הסיפור של זורו – חלק א'
סיפור קצר המגולל את סיפורו של רורונואה זורו לפני הופעתו לראשונה במנגה באיסט בלו.
סיפור זה אינו קאנון רשמית אך אינו סותר את המנגה.
קרדיטים:
תרגום – יסמין.
עריכה לשונית ועיצוב – שמעון.
קריאה נעימה.
שעות אחר הצהריים וזורו סוף סוף התעורר. הוא שתה אלכוהול לאור היום, באופן נדיר. בדרך כלל הוא שותה רק בלילה, אבל היום זה יום מיוחד מפני שזה יום השנה למותה של החברה הכי טובה שלו. הוא זחל לעבר המרפסת, עדיין לבוש בפיג’מה, ופתח את בקבוק הסאקה. לסאקה המעורפל ששקע לתחתית הכוס היה צבע לבן וריח חמוץ. אולי מפני שהתסיסה הייתה מוזרה, אבל לא היה לו אכפת והוא שתה הכל בלגימה אחת. הוא הרגיש את הגרון שלו מתחמם, כאילו הוא עולה באש. בדרך כלל, לא משנה כמה הוא שותה, הוא לא משתכר. אבל בכל שנה ביום הזה, הוא מרגיש תחושת שכרות מוזרה. למרות שהוא מודע לזה, הוא לא יכול שלא לשתות. כמעט בכל שנה ביום השנה למותה של קואינה מזג האוויר בהיר. והשנה השמיים בהירים במיוחד. תוך כדי שהוא כרע והתיישב בצורה מוזרה במרפסת, שתה מכוס הסאקה והסתכל על אור השמש, קבוצה של אנשים לבושים בבגדי אבל עמדו לחצות את הגדר לצידה השני. תהלוכת האזכרה של קואינה.
הוא צפה בהם והרגיש שהם לא קשורים אליו, הוא ראה את קושירו, שצעד בראשם, מנגב את דמעותיו. (קושירו – אבא של קואינה והסנסיי של זורו). זורו נרעד והסיט את המבט. הוא חשב שהוא סיים לבכות, אבל כשהוא ראה את הסנסיי שלו בוכה, הוא הרגיש שהדמעות עולות בעיניו שוב. כמה שנים חלפו מאז מותה? באופן מוזר, למרות שטקס האזכרה שלה היה אמור להיות טקס קטן רק עם בני המשפחה הקרובה, אנשים מכל הכפר השתתפו בו. אפילו ילדים קטנים שלא הכירו את קואינה השתתפו בטקס עם מבט מוזר על פניהם. היא הפכה לסוג של אגדה על ילדה שנראתה כמו אלה לוחמת שהצליחה להביס את הזורו הזה ב-2,000 ניצחונות רצופים. התפשטה שמועה מוזרה שאם תבקר בקבר שלה ביום השנה למותה הכישרון שלך בתור סייף ישתפר. ליתר דיוק, אלה היו 2,001 ניצחונות. בלילה שלפני מותה, זורו קרא עליה תיגר והובס בקלות. מנקודת המבט של זורו, רצף הניצחונות של האלה הלוחמת הזאת היה רצף ההפסדים שלו.
“כמה טיפשי…”
זורו לגם מהסאקה הפושר וניסה להסיח את דעתו מהרגשות שלו. כשהוא היה ילד הוא עדיין לא הכיר את העונג שבתחושת השכרות מהאלכוהול. בפעם הראשונה, כשהוא טעם את הסאקה החם שקושירו הגיש לו, הוא כל כך התרגש שהלשון שלו נרדמה. הוא חשב ללכת אחר כך לקבר של קואינה ולהציע גם לה משקה, אבל הוא לא היה בטוח אם היא תהנה מהטעם או לא. אם היא הייתה גדלה ונהיית אישה שלא אוהבת לשתות, היא הייתה מסרבת אפילו למשקה קטן, אבל הוא היה מנסה לשכנע אותה לשתות בכל זאת. או שהיא הייתה גדלה להיות שתיינית כבדה כמו זורו והם היו מבלים לילות שלמים בתחרויות שתייה. אבל זה היה מתאפשר רק אם קואינה הייתה בחיים. הוא הבין שהוא מתחיל לרחף בדמיונות ואשליות ונגעל מזה. הוא לא רצה להיות אדם חלש שרודף כל הזמן אחרי הצל של החברה הכי טובה שלו. בין אם קואינה חיה או לא, יש רק דבר אחד שעליו לעשות: “בואי נבטיח אחד לשנייה! יום יבוא ואחד מאיתנו יהיה הסייף החזק בעולם!” הקול שלו בתור ילד קטן התעורר והדהד באוזניו.
מפני שהוא לא רצה להיות רגיש, זורו הרים את בקבוק הסאקה ושתה.
“מה? הוא ריק?”
אחרי שהוא ליקק את הטיפות האחרונות הוא זרק את כוס הסאקה מעבר למעקה. קול החרסינה הנשברת הבהיל עכבר שברח משם בזנב מורם. לפני שהוא שם לב, תהלוכת האזכרה כבר עברה. ציפור דרור קטנה שנחתה על הגדר צייצה בקול.
הוא סיים את אימון אחר הצהריים והתקדם לכיוון החומה לשטוף את רגליו. כשהוא הוריד את הגופייה שלו בשביל לנגב את כל גופו, הוא שמע קול שירה של ילדה הולך ומתקרב אליו:
"הסייף מיהוק, האיש שנקרא "עיני הנץ"…
משתמש בטכניקת חרב מהירה כל כך שאי אפשר לראות אותה…
ווש-ווש, בתנועה אחת, חלקה ושקטה, הוא יערוף את ראשך…
לא תשים לב אפילו שאתה כבר מת…"
זה אותו השיר שנווד מסוים שבא לעיר לפני כמה שנים זמזם לעצמו. די מהר הוא הפך לפופולרי בקרב הילדים, ועכשיו כבר הפך לשיר שהילדים שרים בזמן שהם משחקים קלאס. לילדה שהגיעה עכשיו בזמן ששרה את השיר קראו הימארי. היא הייתה בתו היחידה של הפונדקאי. היא עמדה ליד זורו ואמרה:
“טקס סירות האש מבוטל. אני די בטוחה שלא היית בא, אבל באתי להודיע לך בכל מקרה.”
“מבוטל? קרה משהו?”
טקס סירות האש היה טקס בו מדליקים נרות על "סירות" עשויות עלי במבוק ומשיטים אותן במורד הנהר. זה הטקס החשוב ביותר שמבצעים ביום השנה למותו של מישהו. הוא נועד להנחות את הנשמה של הנפטר בחזרה לעולם הבא.
זורו הרים גבה, תוהה מה יכול היה לקרות, כי לא היה שום סימן לכך שקרה משהו.
היאמרי לחשה:
“הם אומרים ששודד עלול להופיע.”
נאמר שהיו כמה מקרים שבעלי בתים נדקרו על ידי גנב שפלש לביתם באמצע הלילה, והרבה מהאנשים שהותקפו היו סייפים מוכשרים. לפני כמה זמן הותקף דוג’ו בכפר הקרוב, והרבה מהחברים בו כמעט נהרגו. כנראה שהמבוגרים בכפר שימוצוקי פחדו ולא רצו שכולם יסתובבו בחוץ בלילה.
כשזורו שמע את זה הוא אמר באכזבה:
“כמה טיפשי…”
“אני רוצה לתקוף בחזרה את הפחדן שרוצח אנשים בשנתם…”
הימארי: “זה בלתי אפשרי, מפני שהוא יתקוף אותך בהפתעה כשתישן. אולי זה פחדני, אבל זאת אחת הדרכים בהן אפשר לנצח.”
אולי מפני שהיא הייתה צריכה לדבר כל הזמן עם הלקוחות בפונדק, הימארי דיברה לפעמים כמו בן אדם בוגר.
הימארי: “וגם, לפי השמועות, הגנב הוא דווקא סייף טוב. אולי הוא אפילו הסייף הכי חזק בעולם.”
זורו: “ומי זה?”
הימארי: “מיהוק עיני הנץ.”
מה?!
למרות שלא נשבה הרוח, הדלי שהוא העמיד כנגד הקיר נפל פתאום. כמה שניות אחר כך הוא שמע קול התזה.
זורו: “אין סיכוי שאחד מהשיצ’יבוקאי יופיע פתאום בעיירה שכוחת האל הזאת.”
הימארי: “לא עכשיו! פשוט היו שמועות כמה זמן.”
אפילו שאף אחד לא האזין להם, הימארי הסתכלה בזהירות מסביבה ולחשה שוב:
הימארי: “אתה יודע? לפני כמה שנים הופיע מאתגר־דוג’ואים בסביבה של הכפר.”
(הערה: מאתגר דוג’ואים הוא לוחם שבא לדוג’ו ומאתגר את החברים בו, או את הסנסיי. אם הוא מנצח, היריב שלו מאבד את המעמד של אומן לחימה, לפעמים הוא אפילו יכול לזכות בדוג’ו עצמו ולהפוך לסנסיי החדש).
הימארי: “לא משנה כמה היריבים שלו היו חזקים, הוא הביס את כולם, ואמרו שהוא היה חזק כמו שד.”
זורו: “האאאאא….”
הימארי: “כנראה שהוא ביקר בדוג’ואים בסביבה בחיפוש אחר יריבים חזקים וניצח ב-2,000 קרבות ברצף.”
הלוחם האגדי הזה נשמע כמו חקיין של קואינה.
זורו: “זה… די מרשים.”
הימארי שמה את ידיה על גבו של זורו, הביטה אליו למעלה ואמרה בקול יבש:
הימארי: “גם אתה סייף, זורו, אז בבקשה תיזהר, טוב? למרות שהאדם היחיד בכפר שהיה מסוגל להביס אותך כבר מת. אבא אמר שאי אפשר להביס דוב בשדה פתוח.”
זורו: “הא? מה זאת אומרת?!”
הימארי: “לא משנה כמה אתה חזק, זורו, אתה עדיין רק גמל שלמה.”
(הערה: גמל השלמה בתרבות היפנית נחשב לחרק חזק מאוד, אבל רק נגד חרקים אחרים).
זורו חשב על מילותיה זמן מה.
זורו: “למרות שבניתי לעצמי שם בכפר, אני כמו גמל שלמה שמביס רק חרקים חלשים ממנו. אם אני אפגוש דוב בשדה פתוח, אני לא אוכל להביס אותו… או משהו כזה. זה מה שאת מנסה להגיד לי?”
הימארי: “כן, בדיוק.”
הימארי נראתה מרוצה.
הימארי: “כל הלקוחות שמגיעים לפונדק שלנו אומרים שהעולם ממש גדול. לא משנה עד כמה אתה חזק, זורו, אם תילחם אחד על אחד עם מפלצת כמו מיהוק עיני הנץ, הוא יביס אותך בקלות!”
זורו: “אני לא אדע בוודאות עד שאנסה.”
הימארי: “לא, אל תחשוב על זה אפילו. אם תפסיד, תפסיד גם את הראש שלך!”
"ווש-ווש, בתנועה אחת, חלקה ושקטה, הוא יערוף את ראשך…
לא תשים לב אפילו שאתה כבר מת…"
שיר הילדים הזהיר מפני כוחו של מיהוק. הוא לא מישהו שאפשר להילחם בו.
אם אתה לא רוצה למות, תתחיל לברוח.
מה, הם צוחקים עליי? עדיף שיחתכו אותי לשניים מאשר לברוח מקרב.
זורו: "אני לא אברח. אם אני אפסיד, זה אומר שזה כל מה שיכולתי לעשות. זה כל הסיפור.”
הימארי: “שלא תעז! ליריב שלך יש רצף של 2,000 ניצחונות!”
זורו: “זה לא כזה רצף מרשים.”
הימארי: “תצטרך לנצח 2,000 פעמים ברצף לפני שתוכל להגיד את המשפט הזה!”
הימארי עמדה לבכות ומשכה בחוזקה בבגדי האימונים של זורו.
הילדה הזאת שונה מקואינה וזורו.
אין לה שאיפות להילחם ביריב חזק, או להפוך לחזקה יותר מאחרים.
עדיין, לזורו לא היה אכפת. יש גם אנשים חלשים. ואם מתחשק לו הוא יכול להגן עליהם. אבל זורו לא ידע עד מתי הוא ישאר בכפר שימוצוקי.
זורו: “תפסיקי למשוך לי בבגדים!”
כשזורו התנער ממנה בצורה אגרסיבית, להב קצר נפל מכיסו. הוא השתמש בסכין הזאת לפעמים בשביל לעזור לזקנות שהראייה שלהן נחלשה להכין את הדגים.
הסכין הסריחה קצת מדגים, אבל הייתה ממש חדה.
זורו: “אני אתן לך אותה במתנה.”
הימארי: “מה זה?”
זורו: “להגנה עצמית. תתחילי לתרגל.”
הימארי הסתכלה על הלהב הקצר שנמסר לה. היא נראתה מאוכזבת.
הימארי: “אני לא יכולה להילחם. אני רק ילדה.”
באותו הערב האורות כבו מוקדם בכל הבתים. אנשי הכפר התחבאו בבתיהם הקטנים כמו גדיי עיזים. כולם פחדו שמיהוק עיני הנץ צמא הדם יופיע שם. זורו צעד באומץ ברחובות הכפר הדומם. הוא הגיע לגדות הנהר שבקצה הכפר. בדרכו לשם הוא הכין סירה קטנה מעלי הבמבוק הנושרים ושם בתוכה את הנר שהוא הביא איתו. “מה החשיבות של האור הזה בכלל?” הוא תהה לעצמו. זורו לא היה רגיל לטקסי אזכרה, אז הוא לא השתתף בהם בשנים הקודמות. אבל השנה לא הייתה לו ברירה אלא לערוך את הטקס בעצמו. מפני שכולם פחדו מדי ממיהוק ולא יצאו מהבית. הוא כרע ליד המים והשיט את הסירה במורד הנהר. הסירה נסחפה במהירות בזרם, אבל לאחר זמן מה אורה כבה.
זורו: “הא? למה?”
מוזר. כשהוא היה ילד הסירות האלה שטו בקלות. הוא הכין סירה נוספת והשיט אותה, אבל היא שקעה מיד אחר כך, אז הוא ויתר על העניין. לפי האגדה, אם הסירות שוקעות, נשמות המתים לא יוכלו לחזור לעולם הבא וייגזר עליהן לשוטט בעולם החיים ללא מטרה במשך שנה.
“טוב, זה לא כזה נורא” הוא חשב לעצמו.
הלילה הואר באור הירח. מי הנהר היו כל כך צלולים שהיה אפשר לראות את הדגים בבירור. כשהוא בהה בהשתקפות הירח המלא במים, הוא ראה פתאום דמות מציצה מבין השיחים בגדה ממול.
זה היה איש גדול ממדים.
זורו חשב מיד שזה השודד שהימארי דיברה עליו. לפי הדרך בה הוא נשא את עצמו, לא היה מדובר באדם רגיל. כשהוא נעלם חזרה לתוך האפלה הוא נראה כמו דורס לילי. אולי האיש הזה באמת היה מיהוק עיני הנץ. השודד הלך לאורך גדת הנהר במקום לחצות את הגשר. הוא בטח מתכנן ללכת לצד הצפוני של הכפר, כדי שאף אחד לא יראה אותו.
הבית של קושירו נמצא שם.
אם זורו ירוץ דרך הכפר, הוא יגיע לשם יותר מהר. זורו רץ. הוא טיפס על הגדר ורץ לתוך הבית דרך המסדרון החיצוני. הוא בעט בדלת ההזזה.
“סנסיי!” זורו קרא.
קושירו, ששכב על הפוטון, קפץ על רגליו. זורו, כשרגליו עדיין מלוכלכות, כרע לצד הכריות לאור הגחלים דוחי היתושים וקרא שוב "סנסיי!”
“זורו! מה אתה עושה כאן באמצע הלילה?” שאל קושירו.
“מתנקש עומד להגיע לכאן. לוחם ממש מוכשר.” ענה זורו.
“מה? מתנקש?” קושירו לא האמין.
“אני מתכוון לחתוך אותו, אז בבקשה תרשה לי לחכות לו כאן.” אמר זורו.
כשהוא אמר את זה, הוא סגר את דלת ההזזה מאחוריו, החזיק את חרבו בידיו והתיישב. קושירו שלא לגמרי הבין מה קורה שם, ניסה לחפש את משקפיו, אבל ויתר על הטרחה הזאת.
“אם ככה, אני סומך עליך” אמר קושירו.
לאחר שסיים לדבר, הוא נשכב בחזרה על הפוטון. אוזניו של זורו הזדקרו למשמע קולות נחירה, אבל כנראה שהם הגיעו מקושירו שהרגע נרדם.
זורו אחז בניצב חרבו וניער אותו קצת, מוודא שהלהב מהודק בתוכו. הוא הבין שהוא לחוץ, מצב לא אופייני לו. הוא ניגב את ידיו המזיעות על סדיני הפוטון של סנסיי.
“מיהוק עיני הנץ. האדם שזכה לתואר הסייף החזק ביותר. האם הוא באמת הופיע בכפר הקטן הזה?" איכשהו, רק המחשבה על השם של מיהוק ריגשה אותו. כאילו זה היה חקוק בגופו. בשביל לקיים את הבטחתו לקואינה, זה האדם שעליו להביס בכל מחיר. בשביל שיוכל להפוך לסייף החזק בעולם. ההבטחה בין זורו לבין חברת ילדותו הייתה המטרה שלו, ואולי אפילו הסיבה שלו לחיות. זה לא היה אך ורק למען קואינה, זה גם מה שהוא עצמו רצה לעשות.
כל מה שקרה באותו היום – העובדה שקואינה, שהייתה חזקה ממנו, מתה בנסיבות כאלה נדושות, העובדה שההזדמנות להצליב איתה חרבות שוב אבדה לנצח, ואפילו העובדה שהוא לעולם לא יראה אותה שוב – כל כך תיסכלו אותו.
אם הוא לא יזכה לחיות מספיק זמן בשביל לקיים את הבטחתו לקואינה, הוא לא חשב שהוא יהיה מוכן לקבל שום דבר מהעולם הזה. הוא אחז שוב בניצב חרבו הנעוצה בנדן ולקח נשימה עמוקה.
ואז הוא שמע חריקות מהמסדרון. האבק שהצטבר מעל לדלת ההזזה רעד.
הוא כאן.
באותו הרגע זורו שלף את חרבו. הלהב נצנץ באור הירח שזרח דרך הדלת. הוא בעט בדלת וראה דמות עומדת במסדרון.
“מי הולך שם?” זורו דרש לדעת.
“באתי לאתגר את הדוג’ו.” ענה השודד.
“באמצע הלילה?” שאל זורו.
השודד נשמע צעיר. צעיר מדי. אבל זה עדיין לא היה מספיק בשביל להוכיח שהאיש הזה הוא לא מיהוק.
“אם אתה לא רוצה להיפגע, תן לי להרוג אותך בשקט. הרגתי כבר 2,000 אנשים, ולא הפסדתי אפילו פעם אחת.” התרברב השודד.
למרות שהוא אמר את זה, השודד עדיין לא שלף את חרבו. הוא נשמע כאילו הוא מנסה לגרום לזורו לוותר לנוכח 2,000 הניצחונות הקודמים שלו.
“שלוף!” צעק זורו "חיכיתי לך כאן. אני לא אתן לך לצאת מכאן בידיים ריקות.”
“אתה הסנסיי של הדוג’ו הזה?” שאל השודד.
“נכון מאוד!” שיקר זורו באדישות.
“לא.” קולו של קושירו נשמע מאחוריו, "אני הסנסיי.”
השודד הסתכל מאחורי כתפו של זורו לכיוון הקול.
זורו התעצבן והנמיך את חרבו.
“אני הלוחם החזק ביותר בכפר. יש לך בעיה עם זה?” שאל זורו.
“אין.” ענה השודד.
ברגע שהוא ענה הוא שלף את חרבו, צעד קדימה והניף אותה לעבר זורו. לוחם רגיל היה קופץ לאחור ומתחמק מהמתקפה, אבל זורו צעד קדימה והיכה בחזה של היריב בניצב חרבו. מהלומת היריב הייתה כל כך כבדה. זרועו הרגישה חסרת תחושה, אבל בלי להסס הוא המשיך לדחוף אותו אחורה. השודד איבד את האיזון ומעד.
עיניו של זורו נראו כמו עיני כריש.
הוא לא נתן להזדמנות לחמוק ממנו, הוא מיד חתך את הגלימה שלו בצד ימין.
אבל רגליו החליקו.
המסדרון היה רטוב משמן.
קושירו בטח שפך שמן כשהוא הביא את העששית.
זורו ייצב את עצמו מחדש על ידי כוח רצון בלבד, והמשיך לתקוף.
אבל השודד התחמק ובתנועה אחת מהירה, הוא העיף את דלת ההזזה מדרכו ומעד דרכה לתוך הגינה.
מה שלא קרה, הוא לא עזב את חרבו.
זורו קפץ מיד, מכוסה בטחב. השודד הניף את קצה חרבו קדימה והתקדם לעברו.
מאותו הרגע זה היה קרב בין סייפים.
הלהבים בהקו לאור הירח, ניצוצות עפו מסביב, ולפני שצלצולי החרבות המתנגשות דעכו, קול ההנפות עדיין נשמע באוויר.
מדי פעם הוא פגע. זורו נפצע בלחיו ובכתפו, אבל פציעות שטחיות.
הם המשיכו להניף את חרבותיהם זה כלפי זה בלי לנשום, מנסים לסגור את הפער ולהתקרב אחד אל השני כמה פעמים. ואז שוב, הם פתחו מרחק ביניהם.
שני הלהבים היו צבועים באדום.
זורו נעמד במרכז והביט בשודד. הוא ראה את פניו בפעם הראשונה.
“ידעתי. זה ברור שאתה לא הוא.”
הוא לא נראה כמו תמונת המבוקש של מיהוק עיני הנץ. היו לו פנים עדינות והוא נראה עצבני.
עכשיו, כשהוא נלחם בו, הוא ידע שמדובר בסייף מוכשר, אבל עדיין, 2,000 ניצחונות רצופים נשמעו לו כמו הגזמה.
“תגיד לי, מנוול, מה המטרה שלך? אתה תוקף רק אנשים שיודעים איך להשתמש בחרב. אתה לא פוגע בזקנים וילדים. אתה חושב שאתה איזה גנב אצילי?” שאל זורו.
“בכלל לא…” השודד חייך. אולי הוא ניסה לעשות פרצוף אדיש, אבל שמעו התרגשות בקולו "אני פשוט נהנה להביס יריבים חזקים.”
“אם כך, זה אפילו יותר מוזר. אתה מתגנב באמצע הלילה כמו פחדן. איך אפשר ליהנות מניצחון שהושג ככה?” שאל זורו ברצינות.
“פחדן? אפילו אם זה מתבצע על ידי מתקפת פתע, אם אני הורג את הלוחם החזק, אני מביס אותו. זוהי המשמעות של קרב.” השודד ענה.
“אז זאת ההצדקה שלו?” חשב זורו. באופן מפתיע, הוא הרגיש הקלה.
מתקפות לילה מרגישות כמו הרפתקה. האחרים חופשיים לעשות מה שהם רוצים, אבל זורו היה מעדיף למות ולא להשתמש באמצעים כאלה. אם הם מפסידים כשהיריב מצליח להפתיע אותם, זאת אשמתם. אם השודד יהרוג כאן את זורו, זאת תהיה אשמתו של זורו.
“עכשיו אני מבין.” אמר זורו.
זורו הניף את חרבו כדי להעיף ממנה את הדם ואחז בה שוב. “בוא נמשיך בקרב.”
“לא. בואו נעצור את זה. אני ניצחתי 2,000 פעמים רצוף בתור מאתגר דוג’ואים. אתה סתם סייף מהכפר. אין לך סיכוי להביס אותי.” אמר השודד.
“אתה עדיין מתרברב על זה?” לזורו נמאס מהמונולוגים של השודד.
"אתה באמת מוכשר, אבל לא מוכשר מספיק בשביל לנצח ב-2,000 קרבות. אני לא יודע איפה שמעת את השמועות על מאתגר דוג’ואים כזה, אבל לא משנה כמה תשוויץ, הכוח האמיתי שלך לא ישתנה.
“אתה טוען שאני מזויף?” קולו של השודד רעד.
זורו כנראה פגע בנקודה רגישה. השודד הסתער קדימה.
“מה אתה יודע עליי?!” הוא צעק.
השודד תקף בכוח רב, והסתער לעבר זורו. רק לפני רגע הם נראו שווים בכוחם. בהשוואה לזורו, שחיכה לפתוח את דלת ההזזה, עיני השודד עדיין לא התרגלו לאור, כשהוא יצא מתוך האפלה. אבל הפעם זה היה שונה. שניהם יצאו לגינה. היריב התנשם בכבדות, אבל זורו עדיין היה בסדר.
“כנראה שלעולם לא ניפגש שוב, אז אני אספר לך” אמר זורו.
אחרי שהוא חסם את הלהב של השודד, זורו תקף שוב בקצה חרבו, צילו נפרש לאור הירח.
“גם אני איתגרתי את הדוג’ו הזה.” הכריז זורו.
דם ניתז על האדמה.
במכה אחת, האיש נפל בדממה על גבו.
כשזורו הביס אותו, זה היה הניצחון ה-2,001 שלו.
זורו נשבע שהוא לא יעזוב את כפר שימוצוקי עד שהוא ישבור את השיא של קואינה.
קושירו, שישב בחדר השינה שלו וצפה בתוצאת הקרב, עצם את עיניו ברגע שגוף השודד פגע בקרקע.
הגיע הרגע להיפרד.
עברו שנים מאז שקושירו היה מסוגל להביס את זורו בקרב. בחיפוש אחר יריבים להילחם בהם, זורו יצא לכפרים הסמוכים, ונשאר בלתי מובס. הוא הופיע פתאום בלי להגיד את שמו והביס בקלות את כל הלוחמים שעמדו בתור לפני שהוא חזר הביתה. לאחר מכן, התחילו שמועות בכפרים שתהו מי הוא בדיוק מתאגר הדוג’ואים הזה. לפעמים השמועות התפשטו לפני שהוא הגיע, וגירשו אותו, אבל הוא המשיך להגיע למקומות אחרים עד שלבסוף הוא איכשהו הרוויח 2,000 ניצחונות ברצף, כשהאחרון התרחש לפני כמה ימים.
ולבסוף, הלילה, הוא ניצח את הניצחון ה-2,001 שלו.
הוא סוף סוף שבר את השיא של קואינה שהיא הציבה ביום מותה.
לא נשאר אף סייף באזור שכוחו משתווה לזורו.
אם הוא לא יתחיל לנדוד ברחבי היבשת, הוא לא יזכה לפגוש את היריב החזק שהוא מחפש.
“אל תשוויץ בהישגים של לוחמים אחרים.” אמר זורו והניף את חרבו כדי להיפטר מהדם שנשאר עליה.
למרות שהוא נשמע רגיל, נשמעה בקולו התרגשות חייתית.
בדיוק כמו האיש הזה, גם זורו הרגיש את הלחץ.
זורו יכל לעזוב את הכפר עוד לפני, אם הוא לא היה אובססיבי לגבי רצף 2,001 הניצחונות.
אבל למרות זאת, הוא חיכה ליום הזה.
בשביל לקיים את ההבטחה שהוא הבטיח לקושירו, שהוא לא יעזוב את הכפר עד שהוא ישבור את השיא של קואינה.
“אז אתה עוזב, זורו?” קושירו נעל את סנדליו ויצא לגינה. הוא נתן לזורו שתי חרבות נוספות שהוא השאיר מאחור, ניצבות על קיר המסדרון. בדרך כלל זורו נלחם עם שלוש חרבות, אבל הלילה הוא נלחם רק עם אחת. אם הוא לא היה מגביל את עצמו, זה לא היה קרב הוגן.
“אני בטוח שאנשי הכפר ישמחו להיפרד ממך. אולי תחכה עד מחר?”
הוא חשב שזה לא יזיק לבקש, אבל זורו הניד בראשו.
“אני עוזב עכשיו, תיפרד מכולם בשמי.”
קושירו חייך, למרות שזורו נתן לו את התפקיד הכי בעייתי. הוא יכל לדמיין את פרצופם המאוכזב של הילדים. במיוחד הימארי, שבטוח תבכה. אולי היא אפילו התאהבה בזורו.
הם עזבו את האחוזה והמשיכו ללכת בדממה. זה הולך להיות מסע ארוך, אבל זורו לא ארז מזוודה. כל עוד החרבות שלו איתו, מה שלא יקרה, הוא ירגיש בטוח בעצמו. ברגע שהם הגיעו לגדת הנהר בקצה הכפר, זורו נעצר.
“עד כאן זה מספיק, סנסיי".
זורו קד ואמר "תודה על הכל.”
למרות שהוא כמעט ולא קד אף פעם, באותו הרגע הוא הראה כבוד כמו שצריך.
גם קושירו קד בדממה. הקול היחיד שנשמע היה זמזום החרקים. קושירו אף פעם לא רצה שזורו או קואינה יהפכו לסייפים החזקים בעולם. אבל, הצפרדעים הקטנות האלה, בלי לחשוב על רגשותיו, חלמו על הים הגדול וטיפסו במעלה הבאר. קושירו קיווה שהתלמידים היקרים שלו יהיו נאמנים לאומנות הלחימה שלהם.
כל עוד הוא ישאר נאמן לעקרונות שלו, הכל יהיה לטובה.
“צא לדרך, זורו.” אמר קושירו.
אין סיכוי שעזיבת הכפר ביום השנה למותה של קואינה זה צירוף מקרים. אבל הירח והכוכבים זרחו בעוז, כך שזה היה הלילה המושלם לעזוב.
“אני אעבוד קשה.” אמר זורו.
כשהוא הסתובב ועמד לצאת לדרך, הוא נזכר פתאום במשהו ונעצר.
“סנסיי, תוכל למסור להימארי משהו ממני? תמסור לה שאני דוב.”
אם להודות על האמת, זורו קצת כעס על ההשוואה לגמל שלמה מקודם.
קושירו לא ידע במה מדובר, אבל הוא הנהנן ואמר "בסדר.”
הסייף לא יכל להגיד דבר, אבל לא קינא במשימה העומדת בפני סנסיי. ויותר מכך, הוא קיווה להגיע למצב רוחני שקושירו עצמו מעולם לא הצליח להשיג.
מה זאת אומרת להיות "הכי חזק בעולם"? הוא כבר שאל את עצמו את השאלה הזאת פעמים רבות.
זאת חרב שמגנה על מה שצריך להגן עליו, וחותכת את מה שצריך לחתוך. אני בטוח שזורו יבין את זה יום אחד. בעולם נפלא בו קיימים רק סייפים מכובדים.
“צא לדרך, זורו", קושירו מלמל לעצמו. כאילו הוא מסתכל עליו מבעד לוילון שקוף. הוא צפה בתלמידו שנעלם לתוך האפלה.
בשביל להיות הטוב ביותר, זורו סוף סוף עוזב את הכפר. מה מחכה לו בהמשך מסעו בחיפוש אחר מיהוק, המחזיק בתואר הסייף החזק בעולם?
המשך יבוא…