איך הצלתי את אייס – סיפור מעריצים (fanfic) מאת PortgasDMor (פרקים 49-52)

פרק 49

לא אלאה אתכם בסיפורים משעממים על האימונים שלנו, רק אספר על הרפתקה אחת שקרתה לאייס בזמן האימונים, ועל איך חזרנו בסופו של דבר ליפן, כדי לפגוש שוב את אודה ולחזור לעולם של אייס לאחר שנתיים.

לילה אחד, בתחילת הסתיו, חיכיתי לאייס עד שנרדמתי, אבל לא ישנתי רגוע, כי השעות עברו ואייס עדיין לא חזר. בחמש בבוקר קמתי בסוף, הכנסתי את הארוחה של אייס בחזרה למקרר, והתקשרתי אליו. אייס קנה טלפון סלולרי בימים הראשונים שהגענו לכאן, כדי שיהיה לו "לוג פוס", וגם כדי להתקשר אלי מדי פעם, ולקבל ממני תמונות של שירו השובב. להפתעתי הרבה, שמעתי את הטלפון שלו מצלצל כאן בספינה. הוא לא לקח אותו איתו הפעם. מוזר…
בשבע בבוקר החלטתי שזו כבר שעה מספיק סבירה והתקשרתי לג'קי צ'אן לשאול איפה אייס, ולמה הוא לא חזר. להפתעתי, ענתה לי אשתו, ג'ואן. "אייס לא אמר לך? הם עושים איזה תרגיל. סוג של מדיטציה ביער ל-24 שעות. אסור להם לצאת מהריכוז לא משנה מה ייפ צ'ון יעשה להם. אבל אני חוששת, מור." "ממה?" שאלתי, "הם חתיכת חבורה של אנשים קשוחים, מה יש לדאוג להם?" "אמרו הבוקר בחדשות שיש שריפת יער באזור שאליו הם הלכו. מה אם האש תגיע אליהם בזמן שהם במדיטציה?" "אל תדאגי," הרגעתי אותה, "אייס יודע להתעסק עם אש. הוא לא ייתן לה להתקרב אליהם… כלומר," מהר תיקנתי את עצמי כשנזכרתי שאני מדברת למישהי שלא יודעת או מאמינה בקיומם של פירות שטן, "הוא ירחיק אותם ממנה בזמן." למרות שבעודי מדברת, התחילו גם אליי להתגנב חששות. האם בזמן מדיטציה אייס יכול להפעיל האקי תצפית? לחוש אש חיצונית? מה אם הם פשוט ישבו שם, מנותקים מכל מה שקורה בעולם סביבם, והאש פשוט תשרוף אותם חיים? אייס כנראה ישרוד, אבל כל השאר… "אני עדיין חוששת." שמעתי את ג'ואן אומרת מצדו השני של הקו. "אני אבוא אלייך." עניתי, "אם נחכה להם ביחד יהיה לנו יותר קל." "בסדר," ענתה לי ג'ואן ונתנה לי את הכתובת שלה.
התארגנתי מהר עם שירו ונכנסתי למכונית השכורה שלי. אחד הדברים הראשונים שעשיתי אחרי שנרשמתי לקאנטרי קלאב היה לשכור מכונית. יותר פשוט היה ככה להתנייד לכל מקום עם שירו והעגלה וכל ציוד התינוקות שלקחתי בשבילו. נדחקתי לחנייה צפופה ברחוב שבו היא גרה, יצאתי עם שירו מהרכב, וג'ואן כבר חיכתה לי בפתח הדלת. "אומרים שהשריפה מתפשטת!" אמרה לי ג'ואן במקום שלום כשנכנסתי. "יהיה בסדר," אמרתי כדי להרגיע גם את עצמי וניגשתי לחבק אותה. בינתיים שירו השובב הצליח להשתחרר מרצועות העגלה והפיל את עצמו לרצפה. בגיל שמונה חודשים, הוא כבר ניסה לעשות את צעדיו הראשונים בעמידה, כלומר בריצה. שלושה צעדים, נפילה, זחילה על ארבע, שוב מנסה לקום וחוזר חלילה. את השעתיים הבאות העברנו בלנסות לרדוף אחריו ולהקטין את הנזקים והבלגן שהוא השאיר בדרכו. כך נשארנו עסוקות ויכולנו לחשוב פחות על הסכנה הצפויה לג'קי צ'אן ולצוות הפעלולנים שלו.
בדיוק כשסוף סוף הצלחתי לתפוס ולהרגיע את שירו, נתתי לו לאכול ועיניו עמדו להיעצם, הדלת נפתחה בבת אחת, ג'קי צ'אן הופיע בדלת, בגדיו חרוכים וריח חזק של עשן עולה ממנו. "ג'קי!" קראה ג'ואן וקמה אליו מיד. "מה קרה?"
"ג'ואן, זה שום דבר," הרגיע אותה ג'קי, "רק כמה כוויות קלות. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע אם אייס לא היה שם. הו, שלום מור." ג'קי החווה אלי קידה כשהבחין בי. "שלום ג'קי, דאגנו לכם ביחד." אמרתי בחיוך. "ג'ואן, קרח ואלוורה." אמרתי לג'ואן כשראיתי שהיא שוב על סף היסטריה. "אייס המשיך לכיוון המרינה," אמר ג'קי. "הוא לא ידע שאת פה." "אוי, אז כדאי שאעזוב ואסע הביתה לספינה!" אמרתי והתחלתי לאסוף את כל החפצים של שירו, בזמן שג'ואן משכה את ג'קי לחדר אחר והתחילה לטפל בו. "תוריד את הבגדים האלה, אויש, צריך לזרוק אותם!" שמעתי אותה מהחדר השני. "יההה! כל הכוויות שלך בגב!" "וגם בישבן!" צחק ג'קי. "זה מפני שהייתי המאסף. כל שאר החבר'ה יצאו ללא פגע." "אז מה קרה בדיוק? ספר לי!" דרשה ג'ואן, כשלפתח הדלת נפתחה, ואייס פרץ פנימה. "מור, את פה, נכון?" הוא קרא, מסתכל ימינה ושמאלה. "אייס!" קראתי וקפצתי אליו בידיים פרושות לחיבוק. אייס תפס אותי באוויר, סובב אותי סביב והדביק נשיקה על שפתיי. "ראיתי את האוטו שלך חונה בחוץ, אז הבנתי שאת פה." הוא אמר, והחזיר אותי אל הרצפה. ג'ואן וג'קי שבו והצטרפו אלינו, כשג'קי לובש מכנסיים רחבים רפויים, וללא חולצה. "סליחה על ההפרעה, ג'ואן-סאן." אמר אייס בנימוס והחווה קידה לבעלת הבית. ג'ואן החזירה לו קידה והזמינה את כולנו לשבת ולספר מה קרה. ג'קי הסתכל בחשש על הספה ואמר "עדיף שאני אשאר לעמוד היום." כולנו פרצנו בצחוק וג'קי התחיל בסיפור.

"טוב, אז כמו שאתן בוודאי יודעות, חיפשנו מקום שקט ללא הפרעות בשביל תרגיל המדיטציה שלנו. היינו צריכים להיכנס לריכוז עמוק, לאורך זמן, תוך כדי זה שייפ צ'ון מנסה להוציא אותנו מהריכוז בכל דרך שהיא." סיפר ג'קי. "היינו צריכים כל הזמן לשמור על האקי תצפית והאקי הקשחה," הוסיף אייס, "זה היה מין מבחן מסכם כזה." "כן, לא היה קל לעמוד במתקפות של ייפ צ'ון תוך כדי שמירה על ריכוז מוחלט בלי לזוז." חזר ג'קי. "אבל ייפ צ'ון בכל זאת אדם זקן. כשהסתיים התרגיל, מצאנו אותו מנמנם בישיבה, כשכולנו מוקפים בטבעת אש!" "טבעת האש הייתה שלי," הסביר אייס לג'קי. "בתחילת התרגיל פרשתי סביבנו רשת אש נמוכה. ההתרכזות בטבעת האש עזרה לי במדיטציה. אבל פרשתי אותה מספיק רחוק ומספיק נמוך כדי שאף אחד לא יבחין בה." "אז אתה הדלקת את השריפה?!" שאל אותו ג'קי בתימהון. "לא, לא," חייך אייס. "השריפה החלה כנראה כמה קילומטרים מאתנו, והתפשטה לכיוון שלנו. בשלב כלשהו היא התלכדה עם רשת האש שלי, ומכיוון ששמרתי עליה באותו המקום, השריפה לא הגיעה אלינו. רק כשסיימתי את המדיטציה הבחנתי באש הנוספת." "אז בעצם שמרת עלינו מלהישרף עוד בזמן התרגיל?" שאל ג'קי. "לא ידעתי את זה. תודה, אייס!" "אין בעד מה," ענה אייס בנימוס. "אז איך יצאתם משם?" שאלה ג'ואן, שהייתה כבר על קוצים מרוב סקרנות. "אייס טיפס על עץ," ענה ג'קי, "עד לצמרת, הסתכל לכל הכיוונים והורה לנו את הכיוון שאליו כדאי לנו ללכת, הכיוון שאליו השריפה פחות התפשטה." "חה חה חה," צחק אייס, "בשלב הזה השריפה כבר התפשטה לכל הכיוונים, בחרתי בכיוון ההוא כי ראיתי שם באופק כוחות הצלה." "אתה לא רציני!" ג'קי פער את פיו. "אתה יודע מה, רוצה לספר אתה?" שאל ג'קי את אייס. "טוב." ענה אייס. "ירדתי מהעץ ואמרתי לכולם שצריך ללכת בטור ואני אוביל. ג'קי התנדב להיות המאסף." "אמנם זאת חבורה של פעלולנים קשוחים," הוסיף ג'קי, "אבל בכל זאת אני אחראי עליהם." "הלכנו בין העצים, כשאני אוסף את האש מהשביל ומפנה את הדרך לצועדים אחריי. מדי פעם הדרך הייתה חסומה, בשיחים או בעצים שנפלו, והיינו צריכים לטפס על העצים ולעבור את המכשולים דרך הצמרות. בטיפוסים האלה הרכבתי את ייפ צ'ון סנסיי על גבי. ליתר ביטחון, שלא ייפגע. מפני שג'קי צעד אחרון, המסדרון שפיניתי מאש הלך ונסגר מאחוריו, וכך הוא היה זה שחטף את מרבית הכוויות. סליחה, ג'קי." "זה בסדר, אייס. עשית מעל ומעבר. אני שמח שזה אני ולא אחד האנשים שאני צריך לסרט." ענה ג'קי, והמשיך לספר. "הלכנו ככה די הרבה זמן, כשאי אפשר בכלל לראות לאן אנחנו הולכים, או כמה אנחנו קרובים לסוף. להבות עצומות הקיפו אותנו, וכולנו כבר נמסנו מרוב חום. לפתע פתאום, שלאק! אייס הועף באוויר אחורה וכולנו נרטבנו מסילון מים אדיר של מכבי האש. אייס נפל מאחוריי על האדמה החרוכה, שוכב בתוך שלולית ענקית של מים. 'אייס!" קראנו כולנו, 'אייס, אתה בסדר?!' אחרי רגע מורט עצבים, אייס קם על רגליו, נוקשה כאילו גופו עשוי מאבן. רק מר ייפ צ'ון הסתכל עליו במבט חמור ואמר, 'אייס, איפה האקי התצפית שלך? היית אמור לצפות את זה מראש!'. באותו הרגע רצו אלינו הכבאים, עטפו אותנו בשמיכות והעבירו אותנו אל האמבולנסים שמאחוריהם. אחרי בדיקה קצרה שחררו את כולנו, הם היו בהלם שיצאנו משם ללא פגע כמעט. נהג ההסעה שלנו שחיכה לנו החזיר אותנו לעיר, כל אחד לביתו."

"מור, אכפת לך שאחזור לשם עכשיו?" שאל אותי אייס כשהסיפור הסתיים. "מה? בשביל מה?" שאלתי. "זאת הזדמנות מצוינת בשבילי להתאמן על האקי תצפית, עם מים ואש." הסביר אייס. "אני לא אאכזב שוב את ייפ צ'ון סנסיי. ואני חייב להגיע לשליטה מוחלטת, מול כל דבר, אפילו מול מים. אין לך מה לדאוג, את יודעת שלא צפויה לי שם שום סכנה לבדי." "בסדר אייס," הסכמתי. הרי ידעתי כמה חשוב לו לנצל כל הזדמנות להתאמן. "אתה יכול לעזור שם לכוחות הכיבוי תוך כדי אימון". הוא היה הולך גם אילו לא הייתי מסכימה, אני מכירה את בן הזוג שלי, ידעתי שהוא שאל אותי סתם מתוך נימוס. "תודה, מור." ענה אייס תוך שהוא מתחיל לרוץ, ומיד יצא מן הבית ונעלם. ג'ואן הביטה עלי במבט המום כשחזרתי לאסוף את החפצים של שירו כדי ללכת משם. "איך יש לו אומץ לחזור לשם?" היא מלמלה לעצמה, "ואיך יש לך אומץ לתת לו ללכת? אני לעולם לא אבין את זה…".

פרק 50

לילה אחד, בערך חודשיים לפני תום השנתיים שלנו בעולם שלי, אייס חזר מהצילומים עצבני. שמעתי את זה בצורה שבה הוא חלץ את מגפיו, ובצורה שבה הוא אכל את האוכל שתמיד השארתי לו על השולחן לפני שהלכתי לישון. קמתי מהמיטה וניגשתי אליו. "מה קרה, אייס?" "ג'קי המעצבן הזה!" ענה אייס, "הוא אומר שנסיים את הצילומים רק ממש לפני סוף השנה. אמרתי לו שאנחנו צריכים כבר להרים עוגן כדי להיות ביפן בזמן. אז מה הוא עונה לי? קח מטוס, הוא אומר לי. הוא מתכוון למכונות האש האלה שכל הזמן עוברות מעלינו בשמיים!" אייס הרים את אצבעו כלפי מעלה, ולהבה זינקה ממנה כדי להדגיש את כוונתו. "נו, אז מה הבעיה?" שאלתי אותו. "הרי כשנגיע ליפן וניכנס לעולם שלך, כבר לא יהיה לנו צורך בספינה. אפשר להשאיר אותה כאן או למכור אותה, ולטוס ליפן תוך יום אחד." "תראי, לעצמי אני לא דואג," ענה אייס, "אבל את ושירו, את חושבת שאני לא מרגיש את האש של המטוסים האלה בשמיים? את יודעת איזו עוצמה יש למנועים שלהם? הם הרי עלולים להתפוצץ בכל רגע!" פרצתי בצחוק. "אייס, אייס, תירגע, המטוסים האלה מאוד בטיחותיים. הכל עובד עם נהלים קפדניים ומכל תאונה שאי פעם קרתה הם מסיקים מסקנות ומשפרים. יש סיכוי הרבה יותר גדול להיקלע לתאונת דרכים בכביש מאשר באוויר." "את- את מרגישה *בטוחה* במכונות האלו?" שאל אייס בחוסר אמון. "כן, לחלוטין. בוא נטוס. זאת תהיה ההרפתקה האחרונה שלנו בעולם שלי לפני שנעבור לשלך."

לקראת סוף השנה האזרחית כבר היינו ארוזים ומוכנים לטיסה ליפן. נפרדנו מכל החברים ואת הספינה מסרנו לקונה החדש ממש ביום של הטיסה. אחרי כמעט שנתיים שהיא שימשה לנו בית, ניגבתי בסתר דמעה על הפרידה ממנה. למדתי להסוות את ניגוב הדמעות כדי לא לעצבן את אייס. אייס לא ארז כמעט כלום, הספיקו לו הבגדים והציוד שעל גופו. אני ארזתי כמה בגדים להחלפה וכמה פריטים אישיים חשובים, כי הגוף שלי עמד להישאר נטוע כאן, וידעתי שמדי פעם אצטרך לחזור כדי להזיז אותו. את רוב המקום במזוודה תפס הציוד של שירו. פעוט שובב בן שנה ושלושה חודשים, שהיה כל הזמן מתרוצץ, מלכלך וקורע את בגדיו, היה זקוק ליותר ציוד ממני ומאייס ביחד. רק המנשא יכול היה עדיין לרסן אותו, ולי כבר התחיל להיות קשה לסחוב אותו בו. מזלו שיש לו אבא כמו אייס. אייס בכלל לא מרגיש את המעמסה, לא משנה כמה שירו משתולל. נסענו לשדה התעופה, החזרנו את הרכב השכור שלי ועלינו על הטיסה.

בהמראה, אייס ישב מרוכז וידעתי שהוא חש את האש שבארבעת המנועים, שעבדו במקסימום שלהם לצורך ההמראה. שירו הדביק את האף לחלון והשמיע קולות התרגשות חמודים, שגרמו לכל הנוסעים להביט לכיוונו, למרות שהוא היה כל כך קטן בכיסא שרובם כנראה לא ראו אותו. "זה לא כמו במכונית," אמר אייס, "הלהבות הרבה יותר חזקות, אבל יש פה מין סוג של… בידוד כזה… לא אוכל לשלוט בהן מכאן אם יהיה צורך." "לא יהיה שום צורך," אמרתי לאייס, "ונכון שיש בידוד. אנחנו עולים לגובה שהאוויר דליל בו מדי בשביל לחיות, אז האוויר במטוס חייב להיות מבודד מהאוויר בחוץ." "אה, הבנתי את הבעיה." ענה אייס ואני צחקתי מעצם זה שהוא רואה בכך בעיה. ברגע שהגיע האוכל, בבת אחת אייס שכח מהכל וסחב מהעגלה עוד חמישה מגשים נוספים. הטיסה הייתה מספיק ארוכה כדי ששירו יספיק להתרוצץ לכל אורך המטוס, להתעייף ולישון, וגם אני ואייס נרדמנו בשלב מסוים. התעוררנו לקול ההודעה להידוק החגורות לנחיתה. שוב שירו הדביק את האף לחלון כדי לראות את העננים הפזורים הלבנים עולים ומתקרבים אלינו במהירות. לפתע הוא קרא: "דות!" "דות!". הצצתי בחלון, ולהפתעתי ראיתי להקת חסידות עצומה, נחיל ממש, חוצה את דרכנו. זה היה עניין של שבריר שנייה, ופתאום בוף! המטוס נטה בבת אחת שמאלה בשיפוע, והמנוע השמאלי הקרוב לחלון שלנו עלה באש בלהבה אדירה! "קסו!" צעק אייס, "מור, תתכונני לפתוח לי את הדלת האחורית!" "מה?!" שאלתי בתדהמה כשראיתי את אייס מזנק אל הדלת הקדמית ומתחיל לפתוח אותה. רצתי מיד לכיוון הדלת האחורית, תוך שאני קולטת תוך כדי תנועה מה אייס מתכנן. כל העיניים היו נשואות לאייס שהדף מדרכו דייל שניסה בכל כוחו למנוע מאייס לפתוח את הדלת. "מה נראה לך שאתה עושה?!" צעק הדייל. "שב במקום!" "אני לא אתן למטוס הזה להתפוצץ!" צעק אייס ופתח את הדלת כדי שני סנטימטרים. רוח אדירה החלה לנשב בכל המטוס ולשאוב כל דבר לכיוון הדלת, אבל תוך שניות הדלת נסגרה, כשלהבה יוצאת דרכה ומתעופפת היישר אל תוך המנוע. זה היה אייס כמובן, כשגופו הופך במלואו לאש. הוא נשאב אל תוך המנוע, עבר דרך המניפה והטורבינה כשהוא אוסף בדרכו את כל הלהבות, ויצא מהצד האחורי. אדם רגיל היה כמובן נקצץ לחתיכות, כמו שקרה לחסידה המסכנה שהשביתה את המנוע, אבל אייס הוא אש. הוא מסוגל לעבור דרך מנוע סילון ולצאת מצדו האחורי ללא פגע. בינתיים, במטוס, תוהו ובוהו. אנשים צרחו ועברו לצד הימני של המטוס, בעוד הדיילות מנסות לשווא להשליט סדר ולהחזיר אנשים למקום ולחגורות הבטיחות, ואנשים אחרים שמו לב להיעלמותו של אייס וקראו, "איפה הבחור הזה?! לאן הוא נעלם?!" הדייל חזר ונעל את דלת המטוס הקדמית, ואני ניצלתי את המהומה כדי שאף אחד לא ישים לב שאני הולכת לפתוח את האחורית, כמו שאייס ביקש. נאבקתי במנעול. זו לא דלת שמיועדת לפתיחה תוך כדי טיסה. דיילת הבחינה בי בדיוק כשהצלחתי סוף סוף לפתוח אותה מעט. אמנם המטוס הנמיך מספיק שהאוויר בחוץ כבר לא היה דליל במידה מסוכנת, אבל עדיין הפרש הלחצים גרם לרוח אדירה לנשוב החוצה. הדיילת אפילו לא הספיקה לצעוק, כשלהבה התעופפה מהמנוע השמאלי, שהיה כעת כבוי לחלוטין, ונכנסה בפתח הצר שפתחתי בדלת האחורית. אייס התגבש לצדי וחזר לצורת אדם. עיני הדיילת נפערו והיא נפלה מתעלפת מהלם. אייס נעל בחזרה את הדלת והכריז בקול רם: "נוסעים נכבדים! אין מה לדאוג, האש כובתה! אפשר לחזור לשבת במקום, אני בטוח שהטייס יצליח לנחות גם עם שלושה מנועים! ואם לא אני אצא שוב לעזור לו!" כל הנוסעים סובבו את הראש לאחור כדי להביט באייס, שאותו ראו לפני שניות ליד הדלת הקדמית. עברו כמה שניות של הלם, בהם הנוסעים הסתכלו על אייס, על הדלתות ועל המנוע שכבר לא בער באש, ואז, לפתע, הם החלו למחוא כפיים! כבר היינו ממש קרובים לנחיתה כשכולם הצליחו לחזור למקום ולהיחגר שנית, וגם אנחנו, תוך שאייס אוסף את שירו שכמובן הצליח להיחלץ מהחגורה ומחזיר אותו למקום. הנחיתה הייתה מעט קופצנית אולם לא היה צורך בכבאיות שנאספו לצדי המסלול. נחתנו בשלום. בדלת היציאה, הדייל שקודם ניסה לחסום את דרכו של אייס לחץ את ידו. "תודה על שהצלת אותנו," אמר הדייל בקול רועד, "אבל איך עשית את זה?" "אה, זה כלום," ענה אייס. "אני פעלולן." אייס משך בידי וירדנו מהמטוס לפני שישאלו אותנו שאלות נוספות.

פרק 51

שוב מצאנו את עצמנו בטוקיו בערב ראש השנה האזרחית, ואייס החליט הפעם לחגוג את יום הולדתו ה-22 כמו שצריך. הוא נכנס והצטרף לכל מקום שבו הוא ראה אנשים חוגגים, הצטרף לשתייה ולזלילה, וכמובן הפריח לאוויר אותיות אש בצורת שנה טובה, באנגלית וביפנית. הוא הפך למרכז תשומת הלב בכל מקום שאליו הוא הצטרף, ולמרות שאנשים הניחו כנראה שמה שהוא עושה זו אחיזת עיניים, הם הגיבו במחיאות כפיים והזמנה לשתות יחד. לפנות בוקר, שיכורים ועייפים, הלכנו אוטומטית לכיוון המרינה, שם פגשנו חברים מלפני שנה, שעגנו אז לידנו. הם הזמינו אותנו לישון בספינה שלהם. התעוררנו לקראת הצהריים בגלל טלפון מאודה. "היי אייס, ככה אתה מתכוון לשמור על פרופיל נמוך?" שאל אודה בהקנטה. "הפרצוף שלך מרוח על כל העיתונים שסיקרו את החגיגות אתמול!" "חה חה חה!" צחק אייס, "אל תדאג. הייתי חייב להתפרע עוד פעם אחת אחרונה לפני שאני יורד למחתרת." "איפה אתם?" שאל אודה, "אני שולח מונית לאסוף אתכם. דילוג הזמן נגמר, אני רוצה לסיים את העניין הזה אתכם ולחזור לצייר את המנגה העכשווית."

את הזמן שנשאר עד שהגיעה המונית, בילינו בחיפושים אחרי שירו, שהתעורר לפנינו ונעלם. הוא כבר היה בן שנה ורבע, והתרוצץ על שתי רגליו הקטנות לכל מקום. בסוף מצאנו אותו בצד השני של המרינה, ואייס הרים אותו בקלילות והכניס אותו למונית. המונית הורידה אותנו בסמטה אחורית ופניו של אודה הציצו בחריץ הדלת של הבניין הסמוך. "מצטער שאני מכניס אתכם מאחור, אבל מוטב כבר מעכשיו להיות זהירים. עדיף שאף אחד לא ידע על כך, לא בעולם שלנו ולא שם." אודה הוביל אותנו אל המעלית, ומשם לסטודיו שלו, שמלבד ציוד המנגה, היה מלא עד אפס מקום בהמון חפצים שונים ומשונים מסודרים על מדפים ועל שולחן הכתיבה. אפילו גולגולת פרה הייתה שם. הוא הוביל אותנו לחדר אחורי קטן, והתחיל לפרוש מזרנים על הרצפה. "זה חדר המנוחה שלי." הסביר אודה. "אף אחד מלבדי לא נכנס לכאן, ומכאן אני עובר לעולם שלך, כדי לעקוב אחר הסיפור של לופי ולקבל השראה למנגה." אודה שלף מהארון משהו שנראה כמו כובע גרב שחור ולבן, ומסר אותו לאייס. כשאייס פרש אותו נגלה לפנינו פרצופו של פנדה-מן. זו הייתה מסכה שעוטפת את כל הראש והצוואר. "זאת תהיה המסכה שלך. אתה חייב לזכור – אסור לך בשום פנים ואופן לגלות לאיש את זהותך. זה ישבש הכל, וזה עלול לגרום לכך שלופי לא יגיע להיות מלך הפיראטים!" "אני יודע, אודה-סאן," אמר אייס. "אייס מת, ואדאג שזה יישאר ככה עד שהגורל יתהפך ואוכל סוף סוף לחשוף את זהותי. מעתה והלאה, אני פנדה-מן." אודה שלף עוד חולצה מהארון. "זה הסט המשלים לתחפושת שלך," הוא אמר. אייס החזיר את החולצה לארון. "אני יודע שעליי להסתיר את הקעקועים שלי, אבל אני לא מוכן ללבוש חולצה כזו עם לבבות על הפטמות! אני אמצא חולצה מתאימה אחרי שאחזור." אייס הכניס את המסכה לכיסו. "אני מוכן." הוא הכריז. "ומה איתך?" שאל אודה, "גם את מוכנה? את עדיין בטוחה שאת רוצה לעבור לשם?" "ברור שאני בטוחה!" עניתי בהתלהבות, "לא רק אייס התאמן בשנתיים האלה, גם אני התאמנתי במיוחד כדי שאוכל להצליח לשרוד שם, אפילו ללא ההגנה של אייס!" "באמת?" שאל אודה, "במה התאמנת?" "בעיקר בשחייה, בהגנה עצמית ובקראטה." עניתי. "הממ…" אודה עשה פרצוף מוזר. "כנראה שלא טעיתי לגבייך. טוב, אתם יכולים לשכב." אודה הצביע על המזרונים הפרושים על הרצפה. "אייס אתה צריך לשכב על צד שמאל כדי שתיכנס בדיוק לתנוחה הנכונה שבה הגוף שלך נמצא שם. מור, את ושירו למעשה תהיו נטועים כאן, אז אני מציע שמדי כמה ימים תחזרו לכאן להתאוורר ולהניע את הגוף, שלא יתנוון." הנהנתי ללא מילה. לפתע פתאום, אחזה בי התרגשות. סוף סוף, אחרי ציפייה של שנתיים, אנחנו הולכים לעשות את זה! להיכנס בחזרה לעולם של וואן פיס ולעזור ללופי להגשים את השאיפה שלו להיות מלך הפיראטים! וכל זאת בסתר, בלי שאף אחד ידע. מעניין איך אייס מתכנן לעשות את זה. לפתע נזכרתי פתאום – "צריך מחשב?" שאלתי את אודה. בפעמים הקודמות הרי נכנסתי לעולם דרך פרקי האנימה. "לא, אין צורך." ענה אודה. "אני אעביר אתכם." הוא הניח את כף ידו על אייס, ואייס נעלם. ואז הוא הניח את כפות ידיו עליי ועל שירו ביחד. הרגשתי משיכה חזקה, ולפתע כבר לא היה מזרן ביני לבין הרצפה.

פרק 52

מצאתי את עצמי שוכבת על הרצפה בחדר החולים שבו אושפזה פעם נאמי. שירו, ששכב לצידי, קם מיד על רגליו והחל להתרוצץ בחדר ולחקור את עולמו החדש. מכיוון המיטה שמעתי מין נהמה צרודה. "מה זה? אני לא יכול לזוז!" אייס חצי לחש בקול צרוד. קמתי על רגליי כדי לגשת אליו, והרגשתי מין תחושה מוזרה בכפות רגליי. סוג של חוסר יציבות, כאילו כפות הרגליים שלי פתאום קצת יותר… שטוחות? מצאתי את שיווי המשקל שלי וניגשתי למיטת בית החולים שעליה שכב אייס, בדיוק כשהוא הצליח להפנות אליי את ראשו. "אתה בסדר, אייס?" שאלתי. לפתע – לסתו נשמטה, עיניו הפכו ללבבות ודם החל משפריץ מאפו ישר על השמלה שלי, על הידיים, אפילו בפרצוף חטפתי קצת. "אהההההה!" צעקתי בבהלה, "אייס, מה קרה לך?!" "מור… את… זהירות!" לפתע הוא אחז בי בידו ומשך אותי חזק להתכופף כלפי מטה. שריקה. טק! טק! שני פגיונות ננעצו בקיר שמאחורי המיטה של אייס. בדלת עמדה ד"ר קורהא ונעצה בי מבט חמור. "מי את? איך נכנסת לפה?!" היא שאלה בכעס. "ד"ר קורהא…" מלמלתי, עדיין בהלם. "ד"ר קורהא," אמר אייס בנימוס, "נעים להכיר. הכירי נא את אשתי מור ואת בני, שירו." הפעם היה תורה של ד"ר קורהא להיות בהלם. "אתה… אייס, התעוררת סוף סוף?" "כן," ענה אייס, "אבל אני לא מצליח לזוז כמו שצריך. אולי את יודעת למה?" ד"ר קורהא נכנסה אל החדר בשני צעדים ארוכים וסגרה אחריה את הדלת. "שנתיים אתה שוכב פה בלי הכרה, ופתאום אתה מתפלא שאתה לא מסוגל לזוז? עשיתי לך המון פיזיותרפיה, הפכתי אותך כל שעתיים שלא תקבל פצעי לחץ, ואתה מצפה ישר לקום פתאום ולהתחיל לרקוד?! אתה תקשיב לי היטב עכשיו וחסר לך שלא תמלא אחר ההוראות שלי. המטופלים אצלי עוזבים רק או בריאים, או מתים. מובן?! אבל קודם כל," ד"ר קורהא הפנתה אליי את מבטה החודר, "גבירתי הצעירה, כאן זה בית חולים וצריך לשמור על השקט!" "ס-סליחה," מלמלתי, "פשוט נורא נבהלתי, למה אייס התחיל לדמם ככה פתאום?" המבט של ד"ר קורהא הפך להיות מזלזל פתאום. "נו, באמת, את רוצה להגיד לי שאף פעם לא ראית גבר שנמשך אלייך? לכי להתקלח," היא הצביעה על חדר האמבטיה הצמוד לחדר שבו היינו. "אני אביא לך בגדים להחלפה."
קמתי וחציתי את החדר לכיוון חדר האמבטיה בזמן שד"ר קורהא המשיכה לחלק הוראות לאייס. אייס נמשך אליי עוד מהיום הראשון, חשבתי, אבל אז הוא לא יכול היה לראות אותי בעולם שלו, ובשלי אנשים לא מדממים מהאף בגלל בחורה… אחרי כל כך הרבה זמן ביחד לא ציפיתי לזה בכלל. נכנסתי לחדר האמבטיה ופשטתי את השמלה. הכנסתי אותה לכיור לכבס והבטתי בעצמי במראה שמעליו. ראיתי בחורה מצוירת, בדיוק כמו שאודה צייר אותי אז, לפני שנה. כולל הצבעים שהוא הוסיף בעיניים. שערי החום המצויר גלש על חזי, וכשמבטי נחת עליו הבנתי מה קרה לאייס. אודה הסוטה! הוא צייר לי חזה ממש גדול, ומותניים צרות כאילו לא הייתי כבר בהיריון. אין פלא שאייס הגיב ככה למראי. אני רק מקווה שהוא יתרגל ושלא אחטוף מקלחות דם כל פעם. הסבון באנימה מעולה בלמחוק צבעים. תוך שניות לא נשאר שום כתם על השמלה. תליתי אותה לייבוש וניגשתי למלא את האמבטיה. נכנסתי בזהירות והתיישבתי. כשהרגליים שלי כוסו לחלוטין במים, הרגשתי לפתע תחושה מוזרה, כאילו הן נדבקות זו לזו בוואקום. קשקשים בצבעי ירוק וזהב זוהרים כיסו אותן, וכפות רגליי הפכו לקצה זנב דג דק ועדין. "אהההההה!" שוב צרחתי בבהלה. למשמע שריקה נוספת, באופן אינסטינקטיבי הכיתי בזנב הדג שלי וזינקתי החוצה מן האמבטיה. הפעם גרזן נתקע בקיר שמעל האמבטיה. נפלתי והחלקתי על הרצפה כשד"ר קורהא שוב הופיעה בפתח. "את שוב צועקת?!" היא כעסה, "אני אסלק אותך מכאן!" "ס-סליחה, אבל…" הצבעתי על זנב הדג שלי, "אני… אני בת ים!" "זאת לא סיבה לצרוח. אפשר לחשוב שרק הרגע גילית מה את. ראיתי את זה עלייך מיד. יש פה עוד חולים בבית החולים הזה, תשמרי על השקט!" ד"ר קורהא תלתה את הבגדים להחלפה שהביאה מאחורי הדלת ויצאה. עכשיו כשישבתי על הרצפה, המים זלגו במהירות מזנב הדג שלי, וברגע שהם התנקזו, שוב יכולתי להפריד בין הרגליים שלי. ניסיתי להרגיע את ליבי ההולם וחזרתי לאמבטיה, לבחון שוב היטב את גופי החדש שהעניק לי אודה.

המשך יבוא…