט ניקב לי חור בבטן! מי יודע מה הוא מתכנן עלייך. הוא עלול לחטוף אותך, את יודעת!" "הו!" קרא לפתע צ'ופר, "שכחתי לבדוק לו את הכנף! מיד חוזר." צ'ופר רץ לעבר קינג והשאיר את רובין להתווכח עם סאנג'י. "הקפטן שלו מת, סאנג'י." ענתה רובין, "כל התוכניות שלו השתבשו. תחשוב על זה, אויב כזה חזק, עכשיו הזמן להעביר אותו לצד שלנו לפני שהוא יצטרף למישהו אחר." "הוא יכול לסחוט ממך את כל המידע כדי לנסות להפוך למלך הפיראטים. הוא יכול אפילו להרוג אותך!" אמר סאנג'י. "בינתיים אני זו שהוציאה ממנו מידע חיוני, והוא יכל כבר להרוג אותי קודם אם הוא היה רוצה. הוא פצוע קשה, והוא בכלל לא שואף בעצמו להיות מלך הפיראטים. הוא מחפש את עצמו כרגע, אני אעזור לו למצוא ככה שהוא לא יהווה עלינו איום." "את יודעת שאני סומך עלייך, רובין־צ'אן," אמר סאנג'י, "אבל תיזהרי. אל תשכחי שהוא רצה לרצוח את מומו בדם קר." "לא שוכחת," ענתה רובין, "הוא אדם שיעשה הכל למען המטרה שלו, אם יש לו אחת. הוא שוקל כרגע אם המטרה שלו תהיה ללכת אחרי לופי." "מה?!" נדהם סאנג'י. "מבין עכשיו?" שאלה רובין. "טוב, תשמרי על עצמך." ענה סאנג'י, "חכי, אכין לך צידה לדרך." בזמן שסאנג'י ארז לרובין קופסאות אוכל ומילא חבית מים, נשמעה לפתע שאגת כאב מכיוונו של קינג. רובין מיהרה אליו, ומצאה את צ'ופר ממשש את הכנף הפגועה של קינג. "סליחה שהכאבתי לך," אמר צ'ופר, "אבל זה דווקא סימן טוב." "כל הרופאים אוהבים לענות את המטופלים שלהם." אמר קינג בקול נמוך ומאיים. "עזוב את הכנף שלי." "אני לא כזה," אמר צ'ופר, "אם הייתי יכול לבדוק בלי להכאיב לך הייתי עושה את זה, אבל רציתי לבדוק אם קצות העצבים שנחתכו התחברו. אם לא היה כואב לך עכשיו, זה היה אומר שאיבדת סופית כל תחושה בכנף, אבל מפני שכן כאב לך, אני יודע שרוב הסיכויים הם שתוכל להשתמש שוב בכנף לתעופה. אני לא אכאיב לך יותר, אבל אל תשתמש כרגע בפרי השטן שלך, הוא משנה לך את צורת הכנף והיא עלולה להיקרע שוב. ותשתדל לא להזיז את הכנף בכלל ביומיים הקרובים. אחרי כך נדבר על איך להחזיר לך את התנועה." "אתה באמת… מנסה לרפא אותי?" שאל קינג כלא מאמין. "ברור," ענה צ'ופר, "זו ההתחייבות של כל רופא." "מעולם לא פגשתי רופא כמוך," אמר קינג, "אם אחזור לעוף, אהיה חייב לך." "אתה לא חייב לי כלום, ממזר," רקד צ'ופר, "אני אוהב לרפא אנשים." "רובין," קרא קינג כשראה אותה מתקרבת, עם סאנג'י בעקבותיה, "ארגנתי לנו הסעה." הוא הצביע על כריש-תנין עם בלוטה על ראשו. "האייל הרופא אמר שככה הם נסעו לאודון עם ביג מאם." "קראת לי אייל, ממזר," רקד צ'ופר שוב, "זה לא עושה אותי שמח…" "כמובן," ענה לו קינג, "הבהרת את זה לכולם שם ברחבת ההופעות החיות." "היי, ממזר־ציפור!" קרא אליו סאנג'י, שהתקרב בריצה אחרי רובין. "אני לא יודע למה רובין סומכת עליך, אבל אם היא לא תחזור לכאן עד מחר בריאה ושלמה, יהיה לך עסק איתי, מובן?!" "המטרה היחידה שלי כרגע, היא לעזור לרובין למצוא את מה שהיא מחפשת ולהחזיר אותה לכאן בריאה ושלמה." ענה לו קינג בשלווה, משלב את ידיו. "האוכל והמים שארזתי כאן הם רק בשביל רובין," המשיך סאנג'י. "שמעתי שאין לך בעיה להסתדר בסביבות עוינות, תסתדר לבד." "אין בעיה," ענה קינג, "אתמול לפני המשתה אכלתי ושתיתי מספיק לשבוע. אני אדאג לרובין, לפחות כמו שהיא דאגה לי אתמול והיום." "לפני המשתה?" שאלה רובין. קינג הפנה אליה מבט חם, "ידעתי שבמשתה עצמו אהיה עסוק בלארגן כל מיני דברים," ענה לה קינג, "גם אם לא הייתם באים, לא הייתי מתפנה סתם לשבת ולאכול או לשתות. חוץ מזה, אני לא מסיר את המסכה בפומבי. אני מעדיף לאכול בפרטיות רק עם קאידו, או לבד." "בשבוע הבא תאכל איתי?" שאלה רובין. קינג רק הנהן בראשו. "אז קדימה, אני רוצה לצאת." אמרה רובין והתיישבה על הכריש-תנין. קינג התיישב מאחוריה ושיכל את רגליו מלפניה, כך שרובין ישבה במשולש שנוצר בין רגליו. "קדימה!" קינג הנחית אגרוף נוסף על ראשו של הכריש-תנין, והם יצאו לדרך.

פרק 10

"אז מה קראת באוהרה על שבט לונאריה?" שאל קינג לאחר שהתרחקו מן המחנה. "וואו," ענתה רובין, "זה היה מזמן, הייתי בקושי בת שמונה." היא נשענה לאחור ועצמה את עיניה כדי להיזכר, ראשה מונח על בטנו של קינג. "שבט לונאריה הוא גזע עתיק של בני אנוש גבוהים בעלי כנפיים שחורות וגדולות," החלה רובין לדקלם את הטקסט ממעמקי זכרונה, "הנושאים בקרבם אש פנימית המשמשת אותם למגוון מטרות. מקורם העתיק הוא מן הירח, אולם במשך אלפי שנים הם אכלסו את מצוקי הרד ליין בארץ הקודש, במקום שבו נמצאת כיום העיר שנחשבת למרכז העולם – מארי ג'ואה. בעבר שמשו בני שבט לונאריה כשומרי הסדר של העולם העתיק, ואף נחשבו לאלים, אך הם הוגלו מן המקום על ידי הדרקונים השמימיים, ועד עצם היום הזה הם נרדפים על ידם. בני שבט לונאריה בעלי עור שחום, עיניים אדומות ושיער לבן מבריק, האסוף באופן המוצג באיור. בני שבט לונאריה מחזרים אחרי בנות זוגם בדאייה באוויר בעזרת כנפיהם, וקריאת החיזור שלהם מרטיטה ביופייה ומהדהדת למרחקי-" "זה מה שקראת לפני גיל שמונה?" קטע אותה קינג, מסמיק מתחת למסכת הדגל שלו. רובין צחקקה במבוכה, "קראתי בסתר, בספרים אסורים. אף אחד לא פיקח עליי. אבל גם לא הבנתי את זה אז עד הסוף, אני חושבת. מעניין איך היא נשמעת, קריאת החיזור הזאת." "בפעם האחרונה ששמעתי אותה, זה נגמר באסון." אמר קינג בקול אפל. "אני לא חושב שאשמיע אותה בעצמי אי פעם… אלא אם כן אמצא את ג'וי בוי שישנה עבורי את העולם." "למה? מה קרה בפעם ההיא?" שאלה רובין. "כמו שאמרת, היא מהדהדת למרחקים." קינג פלט נשיפה ארוכה. "היא אמורה להכין את האישה הלונארית ל… להתרבות… אבל היא מזמינה גם אורחים לא קרואים. אם אנשי חיל הים שומעים אותה הם באים לתקוף אותנו במצב פגיע. בגלל זה, כשלוחם לונארי שומע את הקריאה, הוא מיד מתייצב להגן על המחזר ובת זוגו. זה מה שעשיתי, אבל… אני לא מספר את זה טוב. אני אתחיל מהתחלה. כשהייתי ילד, היינו עוברים לעתים תכופות ממקום למקום, ממערה למערה. היינו רק ההורים שלי, אני ואחותי, תמיד במנוסה מחיל הים. ההורים שלי ידעו שכנראה נשארנו אחרונים, לכן הם התאמצו להביא עוד ילדים לעולם. אבל אחרי שהם כמעט נתפסו כשהביאו את אחותי הקטנה, הם החליטו לנסות לדלג על קריאת החיזור. זה לא עבד, אמא שלי לא נכנסה להיריון בלעדיה. לכן, כשהייתי בן שתים-עשרה, אחרי שאבא שלי אימן אותי כלוחם, הוא החליט לנסות שוב. ברגע ששמעתי את הקריאה, לקחתי את החרב של אבא שלי ועמדתי בפתח המערה, יחד עם אחותי. ההורים שלי נכנסו בדאייה, ומיד אחריהם הגיעה פלוגה שלמה של חיילים שירדו בחבלים מהמצוק. נלחמתי באומץ, וזרקתי רבים מהם למטה אל הים, אבל אז… הגיע אדמירל. אדמירל, מול ילד בן שתים-עשרה. לא השפיעו עליו לא האש שלי ולא החרב. הוא העיף אותי הצידה עם האקי הקשחה ופשוט נכנס פנימה ו…" קולו של קינג רעד, "ושחט את אבא שלי… בזמן שהאש שלו הייתה כבויה." "הו, קינג…" אמרה רובין בהזדהות, נזכרת בחוסר האונים שלה עצמה כאשר ירו באמא שלה. קינג בלע את רוקו. "אחר כך תפסו אותי, את אמא שלי ואת אחותי והביאו אותנו לפאנק האזארד. הפרידו בינינו, אבל במשך כמה שבועות יכולתי לשמוע מדי יום את הצרחות שלהן. יום אחד כבר לא שמעתי אותן, וככה ידעתי שנשארתי השריד האחרון." סיים קינג בקול שבור. רובין לקחה אליה את ידו הגדולה של קינג, הכניסה את אצבעותיה מתחת לכפפה השחורה וליטפה במחווה מנחמת.

פרק 11

הכריש-תנין חצה את הנהר למחוז אודון בקלות, למרות שהגשר נהרס. היום החל להתחמם כשחצו את המדבר וקינג פשט את מעיל העור שלו ונשאר בחולצתו הלבנה האוורירית. גם רובין פשטה את המעיל שלה ונשארה בחולצה קצרה. רובין קמה על רגליה, הסתובבה אל קינג ואחזה בכתפו ליציבות. זה לא היה קשה, הצורה שבה רץ הכריש-תנין שמרה על מרכז גופו נע קדימה בצורה חלקה, ללא קופצנות. "אנחנו לבד, אין נפש חיה במרחק קילומטרים סביבנו," אמרה לו רובין, "בוא תרגיש קצת את הרוח, ותן לי לראות שוב את הפנים היפות שלך." רובין החלה למשוך בקשר שהחזיק את הדגל סביב ראשו של קינג. קינג הניח יד על זרועה לעצור אותה, אבל אחרי רגע נמלך בדעתו ועזר לה לפרום את הקשר ולהוריד את הבד מראשו. שערותיו הלבנות והצמה הצדית התנופפו ברוח. "הקעקוע שלך מוצא חן בעיניי." אמרה רובין והתוותה באצבעה סביב עינו של קינג. "זה קעקוע הלוחם שקיבלתי מאבא שלי." ענה קינג בגאווה. "הוא מקסים." ענתה רובין. "תגיד, קינג זה שם בדוי, נכון? קוראים לך… ארבל?" "מאיפה שמעת את השם הזה?!" נלחץ קינג. "ממך," ענתה רובין. "מלמלת אותו כשקדחת מחום." "מי עוד שמע? מה בדיוק אמרתי?" נבהל קינג. "אף אחד לא שמע מלבדי," מיהרה רובין להרגיע אותו. "מלמלת דברים, כאילו אתה מדבר עם קאידו. התנצלת שלא הצלחת לעמוד בהבטחה שלך ולנצח, ואז אמרת משהו כמו: אני כבר לא יכול להיות קינג, אני רק ארבל, קאידו, אני רק ארבל." "לעזאזל," אמר קינג, "את יודעת עליי יותר מדי. אם זו לא היית את, הייתי כבר…" "זה שם ממש יפה," קטעה אותו רובין, "מה המשמעות שלו?" קינג חייך. "זה שם של מצוק." הוא ענה, "מצוק ברד ליין, בארץ הקודש. מעליו שכנה פעם העיר העתיקה של שבט לונאריה." "ארבל…" לחשה רובין, וקינג מצא לפתע ששפתיה של רובין צמודות אל שפתיו. הוא היסס לרגע, ואז הרכין אליה את ראשו והחזיר לה נשיקה חמה ורכה. "מממ…" נאנחה רובין אחרי ששפתותיהם נפרדו, "רציתי לעשות את זה מהרגע הראשון שראיתי את הפנים שלך…" "את לא תאמיני." אמר קינג. רובין הרימה אליו את עיניה הכחולות. "זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי." התוודה קינג. "מה?!" התפלאה רובין. "אני לא בתול או משהו, אם זה מה שאת חושבת," התגונן קינג, "יש בית זונות באוניגאשימה, את יודעת." היה. חשבה רובין, אבל לא טרחה לתקן אותו. "פשוט מעולם לא סמכתי מספיק על אף אחת כדי להוריד את המסכה בזמן שהייתי איתה." הוא הסביר. "ועליי? אתה סומך?" שאלה רובין בתמיהה. "איתך זה אחרת…" ענה קינג, "אמנם נפגשנו רק אתמול, אבל איתך אני מרגיש כאילו… כאילו את מכירה אותי כל החיים. כמו… נפש תאומה כזאת…" "נפש תאומה…" חזרה רובין, "כן, גם אני מרגישה ככה." קינג עטף את ראשה בכף ידו הגדולה וקירב אותה לנשיקה נוספת.

פרק 12

לפני השקיעה הם הגיעו סוף סוף אל האזור שבו נפל אוניגאשימה. זה היה מכתש רחב ידיים בקוטר של כשלושה קילומטרים, שחור ומפוחם, כשכל הסלעים וההריסות מכתרים אותו סביב סביב כמו טבעת. קינג קשר את הכריש-תנין לסלע והקים אוהל בזמן שרובין כבר החלה לחפש את הפונגליף. קינג הצטרף אליה עד מהרה, אך החיפוש לא היה קל: השטח גדול, הכול שחור, והשמש כבר נטתה לשקוע. "אני מתלבט אם להשתמש בכל זאת בפרי השטן שלי," אמר קינג בקול מהורהר. "תהיה לי נקודת מבט הרבה יותר טובה מלמעלה." "יש לך יתרון גובה גם בלי זה," אמרה רובין. "בוא תטפס פה על הסלע הזה ותגיד לי אם אתה מזהה קובייה, או סלע עם פאות ישרות." קינג טיפס והשקיף סביב. "אני חושב שאולי שם יש משהו." הוא הצביע לנקודה מסוימת במרחק מה מהם. הם החלו לצעוד לכיוון, כשלפתע רובין נעצרה. "יש פה טביעת רגל!" היא הצביעה אל העפר החרוך שמלפניה. "קסו!" קינג מיד שלף את הדגל וקשר אותו היטב סביב ראשו. הוא הביט סביבו בחשדנות. "אני מקווה שאף אחד לא ראה את הפנים שלי עכשיו." גם רובין הביטה סביב, אך לא ראתה נפש חיה. "אני לא רואה אף אחד," היא ענתה, "בוא נמשיך בזהירות." הם המשיכו לכיוון הסלע המרובע, שאכן היה בגודל המתאים. רובין מחתה את האפר מהפינה. "זה הפונגליף הכחול," היא אמרה, "קראתי אותו כבר." "באמת? מה כתוב בו?" שאל קינג בסקרנות. מיליון פעם הוא עבר לידו ומעולם לא הצליח לפענח. "היסטוריה." ענתה רובין בקצרה. "השוגונים הקודמים של וואנו." קינג לא היה בטוח שהיא מגלה לו את כל האמת, אבל קיבל את העובדה שייתכן שהיא עדיין לא בוטחת בו לחלוטין. "נמשיך לחפש." ענה קינג. "אני כבר לא רואה כלום," אמרה רובין, "השמש כבר שקעה. כדאי שנחזור למחנה ונמשיך לחפש בבוקר." הם גיששו את דרכם בחזרה כשרק הלהבה שקינג החזיק בידו מאירה להם את הדרך. קינג חימם לרובין את האוכל אבל סירב להצטרף אליה למרות שהציעה לו שוב ושוב. כשהלילה המדברי החל להתקרר מאוד, הם נכנסו לאוהל. קינג כמובן יכול היה להיכנס אליו רק בזחילה, נשכב על גבו והזמין את רובין לשכב על הכנף הבריאה שלו, כמו בלילה הקודם. "תודה," אמרה רובין, "ממש חמים ככה על הכנף, בין המותן ליד שלך. אולי אני אפילו אצליח להירדם." "גם לך תמיד קשה להירדם?" שאל קינג. "כן," ענתה רובין, "הרגל מהתקופה שבה תמיד חששתי שיסגירו אותי. כמה פעמים הצלחתי לברוח בשנייה האחרונה בזכות נדודי השינה שלי." "בעיה מוכרת," ענה קינג. "אמנם קאידו לעולם לא היה מסגיר אותי, אבל המון כפופים חצופים תמיד ניסו לגלות עליי מידע או סתם להציץ כשישנתי. ביצרתי את החדר שלי באוניגאשימה יותר ויותר, עד שהוא נהיה ממש כמו כספת." צחק קינג. "תשמעי מה נעשה. אני רואה שאת עייפה, תנסי לישון עכשיו ואני אשמור, וכשתתעוררי נתחלף, בסדר?" רובין הנהנה והתמקמה בתנוחה יותר נוחה לשינה. "דמייני שאת עפה," אמר לה קינג בקול שקט ומרגיע, "עפה מעל הרד ליין. מתחתייך צוקים אדומים ותלולים, ומשני צדדייך רק שמיים וים, מנוקד באיים קטנים עד האופק. את עפה והרוח נושאת אותך קדימה עוד ועוד, אל הצוק הבא, והבא אחריו… הדרך ארוכה, אבל יום אחד עוד תגיעי לשם, אל העיר הקסומה בארץ הקודש, אל המקום בו תוכלי להיות חופשיה…" נשימותיה של רובין הבהירו לקינג שהיא נרדמה. הוא שכב בלי נוע, בעיניים פקוחות, מאזין לכל צליל ורחש לילי של המדבר.

רובין ישנה פחות מארבע שעות, לפני שהחלה לנוע ולהתהפך בשנתה. "סאול… פרופסור קלובר…" מלמלה רובין, ולפתע זינקה ממקומה לישיבה: "אימא!!!" מתנשפת, רובין הסתכלה סביב בחרדה. "סיוט?" שאל קינג בעדינות. "בלאק מריה המכשפה הזאת…" ענתה רובין בקול רועד, "היא ניסתה ליצור לי אשליות של האנשים שאיבדתי כדי ללכוד אותי. באותו רגע הייתי חייבת להתגבר על זה, אבל עכשיו…" קינג הניח את ידו על כתפה, להרגיע את הרעד שאחז בה. "הזונה הזאת, גם לי היא עשתה את זה!" "ככה אתה קורא לחברת צוות שלך?" שאלה רובין. "היא באמת זונה," ענה קינג "הזונה הפרטית של קאידו, ולא תמיד היא הייתה חברת צוות שלי. היה לה פעם בית זונות בבירת הפרחים. היא לכדה כמה ידוענים ואפילו את אחד הלוחמים המעופפים, כדי לסחוט מאיתנו כספים וטובות הנאה. קאידו שלח אותי לטפל בזה. ניצחתי אותה כמובן והבאתי אותה לאוניגאשימה כאסירה. אבל בקרב ההוא היא יצרה לי אשליה של המשפחה שלי, שגרמה גם לי לסיוטי לילה. קאידו הפך אותה בסוף לזונה שלו. בכל פעם שהוא השתכר הוא היה מנסה לשכנע אותי לקחת אותה, אבל אחרי מה שהיא עשתה לי לא הסכמתי לגעת בה אפילו במקל!" אמר קינג. "אז… אז מי הייתה הזונה שלך?" התפלאה רובין, "סליחה שאני שואלת, אבל מי חוץ ממנה מתאימה לך בגודל?" "אני לא צריך בחורה עד כדי כך גדולה," ענה קינג במבוכה. "הייתה מישהי. סמייל אלבטרוס. מוטת כנפיים מרשימה, אבל מוח של ציפור." רובין צחקה. "אני כבר לא אירדם שוב," היא אמרה לקינג, "תורך לישון, אני אשמור. דמיין שאתה עף מעל הרד ליין…" קינג לא שמע את הסיפור הזה נאמר בקול נשי מאז שהיה ילד. הוא התרפק על קולה הרך של רובין ועצם את עיניו.

פרק 13

"קינג, CP0!" לחשה רובין לפתע, מניחה את זרועה על כתפו למנוע ממנו לקום בתנועה חדה. קינג פקח את עיניו, ערני באופן מיידי, והתרומם על מרפקו. "שני סוכנים עם מסכות," המשיכה רובין לתאר את מה שראתה עינה המשוכפלת בחוץ, באור החיוור של טרם זריחה. "הגבוה סוחב רגל, הנמוך מדמם קשות. נראים פצועים קשה, נראה שהם הסתבכו בקרב יריות." "תקשיבי," ענה קינג בלחישה, מהדק את הדגל סביב ראשו. "אני את הגבוה, את את הנמוך. אני אצא אליהם קודם, שלא יראו אותך. ברגע שתראי אותי תוקף, תנצלי את גורם ההפתעה ותתקפי יחד איתי. בכל הכוח, בלי להסס." רובין התרשמה מחדות המחשבה וזריזות התכנון, כראוי ליד ימינו של יונקו. לפקודה כזאת, הכי טבעי לענות "כן אדוני", אבל רובין רצתה לבסס יחסי שוויון. "קבענו." היא ענתה, מסדרת לו קווצת שיער סוררת שנחשפה ומסתירה אותה מתחת לבד הדגל. קינג יצא מהאוהל, מקפיד להסתיר את רובין מאחורי כנפיו הגדולות.
"היי, מנוולים!" קרא אליהם קינג, "לא ראיתם שהעסקה התבטלה?! מה אתם עוד עושים כאן בוואנו?!" "אוהו," ענה לו הסוכן הגבוה, "מי פה אם לא קינג, אש הפרא?! מה קרה למסיכה שלך? אממ, ולכנף?" "אפשר לחשוב שאתם במצב יותר טוב." ענה להם קינג. "יש לכם הזדמנות אחרונה להסתלק מפה." "עוד לא סיימנו את המשימה שלנו," ענה לו הסוכן, "אבל יש לי הצעה בשבילך. אם תעזור לנו לתפוס אויבת שלך, אנחנו נוותר לך ולא נתפוס אותך הפעם." "באמת?" ענה קינג בקול סרקסטי, "הצעה מעניינת, בהנחה שאפשר לסמוך על המילה שלכם… את מי אתם מחפשים?" "ניקו רובין. מסכים לשתף פעולה?" שאל הסוכן. "ניקו רובין…" ענה קינג כשוקל את האפשרות, ולפתע הרים את קולו ואת רגלו. "…היא אדם חופשי!!!" רגל ארוכה, עטופה באש והאקי נשלחה ישירות לצווארו של הסוכן, והניטים החדים שבקצה המגף של קינג קרעו לו ללא היסוס את הצוואר. הסוכן הנמוך החל לזנק על קינג אך לפתע "דמוניו!" שתי ידיים שחורות בצבצו מעורפו. "ג'אקוזי קלאץ'!" קראה רובין ושברה לו את המפרקת, בדיוק ברגע שבו קינג תפס בכף ידו הבוערת את ראשו של הסוכן הגבוה, שלא קלט את חומרת מצבו מהתקיפה הקודמת וזינק אליו. קינג סובב את ראשו של הסוכן כך שהפצע בצווארו נקרע עוד יותר והוא איבד את הכרתו מיידית מאיבוד דם. קינג הרים את שני הסוכנים המעולפים (או מתים, זה לא ממש עניין אותו), והטיח אותם בסלע מרוחק, יורה אחריהם כדור אש. הוא הסתובב אל רובין. "עבודה טובה." הוא אמר לה. "גם שלך," היא ענתה. "תודה שהגנת עליי." "אם לא הייתי מזמין אותם לאוניגאשימה, הם לא היו כאן בכלל כדי לאיים עלייך." ענה קינג בתחושת אשמה. "לפחות, הקרב החזיר לי קצת את הביטחון שאני עדיין יכול לנצח." "הם היו חזקים," אמרה רובין, "אבל הם כבר היו מותשים מהקרבות הקודמים שלהם." "כן," ענה קינג, "אמנם לא הייתי מזמין אלינו סוכנים ברמה גבוהה משלי, אבל לא תיארתי לעצמי שאיאלץ להילחם בהם כשאני כמעט מושבת לגמרי. קפה?" שאל קינג, ממלא את הקומקום במים ומרתיח אותו בכף ידו. "כן, תודה." ענתה רובין והכינה שתי כוסות.

פרק 14

קינג ורובין חזרו אל הפונגליף הכחול, וקינג טיפס עליו כדי להשקיף ולחפש את האדום. אחרי מספר דקות של חיפוש בנוף השחור שמסביבם, קינג הצביע אל האופק. "אני חושב ששם יש משהו מרובע." רובין ארגנה מדרגות ידיים כדי לעלות גם היא, ומשם קינג הרים אותה בעדינות כדי שתוכל להשקיף מהגובה שלו. "רואה? שם." "זה מרובע," ענתה רובין, "אבל אני לא בטוחה שזה פונגליף." "בואי נלך לשם, ואם זה לא זה, נוכל לטפס עליו כדי להמשיך לחפש." הציע קינג. בדרכם לשם, אמר קינג, "את יודעת, רובין, חשבתי הרבה בלילה על מה שסיפרת לי אתמול, על כובע הקש ואיך הוא משנה כל מקום שהוא דורך בו. תמיד האמנתי וקיוויתי שהייעוד שלי בחיים הוא לחבור לג'וי בוי ולהחזיר את שבט לונאריה למולדתו. אני לא יודע אם הקפטן שלך זה הוא, ואני לא רוצה לטעות שוב. מצד שני, אם זה הוא אני לא רוצה לפספס את ההזדמנות. אז החלטתי דבר כזה: אם כובע הקש יחליט להגיע למארי ג'ואה, אלך אחריו בלי לחשוב פעמיים. אעזור לו להשיג כל מטרה שהוא יבחר בה שם, גם אם אצטרך להקריב את חיי. אם הוא יגיע לשם, הוא בטוח ישנה את העולם. אבל אם הוא יחליט ללכת למקום אחר, זה כנראה לא הוא, ואני… אני רוצה ללכת למארי ג'ואה בעצמי." "השתגעת?" אמרה רובין, "זה מוות בטוח לאדם נרדף כמוך! למה לך לעשות דבר כזה?!" "רובין," אמר קינג, "את לא מבינה כמה אני חולם לראות אותה, את ארץ הקודש, לפחות פעם אחת בחיי. אני נושא בקרבי את כל החלומות, הכמיהות והגעגועים של דורות רבים של שבט לונאריה לארץ הזאת. אם… אם צייד הפיראטים… כלומר מלך הגיהנום, היה הורג אותי, כל שבט לונאריה היה נכחד, בגלות. אני פשוט חייב לראות אותה, אפילו אם זה אומר שיהרגו אותי. לפחות, אמות במולדתי." סיים קינג ברגש. רובין הרימה את מבטה אל עיניו האדומות, הנוצצות מדמעות שלא גלשו מעיניו. "ארבל…" רובין ניסתה להבין איך הוא מרגיש. גם היא התגעגעה לאוהרה, אבל דורות על גבי דורות? "ארבל, אין סיכוי שלופי ירצה ללכת למארי ג'ואה." היא ענתה בעדינות. "הוא רוצה להיות מלך הפיראטים, הוא מחפש את לאפטייל. מארי ג'ואה כבר מאחורינו, אני לא רואה שום דרך שזה יקרה. אני מבינה שאתה מרגיש חובה להגיע לשם, אבל אולי… לפני שתלך, לפחות… לפחות תשאיר אצלי את המורשת של שבט לונאריה? ספר לי כל מה שאתה יודע וזוכר. אם אצליח יום אחד להגשים את החלום שלי, אם יום אחד אצליח לגור במקום בטוח, אני אקים ספריה, כמו באוהרה, שבה כל מי שירצה יוכל לקרוא הכול על ההיסטוריה של העולם. הסיפור של שבט לונאריה חייב להופיע שם." אמרה רובין. קינג הנהן בראשו, התכופף אליה ומחה בעדינות את הדמעות שזלגו על לחייה. "כן, אשאיר לך את המורשת שלי. אל תבכי עליי. מנוול כמוני לא צריך שיבכו עליו. זאת ההחלטה שלי."

פרק 15

כשהם התקרבו לקובייה הם ראו שהיא הרבה יותר גדולה מפונגליף. היא הייתה יותר גבוהה מקינג, אולי שמונה מטרים בגובה. "מה זה יכול להיות?" התפלאה רובין. "אולי זה…" חשב קינג בקול רם, "היי! זה החדר שלי! אמרתי לך שהוא כמו כספת." קינג צחק ורץ אליו. הוא בחן אותו מכל הצדדים, מוחה מעט אפר מכאן ומשם. "הוא הפוך על הצד. הנה הדלת." קינג ירד על ברכיו, יצר להבה בידו וחימם אזור מסוים בחלק התחתון של הדלת. לפתע נשמע 'קליק' וקינג הרים את דלת הפלדה הכבדה כלפי מעלה על המסילה שלה. רובין הציצה פנימה. מיטה ענקית עמדה כשראשה כלפי מטה ואזור הרגליים כמעט נוגע בתקרה. ארון גדול מילא כמעט את כל הרצפה, ועליו היו הפוכים כיסא ללא משענת ושולחן כתיבה בגודל שמתאים לקינג. ביניהם היו זרוקים בערבוביה בליל של חפצים שונים. קינג החזיק את הדלת מעל לראשו ביד אחת, ובשנייה גרר אליה את המיטה, כדי שתחזיק את הדלת שלא תיפול. החדר היה כמו אולם גדול בשביל רובין, אולם למידתו של קינג, הוא היה בסך הכול חדר די קטן וקומפקטי, המכיל את חפציו האישיים ותו לא. "שום דבר לא נשרף." התפלאה רובין. "החדר שלי חסין אש." הסביר קינג. "הו, סוף סוף חולצה שאפשר לכפתר!" הוא שמח, פשט את החולצה החתוכה שלו ולבש את החולצה מהארון. בחולצה היו שני שסעים ארוכים באזור השכמות, בשביל הכנפיים, שנסגרו מלמעלה בעזרת כפתור. "אני עולה בינתיים למעלה." אמרה רובין, מאפשרת לו פרטיות בנבירה בחפציו, "אולי מכאן אצליח למצוא את הפונגליף האדום." רובין השקיפה סביב, לאזורים שקודם היו רחוקים קודם מכדי לראות היטב, ובחנה את הנוף השחור. "אני רק אורז לעצמי כמה דברים ואצטרף אלייך." השיב לה קינג. "הו, הנה המסכה השנייה שלי! והמעיל!" רובין חייכה לעצמה. זורו לא יאהב לראות אותו כאילו שום דבר לא נפגע. לפחות את הכנף הוא לא יוכל להסתיר. "החרב של אבא שלי!" קרא קינג. "סיפרתי לך שקאידו גנב אותה מפאנק האזארד עבורי?" "זו לא הייתה החרב שנשברה?" שאלה רובין. "לא," ענה קינג. "ההיא הייתה חרב שיוצרה בוואנו, עם טריק שיניים שמעיף את החרבות של היריב. תכנון של קווין. אבל זאת – זאת מייטו אמיתית. בקרב מול זורו נזכרתי בכמה דברים שאבא שלי לימד אותי, ושכחתי מזמן כשאימצתי את שיטות הלחימה של פיראטי חיות הפרא. למרות שהובסתי, אני שמח שנלחמתי מולו. זה היה שיעור חשוב עבורי." קינג יצא מהחדר, תלה את הנדן בחגורתו, שלף את החרב הארוכה והתבונן בה באהבה. "בחרב הזאת, אלחם רק במארי ג'ואה." הוא החליט. "הנה הוא!" קראה רובין לפתע, "אני בטוחה שזה פונגליף! סיימת פה? בוא נזוז. סיאן פלר!" רובין קפצה מגג החדר הגבוה, "ווינג!" זוג כנפיים פרצו משכמותיה כדי לרכך את הנחיתה שלה, ונעלמו ברגע שנגעה בקרקע. "יש לך כנפיים?!" קינג שכח לסגור את הפה מרוב תימהון. "רק לכמה שניות." התנצלה רובין. "הלוואי שהייתי יכולה להחזיק אותן יותר." "יש לך כנפיים…" חזר קינג בהלם, נועץ בה עיניים בשקיקה. "רובין…" הוא החזיר את החרב בהיסח הדעת לנדן, ונפל על ברכיו, אוסף אותה בזרועותיו ומקרב אותה לנשיקה. "את כל כך יפה… את פשוט… מושלמת…"

פרק 16

רובין שקעה לתוך הנשיקה של קינג והעבירה את ידה בשערו הרך, עד שלפתע, "אחח!" רובין נבהלה ומשכה את ידה מהחום הצורב שעל עורפו של קינג. "סליחה," לחש קינג, תפס את ידה בזהירות ונשף עליה כדי לקרר את המקום. לאחר מכן הוא נשק על ידה, והיא אמרה בהתנצלות, "הייתי צריכה להיזהר יותר." "גם אני." הוא ענה. "בוא נמצא את הפונגליף." החזירה אותו רובין למטרה שלהם, "ארזת כל מה שרצית?" היא שאלה וזרקה מבט אחרון לכיוון החדר של קינג. "כן, רק כמה בגדים ואת החרב." הוא ענה. "מה זה, יש שם עיתון?" שאלה לפתע רובין. "זה? עיתון ישן מלפני כמה ימים." ענה קינג. "קראתי אותו כבר." "אפשר?" שאלה רובין, "לא קראתי עיתון כבר כמה שבועות, מאז שהגעתי לוואנו. אין לי מושג מה קורה בעולם שבחוץ." קינג הושיט לה את העיתון. "תודה." אמרה רובין. העיתון היה מקופל לשניים כך שרובין ראתה את הכותרת הראשית: החלטת הלבלי: ביטול מערך שבעת השיצ'יבוקאי. "בוא נתקדם לעבר הפונגליף ואקרא את זה בדרך." הם החלו לצעוד, ורובין קראה את הכותרת המשנית: בעקבות יוזמתם של המלך קוברה מארבאסטה והמלך ריקו דולדו מדרסרוזה, הועברה בלבלי החלטה דרמטית, מערך שבעת השיצ'יבוקאי יבוטל והשבעה יהפכו לפיראטים מן המניין. "וואו," אמרה רובין, "אתה רואה, ארבל? המלכים האלה, יושבים על כיסאם בזכות לופי. תראה איזה שינוי משמעותי קרה בזכותו." "כן, שינוי גדול," ענה קינג, "אבל איך זה עוזר לנו? איך זה משחרר את האנשים הנרדפים בעולם?" "אם שאר השיצ'יבוקאי מבצעים עוולות במדינות אחרות," ענתה רובין, "הממשלה כבר לא תעלים עין. לך ולי זה עדיין לא עוזר, אבל אולי זה יפר את האיזון בין הכוחות בעולם. אם הממשלה העולמית תיחלש בגלל זה, יקרה פה תוהו ובוהו שאי אפשר לנחש את סופו. בוא נקווה, שאחת האפשרויות תהיה עולם טוב יותר עבורך ועבורי." "מהפה שלך לאלוהים." אמר קינג. "זה הפונגליף האדום?" קינג התקרב אליו וניסה למחות ממנו את האפר. קרוב למרכז הפיצוץ, הוא היה מכוסה בשכבה עבה של אפר שחור, אך לא נראה כי ניזוק באופן כלשהו. "כן," אמרה רובין, מצליחה לחשוף פינה אדומה, "מצאנו אותו." אבל הפונגליף נראה חלק. האפר השחור נכנס לכל החריצים של הכתב החרות באבן, ואי אפשר היה לקרוא בו דבר. רובין שכפלה ידיים והחלה למחות את הפונגליף, אך ללא הועיל. "אני יכול לנסות לעשות רוח עם הכנפיים." הציע קינג. "חשבתי שתצטרך את הכנף שלך במארי ג'ואה, לא?" ענתה לו רובין. "צ'ופר אמר לא להזיז אותה עד מחר." "אוף, לעזאזל." התאכזב קינג. "איך אני יכול לעזור? הממ… אה! יש לי רעיון פשוט. זוזי בבקשה קצת אחורה." ביקש קינג ופתח את אבזם חגורתו. רובין, שקלטה מה הוא עומד לעשות, תפסה מרחק ניכר מהפונגליף כדי לא לחטוף ריקושטים. הפונגליף הגיע לקינג עד אמצע גובה הבטן. הוא הפשיל את מכנסיו למינימום ההכרחי והחל לשטוף היטב את הפונגליף. רובין ראתה את קצה החריץ של ישבנו השחום ושקלה אם כדאי לבצע "גראב". הוא היה מאוד מושך בעיניה, אבל בסופו של דבר החליטה להתאפק. עדיין לא, היא חשבה, והפונגליף כרגע בחשיבות עליונה. קינג סיים להשתין וסגר את מכנסיו. "סליחה על הריח," הוא התנצל, "אבל לפחות אפשר לקרוא עכשיו." רובין התקרבה קצת והחלה לקרוא. עדיין נשאר קצת אפר בחריצים השקועים של האותיות, אבל זה אפילו הדגיש אותן יותר והקל על הקריאה. "נו, מה כתוב?" שאל קינג, סקרן. רובין הביטה בו. "מה ייתן לך המידע הזה?" היא שאלה, "לא עדיף לך שאספר לך מה אני יודעת על המרתפים הסודיים מתחת למארי ג'ואה?" "יש מרתפים סודיים מתחת למארי ג'ואה?" התפלא קינג, "צודקת. אני כבר לא אגיע ללאפטייל. עדיף שתספרי לי דברים שיעזרו לי ביעד החדש שלי." "בוא נחזור," אמרה רובין, "יש לנו הרבה על מה לדבר בדרך."

פרק 17

הם עשו את דרכם חזרה על הכריש-תנין כשהם לא מפסיקים לדבר. רובין סיפרה לקינג את מה שקראה באוהרה על מארי ג'ואה, וקינג סיפר לרובין על ילדותו, ועל כל המנהגים והמסורות שלמד מהוריו כדי להעביר הלאה לדורות הבאים שלצערו כנראה כבר לא יהיו קיימים. "אתה לא יכול להביא ילדים עם אישה רגילה?" שאלה רובין. "זה נעשה בעבר," ענה קינג, "ורוב הילדים המעורבים אף יצאו לונאריים, לפחות בעלי כנפיים או אש, אבל כיום זה מסוכן עוד יותר מבעבר." הוא הסביר. "קריאת החיזור מסכנת אותי, את האישה שאבחר, ונניח שנצליח, מה יהיה על הילד? אפילו תחת פיראטי חיות הפרא לא העזתי להביא ילד לעולם. הלשנה אחת מספיקה כדי לסיים את חייו בטרם עת. ראית שהסוכנים האלה שורצים בכל מקום." רובין הנהנה. "אני מבינה. גם אני לא יכולה להרשות לעצמי בשום אופן להיכנס להיריון במצב שלי." אחרי כמה שניות של שתיקה קודרת, קינג החליט להחליף נושא והתחיל לדבר על פטראנודונים, כישורי התעופה והציד שלהם, ופתאום הוא אמר, "את יודעת שפטראנודון זכר גדול באופן טבעי פי שתיים מהנקבה?" רובין צחקה, "אתה גבוה ממני פי שלוש. אולי אם אצמיח עוד זוג רגליים מתחת לרגליים הרגילות שלי הפרש הגבהים בינינו יסתדר? או שאני יכולה פשוט לשכפל את עצמי בכל גובה שיתאים לך." קינג חייך. "אבל זו לא תהיה באמת את." "בטח שכן," אמרה רובין, "האיברים המשוכפלים שלי הם בדיוק כמו המקוריים. אני מרגישה הכול. תראה מה עשתה לי בלאק מריה על יד משוכפלת." רובין הראתה לו את החתך המחלים שעל זרועה. קינג נשק על זרועה בעדינות. "אני שמח שהבסת אותה." הוא אמר. "תגידי, איך את יוצרת כנפיים?" הוא שאל לפתע. "בעזרת הידיים," ענתה רובין, "האצבעות משמשות כנוצות. אולי יש לך איזו עצה בשבילי איך לא להתעייף כל כך מהר כשאני משתמשת בהן?" "מממ… כשאת יוצרת אותן בלי תנועה את מתעייפת?" שאל קינג. "קצת," ענתה רובין, "אבל בעיקר הנפנוף מעייף אותי." "ברור." ענה קינג. "רובין, יש הבדל מהותי בין ציפורים קטנות לבעלי כנף גדולים. תחשבי על חסידות, או נשרים, הם לא מנופפים כל הזמן, נכון?" "נשרים עפים במעגלים…" אמרה רובין, חושבת. "נכון. גם חסידות. וגם לונאריים ללא פרי שטן. הם תופסים תרמיקות, זרמי אוויר חמים שמסתלסלים ועולים מהאדמה, ומתרוממים איתם למעלה בלי שום תנועה, כדי לחסוך כוחות." הסביר קינג. "ברגע שהם מגיעים לשיא הגובה, הם עוזבים את התרמיקה ודואים לכיוון שהם רוצים, ממש כמו גלישה במגלשה. הנפנוף נדרש רק כדי להיכנס לתרמיקה, וכדי לנחות. הנה, רואה שם את האבק שעולה ומסתלסל מעלה?" רובין עקבה בעיניה אחרי אצבעו של קינג, ואז הרימה אותן וראתה ציפור כלשהי נעה במעגלים בשמיים מעל המערבולת. "עם קצת ניסיון תוכלי לזהות אותן בקלות." "אני לא חושבת שאוכל להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן." אמרה רובין. "בואי נבדוק." אמר קינג. "עמדי פה מול הרוח, ותראי לי את הכנפיים שלך." "כאן, על הכריש-תנין?" נלחצה רובין, "אני אפול!" "מה פתאום." ענה קינג, "תאזני איתן את שיווי המשקל שלך. אני אחזיק אותך שלא תתרוממי." רובין נעמדה כשקינג מחזיק במותניה מאחור, ויצרה את הכנפיים שלה. קינג התנשם, אבל התגבר על עצמו כדי להתרכז ולהצליח ללמד אותה. "המבנה שלהן מצוין," הוא אמר, "פשוט תחזיקי אותן ככה, פרושות, בלי להתאמץ. זה קשה לך?" "לא ממש…" ענתה רובין. "ככה בלי תנועה אני יכולה להחזיק כמה דקות." "תרימי אותן רק טיפה. כן, ככה. מרגישה את כוח העילוי?" "וואו, כן!" קראה רובין, "אתה מחזיק טוב? אני מרגישה שהכנפיים עוד רגע מרימות אותי!" קינג צחק, "אם אעזוב אותך אצטרך לפרוש כנפיים בעצמי כדי להחזיר אותך. ואת לא מרשה לי לעשות את זה עד מחר, נכון?" קינג נתן לה להתרומם כחצי מטר מגב הכריש-תנין, אך לא עזב לרגע את מותניה. אחרי כחמש דקות, רובין פוגגה את כנפיה. "וואו, זה היה מדהים!" היא אמרה. "מחר אעזור לך לשפר גם את הנפנוף." אמר קינג. "אני כבר מחכה לשיעור." אמרה רובין בחיוך והתיישבה, נשענת לאחור על קינג.

פרק 18

בשעות אחר הצהריים, אחרי שהכריש-תנין חצה בחזרה את הנהר, קינג חזר ללבוש את מעיל העור שלו ואת הכפפות, אך רובין עצרה אותו לפני שעטה את המסיכה. "נשיקה אחרונה לפני שאתה חובש את הדבר האיום הזה." היא ביקשה. "איום?" צחק קינג, "כן, אני מניח שככל שאני יותר איום, אני מוגן יותר." הוא ענה. "לא מול הצוות שלי," חייכה רובין, "אצלנו ככל שהאויב יותר איום, הוא מטרה יותר טובה להביס." "כן," חייך קינג במרירות. "חוויתי את זה על בשרי." רובין התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה על שפתיו. קינג העביר את ידו בשערה והצמיד אותה אליו, משתף איתה בנשיקה את כל הרגשות שלא יכול היה לבטא בקול. לאחר שנפרדו, קינג בכל זאת חבש את המסיכה, אסף את שיערו היטב פנימה וסגר את הרוכסן. "את יודעת שאין לי ממש ברירה," הוא אמר. "זה לא רק הצוות שלך, וואנו מלאה באנשים שרק ישמחו לקפוץ על המציאה ולהלשין עליי לממשלה העולמית. לא רק הסמוראים, אפילו חברי הצוות שלי." "אני מבינה," אמרה רובין. "גם אני הייתי פעם בצוותים כאלה. שומרים עליך רק כדי להשתמש ביכולות שלך, אבל לא מהססים לרגע כשהפיתוי של הבאונטי עולה על התועלת שלהם." "כן…" נאנח קינג.
הלילה כבר ירד כשהם ראו מרחוק את המחנה. קולות הצחוק והשירה שהגיעו לאוזניהם גרמו לקינג לעצור את הכריש-תנין. "הגענו." הוא אמר. "אני חושב שאקים את האוהל כאן. את יכולה להמשיך לנקאמה שלך." "אתה לא רוצה לדבר עם לופי?" שאלה רובין. "עדיין לא, לא עכשיו." ענה קינג. "אני לא מרגיש בנוח להיכנס לשם בזמן שאתם חוגגים את המפלה שלנו." הוא הסביר. "אז אתה רוצה להישאר כאן לבד?" שאלה רובין. "אני רגיל להיות לבד." ענה קינג במשיכת כתפיים. "מישהו שאהבתי אמר לי פעם," סיפרה רובין, "שאף אחד לא נולד בעולם כדי להיות לגמרי לבד. הוא הבטיח לי שיום אחד אמצא נקאמה שיגנו עליי. זה לקח עשרים שנה, אבל בסוף זה קרה." "היה לי את קאידו." ענה קינג. "אני עדיין מתאבל עליו, את יודעת." רובין ליטפה את לחיו דרך המסיכה והנהנה. הם שחררו את הכריש-תנין, ורובין עזרה לקינג להקים את האוהל לפני שפנתה ללכת. "הו, לא סיימתי לקרוא את העיתון!" היא קראה כשראתה אותו. "אשמור לך אותו לבוקר." ענה קינג. "לכי תחגגי את הניצחון שלך על בלאק מריה, מגיע לך לחגוג." "תודה," ענתה רובין. "אני אחזור בבוקר, או קודם אם לא אצליח להירדם." קינג הנהן והמשיך להביט אחריה כשהתרחקה.
רובין נכנסה לשטח החגיגות. "רובין-צ'אן!!!" הראשון שראה אותה היה כמובן סאנג'י, רץ אליה עם מגש ועיני לבבות, ומתחיל לפרט את המאכלים שהכין במיוחד בשבילה. "סאנג'י," חייכה רובין, "איזה כיף לחזור." "נו, רובין, מצאת את פונגליף הדרך?" נאמי ניגשה וחיבקה אותה בחיבה. "נאמי," התפלאה רובין, "את בסדר?" "עדיין קצת כואב לי הראש," ענתה נאמי, "אבל מרקו ריפא לי את הסדק בגולגולת, אז אני מרגישה הרבה יותר טוב." "מרקו רופא מדהים," הסכימה רובין. "כן, מצאתי את הפונגליף." רובין לחשה על אוזנה של נאמי את ציוני הדרך שהיו כתובים עליו. "וואו!" אמרה נאמי, "מצאנו כבר שלושה פונגליפי דרך, חסר לנו רק אחד!" "באמת?" שאלה יאמאטו שצצה פתאום, "איזה מהם חסר לכם?" "אנחנו לא יודעים." ענתה רובין. "הפונגליפים הוזכרו ביומן של אודן," אמרה יאמאטו, "איזה כבר מצאתם?" "מצאנו את הראשון בזואו, את השני אצל ביג מאם, ועכשיו בוואנו את השלישי." ענתה רובין. "וכשעברתם באי אנשי הדג לא מצאתם פונגליף?" "היה שם פונגליף, אבל לא פונגליף דרך." אמרה רובין. "מוזר," ענתה יאמאטו, "כשרוג'ר ואודן עברו שם כן היה שם אחד." "הממ…" הרהרה רובין, "אי אנשי הדג היה בשליטה של שירוהיגה רוב הזמן הזה. אולי מרקו יודע משהו?" "מרקו!!!" הרימה נאמי את קולה מעל ההמולה "בוא רגע, יש לנו שאלה אליך." מרקו ישב לצד זורו, שעדיין היה חבוש מכף רגל ועד ראש, והעביר את הלהבה שלו על כתפו של זורו. "עוד רגע," הוא ביקש. לאחר מכן ניגש והתנצל. "סליחה, זורו פצוע כל כך קשה, אני לא יכול לרפא אותו בבת אחת. הצלחתי בינתיים לרפא לו רק את הגולגולת והצלעות, ועכשיו את הכתף. מה רציתן?" "רצינו לשאול אם במקרה אתה יודע משהו על פונגליף הדרך שהיה באנשי הדג בתקופה של רוג'ר." שאלה רובין. "פונגליף הדרך?" שאל מרקו, "אה, כמובן. את בוודאי רוצה לקרוא אותו, רובין. אי אנשי הדג הוא מקום שכל הפיראטים עוברים בו. בתקופה הראשונה אחרי הוצאתו להורג של רוג'ר, כל צוות פיראטים שהצליח לחצות את אי אנשי הדג השיג עותק. זה לא מצא חן בעיני שירוהיגה, אז הוא הזיז אותו משם והעביר אותו למקום יותר בטוח. את רוצה שאשיג לך עותק?" "אשמח מאוד, תודה." ענתה רובין. "אטפל בזה ברגע שאוכל." ענה מרקו וחזר לטפל בזורו.
"רובין!" קרא סאנג'י פתאום, "תגידי, חזרת משם לבד? הממזר הציפור לא עמד במילה שלו, נכון?" רובין חייכה. "דווקא כן עמד. הוא ליווה אותי הלוך וחזור, עזר לי לחשוף את הפונגליף מהאפר שהיה עליו, ואפילו הגן עליי מסוכנים של ה-CP0." "פששש… לא ציפיתי ממנו." התרשם סאנג'י. "אז איפה הוא? מה הוא החליט לעשות בסוף?" הוא שאל. "הוא לא רחוק מכאן," רובין הצביעה לכיוון שממנו נראתה להבה קטנה מרוחקת. "והוא החליט… איך אני אסביר לך… הוא החליט כנראה שהוא רוצה למות במולדתו. הוא אמר שאם לופי יחליט להגיע לשם, הוא ילך אחריו ויעזור לו בכל מטרה שהוא יבחר. אבל אם לופי יבחר ללכת למקום אחר, הוא פשוט יגיע למולדתו כדי למות שם. אני לא לגמרי מבינה את ההחלטה הזאת." התוודתה רובין. "ואיפה היא נמצאת, המולדת הזאת שלו?" שאל סאנג'י. "מארי ג'ואה, הוא אמר." ענתה רובין. "פחחח, חה חה חה!!!" צחק סאנג'י, "שילך למות שם, המנוול. אין מצב שלופי יגיע לשם. אנחנו ככה קרובים כבר לאי האחרון. לופי צריך ממש ליפול על הראש כדי ללכת להתעסק עם הדרקונים השמימיים במקום למצוא את הוואן פיס ולהפוך למלך הפיראטים!" "זה מה שאמרתי לו," אמרה רובין, "אבל חבל לי עליו. הוא השריד האחרון משבט מפואר שלפי האגדות אמור לעזור לאדם הנכון להביא את השחר לעולם. הרבה אנשים פה בוואנו ובזואו מאמינים שלופי הוא האיש הזה. כארכיאולוגית, לא הייתי רוצה לראות את השבט שלו נכחד רגע לפני שיוכל לממש את הייעוד שלו בעולם." "אל תדאגי, רובין," ענה סאנג'י, "אם מה שצריך זה אש וכושר תעופה, אני יכול למלא את התפקיד הזה יותר טוב ממנו." רובין רק הנהנה ונעצה את מבטה בשלהבת המרוחקת, באדם הבודד וחסר התקווה שישב שם, וליבה יצא אליו. היא רק קיוותה שאולי, איכשהו, היא תמצא דרך לעזור לו.

פרק 19

עד מהרה, העליצות והשמחה של כולם הסיחו את דעתה של רובין מקינג, והיא צפתה בחיוך בחברי הצוות שלה רוקדים עם מקלות תקועים באף, לצלילי הגיטרה של ברוק או השמיסן של היורי. כולם דיברו בהתלהבות על הקרבות והניצחונות, אכלו, שתו והשתכרו. לקראת השעות הקטנות של הלילה כולם התחילו להירדם, אחד אחד, ורובין שוב מצאה את עצמה ערה כשכולם ישנים. היא הייתה עייפה, וניסתה למצוא מקום נוח להירדם בו, אבל לא הצליחה והתחיל להיות לה קר. בסופו של דבר היא מצאה את עצמה הולכת לכיוון הלהבה המרצדת שבקצה המרוחק של המחנה. רובין הציצה לתוך האוהל. קינג נראה ישן, אבל לא רגוע, ומתהפך מצד לצד. "קינג," לחשה רובין ברכות, "אפשר לישון לצידך?" קינג קפץ בבת אחת לישיבה, ראשו פוגע בבד האוהל, וכמעט מחורר אותו עם השפיץ של המסיכה. "רובין!" הוא התנשף. "רובין, את בסדר… חלמתי שנפגעת בגללי." "אולי זה מפני שאתה ישן עם המסיכה. אין לך מספיק חמצן." אמרה רובין והתיישבה לצידו. קינג נשכב בחזרה ואימץ את רובין אליו. "אני מגזע שלא צריך הרבה חמצן," הוא הסביר. "השבט שלי חי אלפי שנים מעל הרד ליין, באוויר דליל, ולפני כן על הירח. זה לא זה, פשוט אני… אני דואג לך, רובין. אני רוצה להגן עלייך, אבל אני חושש, שאם אתקרב אלייך יותר אחשוף אותך לסכנה גדולה יותר." הוא אמר. "שטויות." פסקה רובין. "שנינו באותה סירה. באתי לישון לידך כי היה לי קר." קינג עטף אותה בכנפו הגדולה והחמימה. "דמייני שאת עפה…" הוא התחיל לדקלם. "כן, מחר תלמד אותי לעוף טוב יותר…" מלמלה רובין ונצמדה אל גופו החמים.

"סליחה, אפשר להיכנס?" קולו של צ'ופר העיר בבת אחת את הזוג המנמנם. השמש כבר האירה בגובה השמיים. "צ'ופר, בוקר טוב," חייכה רובין. "בוקר טוב, אייל־סנסיי." ענה לו קינג. "באתי לבדוק את מצב הפציעות שלך." אמר צ'ופר, "אפשר?" "כמובן." קינג התיישב ויצא מהאוהל. "נראה שהחתכים בחזה ובצוואר מחלימים היטב," אמר צ'ופר, "למרות שיישארו לך צלקות רציניות." "אני גאה לשאת את הצלקות האלה, מאותה החרב שצילקה את קאידו, ומידיו של אחד הסייפים הטובים בעולם." אמר קינג. "אתה מעריץ את זורו?" שאל צ'ופר, "אחרי מה שהוא עשה לך?" "אני מכבד ומעריך אותו." ענה קינג "עד הרגע האחרון לא האמנתי שהוא יצליח להביס אותי, אבל הוא פשוט סייף מעולה." "בוא נראה מה מצב הכנף," אמר צ'ופר. "תתחיל לפרוש אותה, לאט לאט, ותגיד לי מה אתה מרגיש." קינג נעמד, והחל לפרוש את הכנפיים שלו באיטיות. "זה כואב," הוא אמר לצ'ופר, "אבל לא כמו אתמול. כאב נסבל יותר." צ'ופר הפך את עצמו לצורת אדם כדי לבחון את הכנף קצת יותר מגבוה. כשהכנפיים היו פרושות לחלוטין, קינג פלט נשיפה. "אני חושב שאני יכול לדאות איתן אפילו." קינג נפנף איתן פעם אחת, וצ'ופר כמעט מעד ולקח צעד אחורנית. "וואו! איזו רוח!" הוא קרא. "נראה שאתה מחלים, אבל אני עדיין ממליץ לך לא להפוך צורה עם פרי השטן שלך עד שיגיע הזמן להוציא את התפרים." "אני יכול להעביר לרובין שיעור תעופה?" שאל קינג. "מה? חה חה חה," הופתע צ'ופר, "אני מניח שאתה יכול, אם לא תאמץ את הכנף יותר מדי. אל תשכח שחסרות לך נוצות, תצטרך לעבוד איתה יותר קשה מאשר עם כנף שמאל." "אני רק אעבוד איתה על הדיוק של התנועות," ענה קינג. "אני לא מתכנן להמריא היום." "טוב," אמר צ'ופר, "אז נתראה אחר כך, אני הולך היום לעבוד על תרופה לתופעות הלוואי של הסמייל."
קינג ערך לרובין שיעור מפורט על כל סוגי התנועות, בהמראה, נחיתה, האצה, האטה וסיבוב, ורובין הסתכלה והקשיבה ואז יצרה כנפיים משלה לכמה שניות כדי לנסות לחזור על כל תנועה. ילדי העיירה החלו להתאסף והציצו מאחורי העצים והאוהלים. "בואו, בואו," קראה אליהם רובין, "אל תפחדו. אתם יכולים להסתכל, אנחנו רק לומדים לעוף." "גם אני רוצה!" "גם אני!" קראו הילדים. "חי, חי, כשיצמחו לכם כנפיים." צחקה רובין. אבל הילדים פרשו את ידיהם לצדדים והחלו לחקות את תנועות הנפנוף כמיטב יכולתם. "כשהכנף שלי תחלים, אקח את כל מי שירצה לסיבוב בשמיים." אמר קינג. הילדים לא יכלו לראות את החיוך שלו, אבל שמעו זאת בקולו. או־טוקו ניגשה פתאום לקינג ואמרה לו בחיוך גדול, "אני רוצה לעוף, אבל אתה מפחיד, חה חה חה!" "זאת רק המסכה שלו," אמרה רובין. "בואי אני אגלה לך סוד," אמר קינג והרים את או־טוקו על הידיים. "המסכה שלי מפחידה כי אני בעצמי מפחד." הוא לחש לה. "אתה כל כך גדול וחזק, אתה לא יכול להיות אמיץ?" היא שאלה בתום. "לכל אחד יש משהו שהוא מפחד ממנו." הסבירה רובין. אבל קינג אמר, "העולם מתחיל להשתנות, אולי באמת הגיע גם הזמן שלי להיות אמיץ יותר." הוא הניח את או־טוקו על הארץ, ובהיסוס, פתח את הרוכסן והוריד את המסכה. "אם ילשינו עליי, אז ילשינו." הוא אמר. "מה שיהיה יהיה. אני חייב לתת לעתיד הבלתי ברור הזה סיכוי." שיערו הלבן השופע גלש על כתפיו, ורובין כמעט יכלה לשמוע את פעימות ליבו הדוהר. "אתה חמוד," אמרה או־טוקו, "חה חה חה, אני מסכימה לעוף איתך." "אין למי להלשין," אמרה רובין כדי להרגיע את קינג. "שמעתי את מומונוסקה אומר אתמול שזונישה סילק מוואנו את כל הספינות של חיל הים שחיכו לתקוף את וואנו." "זונישה?" שאל קינג, "את לא מתכוונת ל… מומונוסקה הפעיל את הפיל של זואו?" קינג לקח נשימת הפתעה. "אוי לא, איזה אידיוט הייתי! נתתי פקודה להרוג את הנש…" קינג הביט בילדים ועצר את מילותיו. ואז הוסיף בשקט, "מזל שאף אחד לא הצליח למלא אותה…" קינג לקח עוד נשימה כדי להתעשת. "בואי אלמד אותך עכשיו כל מה שאני יכול," הוא אמר לרובין, "לפני שהשוגון החדש יוציא אותי להורג."

פרק 20

לקראת הצהריים, הופיע לפתע גאזלמן, מתרוצץ ברחבי המחנה ומזמין את כל פיראטי חיות הפרא לשעבר. "אדון קינג, אדון מומונוסקה מבקש לכנס את כל הפיראטים להודעה חשובה." "אתה יודע במה מדובר?" שאל אותו קינג בחשש. "לא," ענה גאזלמן, "רק שזה נוגע לכולם. סליחה אדוני," גאזלמן קד קידה, "חייב לרוץ להודיע לכולם." "חופשי." שחרר אותו קינג, אך הביט ברובין. "לך," אמרה לו רובין, "אני אמשיך עוד קצת להתאמן פה." קינג הלך לכיוון הרחבה שבמרכזה, על בימה מאולתרת, עמד גבר צעיר וחסון. לרגע קצר של דז'ה וו, היה נדמה לקינג שהוא רואה את קוזוקי אודן ניצב מולו. קוזוקי אודן, האיש שכמעט ניצח את קאידו, ורק בתחבולה נאלחת הפסיד לבסוף בקרב והוצא להורג. אך לא, זה היה בנו, קוזוקי מומונוסקה, שבאורח פלא הפך בין לילה מילד בן שמונה לגבר בוגר. מבטו של קינג סרק את הקהל. פיראטי חיות הפרא הגניבו אליו מבטים משתאים מלווים בלחשושים. הם מעולם לא ראו קודם את פניו. אבל לא רק פיראטי חיות הפרא היו שם, אלא גם סמוראים ואנשי וואנו, שתלו במומונוסקה מבטים מעריצים. "אנשים יקרים," פתח מומונוסקה, "אתמול חגגנו את הניצחון שלנו על קאידו ואורוצ'י ואת סיום שלטונם ותחילת תקופה חדשה ומלאת תקווה לתושבי וואנו." הוא אמר. "הסתובבתי אתמול בין האנשים, והקשבתי לכם. יש ביניכם, פיראטי חיות הפרא, אנשים רבים שבחרו לעבור לצד שלנו ומרגישים בנוח עם העניין, אבל יש גם רבים שנלחמו עד הסוף נגדנו וכעת הם חוששים מה יעלה בגורלם." נשימתו של קינג נעתקה. כעת, כשקאידו מת, הוא היה הנציג הבכיר ביותר של פיראטי חיות הפרא. האם מומונוסקה יחליט לנקום בו על מות אביו? הוא ללא ספק יעניש אותו על הפקודה שנתן להרוג אותו כשברח עם שינובו. העולם משתנה, פניו חשופות והוא לא יודע מה עומד לקרות. הוא הגביר מעט את הלהבה שעל עורפו כדי להרגיש קצת פחות פגיע. "המטרה שלי כרגע," הכריז מומונוסקה, "היא לשקם את וואנו. על מנת שזה יקרה, החלטתי לעצור את מעגל הנקמות והשנאה, ולתת לכולכם חנינה גורפת על כל מעשיכם עד שלשום." הבעות ההלם על פניהם של פיראטי חיות הפרא תאמו את ההבעה על פניו של קינג. הם היו כל כך רגילים להיענש על כישלונות, שהם לא יכלו להאמין למה ששמעו הרגע. מחיאות כפיים מהוססות החלו מצד הסמוראים, ולאט לאט התגברו עד שסחפו את כל הקהל. מומונוסקה סימן לאנשים להפסיק, והמשיך בנאומו. "מכאן והלאה, יש לכם כמה אפשרויות: תוכלו להצטרף אלינו כתושבי וואנו, או כחיילים בצבא הנדנים בהנהגת קינמון, או אם אתם מעוניינים להמשיך להיות פיראטים, אתם מוזמנים להתארגן, או להצטרף לאחד הצוותים הקיימים פה, באישור הקפטן שלהם כמובן, לצאת לים ולעזוב את וואנו." מחיאות הכפיים החלו שוב, כשקינג התגבר עליהן וקרא, "אבל, אדון מומונוסקה! לא ייתכן שהחנינה הגורפת חלה גם עליי!" מומונוסקה השהה על קינג את מבטו. למרות הבמה המאולתרת, וגובה שלושת המטרים של האיש הצעיר, קינג היה עדיין גבוה ממנו. "ומדוע לא?" שאל מומונוסקה. "אני…" ענה קינג, "אני הוצאתי פקודה אישית נגדך, להרוג אותך… איך אתה יכול לסלוח לי?" "ועכשיו," שאל מומונוסקה, "אתה עדיין מעוניין להרוג אותי?" "עכשיו כבר אין טעם," ענה קינג. "וגם, אם הייתי יודע שלשום את מה שאני יודע עכשיו, לא הייתי מוציא את הפקודה הזאת ככה." "אם ככה אין שום סיבה שהחנינה לא תחול עליך, קינג." אמר מומונוסקה. קינג נפל על ברכיו והשתחווה. "רוב תודות לך, אדוני, מעולם לא ציפיתי…" אמר קינג ברגש, "ואתה יכול לקרוא לי א־ארבל. הכינוי קינג כבר לא רלוונטי יותר." פיראטי חיות הפרא החליפו מבטים. כמה שנים הם מכירים את קינג? מעולם קודם לכן לא שמעו ולא הכירו את שמו הפרטי. "בסדר גמור, ארבל." ענה מומונוסקה. "ובכל זאת, אני מרגיש אחראי." הוסיף ארבל, "כשנסעתי עם רובין, ראיתי מקרוב עד כמה מזוהמים הנהרות בוואנו. אני יודע שהזיהום נגרם ממפעלי הנשק ששימשו אותנו. ברשותך, ברגע שהכנף שלי תחלים מספיק כדי להשתמש בפרי השטן שלי, אקח על עצמי להרוס אותם." מומונוסקה חייך חיוך רחב. "אני נותן לך את רשותי-דגוזארו."

פרק 21

בדרכו חזרה לשטח אימוני התעופה, שמע ארבל לפתע את צחוקה של או־טוקו מכיוון קצת אחר, "חה חה חה! רובין, את ממש עפה! חה חה חה!" ארבל הסב את מבטו לכיוון הצחוק, וראה את הילדה עומדת באזור מלא סלעי בזלת שחורים. השמש חיממה את הסלעים, והחום שנפלט מהם גרם לתרמיקה חזקה שהסתלסלה כלפי מעלה. ארבל הרים את מבטו. בערך באמצע הגובה של זרם האוויר החם, הוא ראה משהו שתמיד חלם עליו, אך ידע שלעולם לא יראה. זו לא הייתה איזו משתמשת סמייל עם ציפור שמורכבת בצורה מעוותת על גוף של אישה. זו הייתה אישה לונארית יפהפייה וסקסית, עם אברי גוף ותעופה מושלמים, חגה לה שם באוויר, עולה מעלה מעלה בתרמיקה. לא. לא לונארית, אבל הדבר הכי קרוב לזה שיכול להיות. בטנו של ארבל התהפכה בהתרגשות. העולם עצר מלכת והוא לא ראה ולא שמע דבר מלבד רובין. "רובין, יפה שלי!" קרא ארבל וזינק גבוה לאוויר, "חכי לי, אני בא אלייך!" רובין הפנתה את מבטה למטה. זה היה הקול של ארבל, אבל לא בדיוק. הד ייחודי נוסף לו, היא שמעה אותו מהדהד וכאילו קורא לה ממש ליד כתפה. רטט מוזר עבר בגופה, כמו פרפרים בבטן, ומרוב ריגוש היא כמעט פוגגה את הכנפיים. "ארבל!" היא קראה, מהדקת היטב את האחיזה של ידיה המשוכפלות שוב זו בזו. "ארבל, הצלחתי! קפצתי מהסלע הגדול ההוא ותפסתי את התרמיקה!" "מדהים, רובין!" שוב הצליל המהדהד הזה, "תמשיכי לטפס, אני אשמור עלייך!" זאת- זאת קריאת החיזור של הלונארים? תהתה רובין. אנשי המחנה למטה נשאו כולם את ראשיהם לשמיים והביטו בהם. כולם שמעו את הקריאה המהדהדת, רבים מהם גם הרגישו פרפרים בבטן. או־צורו אחזה בידו של קינמון, "קין, שמעת את זה?" במקום לענות, קינמון התכופף אליה ונשק לה. "אתה עדיין מעוניין באישה שמבוגרת ממך בעשרים שנה?" שאלה או־צורו. "את יפה בדיוק כמו פעם," ענה לה קינמון. "לבקש משינובו להבשיל גם אותי?" "אין צורך," ענתה או־צורו, "בתור מפקד הצבא של וואנו אתה צריך לשמור על עצמך צעיר." והיא משכה אותו לכיוון בית התה שלה, אל החדר האחורי.
רובין הגיעה לשיא הגובה של התרמיקה, כשארבל סוגר במהירות את הפער ביניהם. "צאי צפונה," הוא קרא אליה, "תדאי לכיוון הר פוג'י!" "אני לא יודעת עוד כמה כוח נשאר לי להחזיק מעמד!" היא קראה אליו. "אל תדאגי, אני מיד אתפוס אותך!" הוא קרא. רובין יצאה לכיוון ההר הגבוה והתלול שהתנשא מאחורי בירת הפרחים וגלשה במתינות מטה על זרם האוויר הקר יותר. היא נשכה את שפתיה במאמץ, אך לאט לאט, עוד יד ועוד יד החלו להתפוגג להן והיא החלה לאבד גובה. "ארבל!" היא קראה. ארבל דאה בתוך סבך של עלי כותרת ורודים מתפוגגים. "תפסתי אותך!" הוא לחש על אוזנה ואימץ אותה אל ליבו. "היית מדהימה!" "זה היה אדיר!" היא ענתה, "והקריאה שלך, היא מדהימה ביופייה. יש לי פרפרים בבטן." "גם לי." ענה ארבל, ותיקן את מסלול הדאייה שלו מעט שמאלה. הכנף הימנית הפגועה גרמה למסלול התעופה שלו לסטות כל הזמן ימינה. רובין הסתובבה בזרועותיו כדי להביט בעיניו, ושלחה את ידיה מעבר לעורפו להיאחז בו. "האש שלך," היא אמרה, "היא כבויה!" "אני יודע." ענה ארבל, "זה מלחיץ. רק שאף אחד לא יחליט לירות עליי עכשיו מלמטה. בואי נגיע במהירות להר. יש לי שם מערת מסתור פרטית." "נחמד שאפשר לחבק אותך בלי לחשוש מכוויה." אמרה רובין. "איך הכנף שלך?" היא שאלה אחרי תיקון מסלול נוסף שביצע ארבל. "למה הזכרת לי?" התלונן ארבל, "הייתי כל כך מרוכז בך שלא הרגשתי את הכאב. אתן לה לנוח כשנגיע למערה." הם הגיעו למרגלות ההר, וארבל תפס את אחד המשבים העולים מלמטה על דפנות ההר. הוא נחת באלגנטיות בפתח מערה גדולה, שרצפתה הייתה מרופדת היטב במזרנים וכריות בסגנון שונה לחלוטין מכל מה שיש בוואנו. מדפי סלע בקירות הכילו דברים מסוגים שונים, וחבית סאקה גדולה עמדה בפינה. "מערה לונארית?" שאלה רובין, "הכי קרוב שהצלחתי להביא אותה להיות." ענה קינג בענווה. "רוצה לשתות?" קינג מזג סאקה לספל גדול. "מצטער, יש לי פה רק ספל אחד." "לחיינו!" אמרה רובין, לגמה לגימה והעבירה את הספל לארבל. "לחיי השינוי שמתקרב לעולם!" אמר ארבל, גמע את כל הספל והתיישב כדי להביט בעיניה של רובין. למרות הסאקה, האש עדיין לא חזרה לעורפו. רובין ניגשה והעבירה את ידיה בשערו, והם נצמדו לנשיקה ארוכה.

פרק 22

שעתיים לאחר מכן, חזרה האש של ארבל בבת אחת – בוף! למזלה של רובין, ידיה לא חיבקו באותו רגע את צווארו של ארבל. היא נחה במקום המועדף עליה, מחובקת בזרועו השמאלית של ארבל, וראשה נח על חזהו החשוף. חיוך האושר שנח על שפתיה נעלם כששאלה, "הו, זה אומר שהגיע הזמן לחזור?" החיוך התואם שעל שפתיו של ארבל נשאר כששאל, "את מעדיפה להישאר כאן עד מחר?" רובין צחקה, "אם אני לא אחזור בקרוב, סאנג'י יגיע להציל אותי ממך." "הטיפוס הזה," ענה ארבל, מהורהר, "עדיין לא הבנתי איך הוא מצליח להבעיר את הרגל שלו. אולי הוא לונארי מעורב?" תהה ארבל. "אבא שלו בטוח לא לונארי." ענתה רובין. "אני לא יודעת לגבי אימא שלו, אבל לפי מה שהוא טוען הוא אדם רגיל, אז כנראה שגם היא הייתה. אין לי מושג איך הוא עושה את זה. אולי זו התוצאה של הטכנולוגיה של וינסמוק, או איזה גן שירש מאיזה סבא־רבא או משהו, לך תדע." רובין לבשה בחזרה את המעיל שלה והתכוננה לצאת מהמערה. ארבל כפתר את חולצתו ותחב אותה לתוך מכנסי העור שלו, ומעליה לבש גם הוא את המעיל. השמש כבר נטתה לשקוע כשהם עמדו על סף התהום שמתחתם. "לקחת אותך או שאת רוצה לדאות בעצמך?" שאל ארבל. "אני אדאה בעצמי," ענתה רובין, "אבל אני לא בטוחה שאצליח להחזיק את כל המרחק." "אני אתפוס אותך אם הכנפיים שלך יתפוגגו לפני שנגיע." הבטיח ארבל. רובין לקחה נשימה, וזינקה בקפיצה מהמערה, פורשת את כנפיה במהלך הזינוק. ארבל המתין מעט, וזינק אחריה. עם הזינוק הגדול שלו, הוא עבר אותה בקלות, ואז התמקם מעט מתחתיה, משווה את מהירותו למהירותה. "בכל רגע שתרצי, פשוט תרדי אל הגב שלי." ארבל החווה בידו אל הגב התחתון שלו, שם לא בערה אש והיה מספיק מקום בין הכנפיים. "תודה," חייכה רובין, "אני אנסה בכל זאת להגיע כמה שיותר רחוק."
במחנה למטה התארגנו לערב נוסף של חגיגות. הפעם גם כל פיראטי חיות הפרא הצטרפו, וחגגו את החנינה שלהם. רובין הצטרפה לצוות שלה, וארבל התיישב די בצד, ועקב אחריה בעיניו. "סאנג'י, מה קרה לך?" שאלה אותו רובין, כשראתה שלוש בלוטות עגולות מתנוססות על ראשו. "רובין־צ'אן~~~" ענה סאנג'י, "הכנתי לך את כל המאכלים שאת אוהבת." "מאז שההד המוזר ההוא נשמע בצהריים," הסבירה נאמי, "סאנג'י התחרפן לגמרי. הוא לא מפסיק להטריד אותי!" "לחזר אחריה, היא מתכוונת." הסביר סאנג'י. רובין צחקה. זורו, שישב לידם עדיין חבוש כולו, הניח את ספל הסאקה בצד והניח את ידו על קת החרב שלו. "האופי שלך השתנה, גבות מסולסלות?" הוא שאל. "לא, זורו." ענתה נאמי במקומו, מחזירה ליד של זורו את הספל. "הוא יותר מדי עצמו היום. אולי פי שלוש מכרגיל." "אוף, באסה." ענה זורו. "כל כך קיוויתי שזה יקרה." ארבל חייך. הוא זכר את שיחת הדן דן מושי שזורו קיבל מסאנג'י באמצע הקרב ביניהם. היחסים ביניהם קצת דומים לאלה שביני לבין קווין, הוא חשב. למרות ההמולה סביבו, הוא לא פתח בשיחה עם איש ושקע במחשבות. כל כך הרבה קרה תוך זמן ממש קצר. הוא הובס. לראשונה אחרי 30 שנה. קאידו עצמו הובס, דבר בלתי נתפס, ועכשיו הוא מת. ארבל נפל לתהומות הייאוש, ועלה משם בחזרה תוך זמן קצר בעיקר בזכות רובין. אבל גם בזכות צ'ופר ומומונוסקה. ועכשיו הוא שוב מאמין שיש מי שישנה את העולם. יש לו הוכחות – העולם כבר התחיל להשתנות. הוא אפילו הצליח לקרוא את קריאת החיזור ולצאת מזה בחיים, בלי שאף אחד ירדוף אחריו במצבו הפגיע. למעשה, זה קרה בזכות הנשק העתיק, הנקאמה של ג'וי בוי. אין ספק. ג'וי בוי חוזר. אבל האם זה באמת לופי? שאלת השאלות – האם לופי יגיע איכשהו למארי ג'ואה ויפיל את הממשלה העולמית השנואה הזאת? הוא עקב אחריו בעיניו. לופי שלח ידי גומי לכל עבר, אוכל ככל יכולתו מהצלחות של כולם. איך הצפלון הזה הביס את קאידו? ארבל נענע בראשו. לא להאמין. "סליחה, אדוני," אחד הממתינים לשעבר קטע את חוט מחשבתו. ארבל הוריד אליו את עיניו. "הממ?" האיש היה כולו מלא תחבושות וכוויות, מכף רגל ועד ראש. "נכון שאדון מומונוסקה נתן חנינה לכולנו, אבל… חשבתי… שאני צריך לבקש סליחה גם ממך." "ממני?" ארבל היה מבולבל. הממתינים היו כל כך רבים, הוא לא הכיר היטב את כולם. "כן," השיב האיש, "כש… המסיכה שלך נקרעה… מרוב הפתעה אמרתי דברים שלא התכוונתי אליהם. אני לעולם לעולם לא אלשין עליך לחיל הים, אדון קינג!!!" ארבל הביט בו שוב והבין. הכוויות שלו היו ממתקפת 'קיסר דרקון האש' שהוא שלח אל הכפופים הפטפטנים. "את העונש שלך כבר קיבלת, אני מניח." ענה לו ארבל. "פיראטי חיות הפרא פותחים עכשיו דף חדש." "אדון קינג," המשיך האיש, "רציתי גם לשאול אותך, אם אתה מסכים שאצטרף אליך כדי להרוס את המפעלים." זווית פיו של ארבל התרוממה לחיוך קטן. הוא עדיין רואה בו מפקד? "כמובן." ענה ארבל. "כל מי שמעוניין להצטרף אליי ולתקן מעט את הנזק שגרמנו למדינה, מוזמן להצטרף." ארבל לא דיבר בקול רם, אבל קבוצה לא קטנה של פיראטים הגיבה בקריאות "כן!!!" "יש!!!" "אנחנו איתך, המפקד!" נראה שהם רק חיכו למישהו שינהיג אותם. "בסדר גמור, מחר בבוקר תתייצבו כדי שאחלק לכם את המשימות." באו הואנג ניגשה ומזגה סאקה לארבל. "נחמד סוף סוף לשתות איתך, המפקד." ארבל חייך. "לחיי פיראטי חיות הפרא המחודשים!" הוא הכריז.

פרק 23

בשעת לילה מאוחרת, שוב מצאו את עצמם רובין וארבל האחרונים שלא נרדמו. רובין פיהקה. "בואי נחזור לאוהל," הציע ארבל. "לא תצליחי להירדם כאן." בזכות חום גופו של ארבל, רובין הצליחה להירדם מעט. ארבל לא הצליח להירדם. אמנם הוא שאב נחמה מגופה של רובין המכורבל לצידו, אך המחשבות עדיין לא נתנו לו מנוח. הוא עדיין לא ראה בבהירות את מטרותיו ואת עתידו. הוא שכב בעיניים פקוחות, וחיכה לבוקר. לפחות בבוקר יש לו משימה ברורה. לפנות בוקר, רובין התעוררה. "עדיין לא נרדמת, ארבל?" היא שאלה בשקט. ארבל נענע בראשו. רובין נשקה לעפעפיו כדי לעצום את עיניו, ליטפה רכות את שערו ודקלמה לו בשקט את מנטרת הרד ליין. בסופו של דבר הוא נרדם, ורובין לקחה לידיה את העיתון, כדי להעביר את הזמן עד שיאיר הבוקר. לאור שלהבתו של ארבל, היא קראה אחת אחת את כל הכתבות, במשך כשעתיים, ואז הגיעה לדף האחרון, והפכה את העיתון לכריכה האחורית, שהייתה מעוצבת כמו עמוד שער נוסף. "מה?!" היא קראה בבהלה. ארבל זינק בבת אחת לישיבה, פוקח את עיניו. "לא יכול להיות…" היא אמרה בקול שבור. "מה קרה, רובין?" שאל ארבל, "את רועדת." הוא הניח את זרועו החמה על כתפה, אבל הרעד לא פסק. רובין הראתה לו את העיתון:
ניסיון התנקשות בדרקון שמימי
בניסיון לשחרר את אחד העבדים של הדרקון השמימי רוזווארד הקדוש, מפקדי צבא המהפכנים, ובראשם ראש המטה שלהם, סאבו, התנפלו על הדרקון השמימי וגרמו לו לכוויות קשות בכל חלקי גופו. אך למזלו, האדמירל ריוקוגיו שהסתובב באזור, תקף ונטרל את המהפכנים, לכד אותם ומסר אותם כפותים באזיקי אבן ים לרוזווארד הקדוש, שהכריז על כולם כעבדים ודן אותם לעבודות פרך מתחת לדרכנועים במארי ג'ואה. בנוסף, ראש המטה של צבא המהפכנים יוצא להורג בעוד כחודש מהיום.
"קראתי את זה." אמר ארבל. "אני מודע לכך שאדמירלים מסתובבים שם בדרך קבע." "לא…" ענתה רובין, "סאבו, הוא נתפס!" "את מכירה אותו?" התפלא ארבל. "כן," ענתה רובין, "בזמן שהצוות שלי הופרד, ביליתי שנתיים עם צבא המהפכנים. סאבו חבר טוב מאוד שלי. איך יכול להיות שהוא נתפס? שמוציאים אותו להורג?" עיניה של רובין נמלאו דמעות. "רובין," אמר ארבל ברוך, "אני בכל מקרה מתכוון להגיע למארי ג'ואה. אני יודע שהסיכוי קלוש, אבל, למענך, אני מוכן לנסות לשחרר…" "אוי, ולופי!" התפרצה לפתע רובין, "לא מספיק שהוא איבד את אייס לפני שנתיים, עכשיו גם סאבו?! אם הוא ימות, לופי לא יעמוד בזה!" "כובע הקש?" ארבל זקף גבות, "מה הקשר שלו לזה?" רובין נעמדה, תוחבת את העיתון מתחת לזרועה. "סאבו הוא אחיו הגדול של לופי, בדיוק כמו אייס." היא אמרה. "בוא, חייבים לדבר עם לופי." רובין יצאה מהאוהל בצעדים מהירים, וארבל אחריה. "אחיו הגדול?" תמה ארבל, "אהההה, דרגון הוא אבא של שניהם, נכון?" "לא בדיוק," ענתה רובין. "אסביר לך אחר כך."
רובין הגיעה למקום שבו נרדם לופי, עם רגל על הפרצוף של אוסופ ויד על הקרן של צ'ופר. "לופי," קראה רובין, מנערת אותו עם יד משוכפלת. "לופי קום, חדשות ממש רעות." "רו~~בין~~~" התלונן לופי עם עין אחת פקוחה, "עוד לא בוקר, תני לישון…" רובין זרקה אליו את העיתון. "תראה, סאבו נתפס!" "מה?!" לופי קפץ בבת אחת, דורך על אוסופ וצ'ופר, ששפשפו עיניים גם הם." "סאבו נתפס," חזרה רובין, "הוא מוחזק כעבד במארי ג'ואה, ובעוד כשלושה שבועות עומדים להוציא אותו להורג!" לופי תפס את העיתון, מנסה לקרוא אבל רואה מטושטש. "לא להאמין שזה קורה לו שוב!" אמר ג'ינביי, שהתעורר במרחק מה משם. "נאמי!" צעק לופי, "כמה זמן לוקח להגיע מכאן למארי ג'ואה?" נאמי שפשפה עיניים ליד ג'ינביי. "למארי ג'ואה? אתה רוצה לחזור אחורה?" "חייבים להציל את סאבו! אני חייב להגיע לשם לפני שיהרגו אותו!" "זה מסע של שבועיים, בערך." ענתה נאמי. "אז קדימה!" צעק לופי, "אין זמן לבזבז! בואו נצא!" "הסאני עוגנת מאחורי סלע ליד המקום שבו הייתה קודם אוניגאשימה." הזכיר להם ג'ינביי. "והיא לא מצוידת למסע של שבועיים." "סליחה, אדון כובע הקש," פנה אליו ארבל, ליבו הולם בפראות בחזהו, "אם תרשה לי, אני רוצה לצאת אחריך למארי ג'ואה ולעזור לך במשימה. הספינה שלי עוגנת מצוידת ומוכנה להפלגה בנמל מוגורה התת־קרקעי. אם תצאו עכשיו, אני אצא אחרי שאסיים את המשימה שלי כאן בוואנו, אשיג אתכם ואצייד אתכם מהציוד שלי תוך כדי מסע. הספינה שלי מאוד מהירה." "לא יותר מהסאני!" ענה לו פראנקי. "נוכל לבדוק את זה בדרך." אמר ארבל, נענה לאתגר. "אם אתה רוצה לבוא, בוא." משך לופי בכתפיו, "אני לא מחליף איתך כוסות סאקה!" "אני לא צריך סאקה כדי להיות נאמן לך, אדון ג'וי בוי." ענה ארבל. "הא?" שאל לופי, "מי זה ג'וי בוי?" אבל זורו קטע אותו, "אם אתה עומד ללוות אותנו, אתה תחתיי. הבנת, מנוול?" "מקובל, אדון מלך הגיהנום." ענה לו ארבל.

פרק 24

"איך אפשר להגיע הכי מהר לסאני?" שאלה רובין. "אני ממליץ בתעופה." ענה ארבל. "אם הייתי יכול להפוך לפטראנודון, הייתי יכול לקחת אותך לשם תוך שלוש שעות." "הו, כבר אפשר להוציא לך את התפרים," אמר צ'ופר. "אוציא לך ואז תיקח אותנו." "כמה אנשים אתה יכול לקחת?" שאל אותו ג'ינביי. "אותך, את רובין ואת צ'ופר, בלי בעיות." ענה ארבל. "ואני יכול לגייס את אנשי היחידה האווירית שלי לעזרה." "גם אני יכול לקחת שלושה!" הופיע פתאום מרקו לצידם. "פראנקי, לופי וזורו, הולך?" "מרקו הפניקס," חייך ארבל, "היה לי לכבוד להילחם נגדך, היית אתגר לא קל." "כן, היה קרב טוב, הא?" ענה מרקו, והם לחצו ידיים. "באו הואנג!" קרא ארבל לכפופה שלו, "תקראי בבקשה לליידי אלבטרוס ולבטמן. את רשימת המפעלים הכנת לי כבר?" "כן, אדוני, הכנתי." אמרה באו הואנג ועפה לקרוא לכפופים. "ליידי אלבטרוס־סוואן~" זימר סאנג'י, "אני רוצה לעוף איתה." "יש לה קצת בעיות בהמראה," ענה ארבל, "אבל אחרי שהיא באוויר היא מעולה." "אני אעזור לליידי להמריא~" אמר סאנג'י עם לבבות בעיניים, כשראה בחורה עם כנפיים גדולות וזנב ציפור מתקרבת בריצה. "מבחינת משקל היא תוכל לקחת גם את נאמי." הציע ארבל. "בטמן יוכל לקחת את אוסופ וברוק." ספרה רובין את חברי הצוות הנותרים. בזמן שצ'ופר טיפל בכנף של ארבל, הוא החל לחלק את המפעלים לפיראטים שלו. "תתחלקו לצוותים של עשרה אנשים," הוא פקד עליהם, "ותקפידו שההריסות לא יפלו לנהר. תאספו אותן ותקימו מהן גלעד לזכר קורבנות שלטון אורוצ'י." "שלטון אורוצ'י וקאידו?" שאלה ליידי אלבטרוס בעלת מוח הציפור. ארבל רק העווה את פניו והתעלם ממנה. "כשאחזור אהרוס בעצמי את המפעלים שיישארו." הוא המשיך. "מי שיסיים, שירד לנמל מוגורה ויכין את הלונה־גו להפלגה. כוונו את המפרשים למצב דאייה. אנחנו יוצאים לעזור לצוות כובע הקש לכבוש את מארי ג'ואה!" הוא הכריז. "כן!!!" קראו בהתלהבות פיראטי חיות הפרא המחודשים, ויצאו למשימותיהם.
ברגע שרביעיית המעופפים הגיעו אל מעל לים, ג'ינביי ביקש לרדת ולהגיע בשחייה. "אני אגיע יותר מהר," הוא טען. "אשמח להתחרות בך." ענה ארבל, הפיל אותו למים ולקח במקומו את אוסופ וברוק המסכנים, שבטמן החזיק אותם עד עכשיו הפוכים.
בזכות התחרות, כולם הגיעו יותר מהר לספינה, וארבל הוריד את כולם אל הסיפון. רובין נשארה לצידו. "תודה על הכול, ארבל." "תודה לך, רובין, יפה שלי," ענה ארבל, "בזכותך יש לי שוב תקווה ומטרה בחיים." הם נצמדו לנשיקת פרידה ארוכה, שהסתיימה רק כשהסאני החלה לזוז תחת רגליהם. "כמעט שכחתי," אמר ארבל, "הכנתי לך ויוור קארד." "הו, תודה!" אמרה רובין בהפתעה. "אני אקח חתיכה קטנה כדי שאוכל לבוא אחרייך, בסדר? השאר שלך כמובן." רובין הנהנה וארבל קרע פיסה והטמין אותה בכיס חולצתו, קרוב לליבו. "נתראה בקרוב!" הוא אמר לה וזינק לאוויר, הופך לפטראנודון תוך כדי תנועה. "אחכה לך!" קראה אחריו רובין והמשיכה להביט בו עד שהפך לנקודה קטנה באופק ונעלם.

זהו חבר'ה, תם ונשלם הפאנפיק. מכאן ניתן לאודה להמשיך, טוב?

 

 

 

Back to top button