וואן פיס נובל A (אייס)
וואן פיס נובל A (אייס)
נכתב על ידי: שו הינאטה.
עיצוב תמונת שער: אייצ'ירו אודה.
תורגם מתרגום מעריצים מיפנית לאנגלית באתר: https://www.fanfiction.net/s/13074195/1/One-Piece-novel-A-ce-1
תרגום לאנגלית על ידי: MasterQwertster
תרגום לעברית: מור ושחר.
עריכה לשונית: מור.
דף פתיחה
"אני אתעלה על מלך הפיראטים!"
"אני אתעלה עליהם! על הגלים, הסופות, אפילו על הגורל –"
אייס נסחף לחוף באי השומם סיקסיז שבאיסט בלו. אייס פוגש שם בחור אחר שהגיע אל האי המבודד ונמצא גם הוא במצוקה. יחד, הוא ואייס נמלטים מהאי ומחליטים לצאת יחד להרפתקאות. כך הוקמו פיראטי ספייד, כדי לקרוא תיגר על הגראנד ליין…
דיוס במסכה, הראשון מבין אנשי הצוות של פיראטי ספייד. כיצד נראים חייו של אייס בעיניו? ומה הותיר אייס אחריו בעולם הזה?
הקדמה
האב כבר לא היה בעולם הזה.
לפני שבנו נולד, הוא הוצא להורג בידי חיל הים.
הוא השאיר אחריו אישה שתהפוך לאם, וילד שטרם נולד ברחמה.
לא היה איש שלא הכיר את האב.
כדי להגן על הילד שטרם נולד, הסתתרה האישה בעיירה שבה נולדה.
ושם, מבלי שאף אחד ידע, חיים חדשים הגיעו בשקט אל העולם.
באי באטרילה שבסאות' בלו.
האם היה זה תעלול של הגורל?
באי הזה היא ילדה את הילד שבעורקיו זרם דמו של מלך הפיראטים.
פרק 1
יצאתי לים מפני שבחור אחד, שמסלול חייו היה פרוש לפניו, הרס את חיי שלי.
ים כחול הנמשך עד קצוות תבל, זה היה העולם שבאמת חשבתי שאני חי בו.
זהו בדיוק המקום שבו נמצא עולם סיפורי ההרפתקאות אליו נכספתי בתור ילד. עם ספר בידי, זה היה עולם החלומות שפשוט לא יכולתי שלא לרצות בו. זהו העולם שבו אני נמצא עכשיו.
אי בלתי מיושב זרוע עצי אגס. שמש חמה הקופחת על ראשי. חופים לבנים. בטן ריקה. זוהי כעת המציאות כולה. רק רחש הגלים השקט המציין בעדינות את חלוף הזמן. באי היפה הזה, שנדמה שהופיע מתוך דפי ספר אגדות, אפשר גם היום לשמוע את צווחותיהם הרועשות של עופות הים.
מאז שהייתי ילד, חלמתי שיום אחד אנסה את כוחי בכתיבת סיפור הרפתקאות.
אם אעשה זאת, אני חושב שהייתי רוצה שזה יהיה ספר כמו "האנשים המתרברבים". זהו הספר האהוב עלי.
בספר הזה, שהוא אוסף של רשומות מיומני מסע עתיקים של הרפתקנים, קיים הפרק המפורסם של "ליטל גרדן", אי שבו גרים ענקים.
כילד בנשמתי, חשבתי שזה טיפשי מצד המבוגרים בעולמי לומר שכל הסיפורים שהספר הכיל היו שקרים.
מה גרם להם להחליט דבר שכזה?
ללא קשר לדעות של אחרים, רציתי לוודא שהסיפורים אמיתיים ולראות את הדברים במו עיניי. עד שאראה אותם בעיניי, אין לי זכות להחליט אם הם אמיתיים או לא. זה סוג האדם שאני רוצה להיות.
אפילו כעת, המחשבה הזאת לא השתנתה. גם אם זה אומר שנסחפתי אל חוף של אי שומם, שאומרים שאי אפשר להימלט ממנו.
זהו האי היפהפה סיקסיז שבאיסט בלו.
האי הדומה ביותר לגן העדן. זה מה שכולם אומרים. למה הם אומרים את זה? כי ברגע שכף רגלך דורכת על האי, זה הסוף שלך. לא תוכל לעזוב אותו אפילו במותך.
כשהבטתי בים, ראיתי זרמי ים מיוחדים מעבר למים הרדודים הירוקים בצבע האזמרגד. הזרמים הקרובים יותר סוחפים דברים לכיוון האי. פשוט כך, זו מלכודת בדמות גומת ארינמל שהים יצר. בגלל זה, כל מי שמגיע לאי נאלץ ליהנות מהחופשה האחרונה בחייו.
פלטתי אנחה גדולה ונשכבתי בצלו של עץ אגס. התבוננתי בים בעצלתיים. חלפו כבר שלושה ימים מאז הגעתי לאי הזה. זו הייתה החופשה הגרועה ביותר בחיי.
רוח ים עדינה ליטפה את לחיי. מצד שני, ריח הגאות המתמשכת היה מציאותי מאוד, אולי בגלל השלד הלבן כשלג של האורח הקודם באי שישב לידי.
לפי הבגדים שהוא לבש, נראה שהוא היה פיראט. ידו העירומה לחלוטין מבשר החזיקה אקדח חלוד וטבעת יפהפיה נצצה על אצבעו. נשק ותכשיטים, אילו דברים חסרי תועלת. אין טעם לקחת אף אחד מהם אל העולם המרוחק הזה.
כל מה שנשאר כשמתים הן עצמות, הא?…
"בכל מקרה, אני באמת בצרה…" מלמלתי, כי לא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות. אם לא אדבר, אני בטח אשכח אפילו את צליל קולי. כשחשבתי על איך אהפוך לשלד כזה בעתיד הקרוב, המשכתי למלמל עוד קצת…
"איזה טיפש אני…"
נשענתי לאחור על עץ האגס ועצמתי את עיני. הכרחתי את עצמי לבלוע את הרוק במורד גרוני הניחר. שלא במודע, חשבתי על כך שזה מאוחר מכדי להציל את עצמי. זה לא היה סימן טוב.
"נוכל לפחות לחפור קבר, גם אני אעזור."
"קבר?… אני מבין… בוא נעשה את זה…"
השלד הלבן כשלג היה מעורר רחמים עד כדי גיחוך. חפרתי את הקבר וערכתי טקס קבורה. לא היה לי מושג מי הוא היה, אבל אמרתי כמה דברים נחמדים עבורו.
בלעתי שוב את הרוק. בכל אופן, הגרון שלי ממש כאב.
אני צריך לחפש מים בקרוב. כבר כמעט יומיים תמימים מאז ששתיתי מים. יהיה נחמד אם יש פירות על עץ האגס הזה שאני נשען עליו. זה מה שחשבתי. האם יש קופים ביער? האם זה דבר עונתי? לרוע המזל, לא מצאתי אפילו אגס אחד.
קולות עופות הים היו צווחניים כתמיד. הקשבתי היטב לקול הגלים המתקרבים והמתרחקים. כשמדובר במי ים, יש כמה שתרצה, ובכל זאת…
"מי אתה?!"
פקחתי את עיני באנחה, כשקצב לבי מתגבר. ממש לפני, על אי שומם שלא אמורים להיות בו אנשים, מישהו ניסה לפתוח בשיחה רגילה.
אם אעשה זאת –
נשמע רחש חול הנגרס מתחת לרגליים. מגפיים שחורים מצוחצחים. למולי עמד איש יחיד. כשהים נוצץ ובוהק מאחוריו, הוא נראה כאילו מואר מאחור.
"שלום, נעים להכיר."
מבטינו נפגשו והוא קד קידה מנומסת בברכה. הברכה נראתה שלא במקומה באי הבודד הזה.
"שמי אייס. אני משוטט כאן בחוף. נעים להכיר."
הוא מסר את שמו בחיוך רחב. הכובע הכתום שלו היה מואר באור שהסתנן בין העצים. כשצמצמתי את עיניי והבטתי בו, התיישב האיש כבדרך אגב. מחרוזת ארגמנית התנועעה בשקט סביב צווארו.
שמתי לב שהוא הביא את קשר העין שלנו לאותו הגובה. הוא היה בחור צעיר עם נמשים. היינו כנראה בערך באותו גיל. גופו השרירי נראה באמת מתאים לסיפור הרפתקאות ולרחש הגלים.
זה היה המפגש הראשון שלי עם פורטגאס די אייס.
שתקתי. עיניי התרחבו בהפתעה. באי הבודד הזה שלחופו היה לי המזל הרע להיסחף, לא היה שום סיכוי שהייתי פוגש כאן מישהו. אז ברגע שנחת עלי מבטו של הבחור שעמד לפניי, המילה "הצלה" כבר ריחפה לה במוחי.
האיש ששמו אייס – לא, המושיע שלי, פתח את פיו לדבר.
"סליחה שאני מבקש ככה פתאום, אבל הספינה שלי טבעה. בבקשה תציל אותי."
"רגע, אתה באותו מצב כמוני?!"
אההההההההה!!! צרחתי ובכיתי בלבי.
בכל רחבי העולם והים, איכשהו מצאנו את עצמנו תקועים על אותו אי שומם בדיוק באותו הזמן? מה היו הסיכויים לכך? לא יכולתי לעכל את הנס חסר המזל הזה שהתרחש לנגד עיני.
עניתי לו בלחש.
"…הספינה שלי טבעה בסערה הקודמת. החפצים שלי כמעט הפכו למתנה לדייווי ג'ונס יחד עם הספינה. באותה סערה, זה היה כאילו לכל המעשים הטובים שעשיתי לא הייתה שום משמעות".
שפתיי הסדוקות התבקעו ודיממו. עבר זמן מה מאז שדיברתי עם מישהו.
דרך אגב, דייווי ג'ונס היה פיראט שחי לפני זמן רב. איש אגדי שקולל על ידי השטן לחיות על קרקעית הים אפילו עד עצם היום הזה. לכן אומרים שדברים שטובעים, ספינות, אוצרות וכולי, הם מתנות עבורו. כמובן, אף אחד לא באמת חושב שהוא חי שם למטה. זה רק מה שמספרת האגדה. כלומר, גם אם הוא באמת היה חי שם למטה, הדברים האלה הם לא מתנות אלא פריטים שאבדו בטעות, אז הוא היה צריך להחזיר אותם, נכון?
"באמת? …טוב, כנראה שלשנינו היה מזל רע…" אמר אייס, ופלט צחוק לבבי. זה היה ממש מתסכל לחשוב ששנינו פליטים שנסחפנו לחוף.
בנוגע לאייס, אולי שמתם לב שהייתי מתוסכל. אחת הסיבות הייתה שהרגשתי שאי אפשר לחייך הרבה במצב הזה, וכמובן שהוא לא הפסיק להגיד לי את אותם דברים שאמרתי קודם לשלד הלבן.
לא, זה לא היה נכון. חשבתי על כך שוב כהרף עין. הבחור הזה כנראה לא מפחד מהאי הזה כי הוא עדיין לא יודע עליו שום דבר. הוא היה טירון בלהיות ניצול של ספינה טבועה. מה זה אומר? זה אומר שהרעב והצמא יגרמו למחשבותיו להיות בלתי ניתנות לפענוח.
"אני… אני הגעתי לכאן לפני שלושה ימים…"
מלמלתי בקול שקט אך רב עוצמה.
מה דעתך על זה, אני שורד כאן כבר שלושה ימים. אתה חושב שתוכל להשתוות לזה? משמעות המילים האלה נתנה לי תחושה מעורבת של חזה נפוח מגאווה.
"זה היום השישי שלי. ניצחתי אותך."
"מההההההה?!"
למשמע המילים של אייס, צעקתי בלי לחשוב. הבחור הזה היה יותר קשוח ממני.
"אה, כן, אבל יותר חשוב… אני בונה רפסודה, אבל זה לא כל כך מצליח לי. מה דעתך לעזור לי ונבנה סירה ביחד?
כשהבעת אושר על פניו, אייס סיפר לי על זה הכל. לדבריו, הוא כבר ניסה פעמיים או שלוש לברוח מן האי על ידי בנייה זריזה של רפסודה. בכוחות עצמו, העסק פשוט השתבש והוא היה אובד עצות, ואז הוא מצא אותי.
– לבנות סירה ביחד…
במחשבה ראשונה זה נשמע כמו רעיון טוב. עם זאת, זה אומר שאצטרך לתת אמון באדם שהרגע פגשתי ואני לא ממש מכיר, כדי לעשות לא פחות מאשר לבחון את גורלנו ביחד.
אם חושבים על זה בצורה פשוטה, כמובן שיהיה טוב יותר עם עוד זוג ידיים. אבל זה לא יעבוד במצבנו הנוכחי. זה היה אי שומם. היתה כמות מוגבלת מכל דבר. אפילו לבד היה קשה לשרוד כאן, לא כל שכן שנינו ביחד. כמות כפולה של מים. כמות כפולה של מזון. סירה גדולה מספיק כדי להתאים לשניים. האם לא נצטרך להכין את כל זה? זה מגוחך. מה אם נצליח למצוא מזון שיספיק רק עבור אחד מאיתנו?
האם עלי לחלוק זאת עם בחור שהרגע פגשתי? לא, להתפצל זו הבחירה הקלה ביותר. ואם אחד מאיתנו ייקח את הכל לעצמו? הכול טוב ויפה לומר שנשתף פעולה זה עם זה, אבל אם תהיה בגידה של הרגע האחרון?
אפילו ללא תנאים קיצוניים, אנשים בוגדים זה בזה. לא כל שכן כשמדובר בחיים או מוות על אי שומם. אין אף אחד אחר שיראה אותך. האם אני באמת יכול לסמוך על האדם שלפניי עד הסוף?
בגלל זה אני לא עובד עם אחרים. אני לא צריך שום חברים. מאז שיצאתי לים החלטתי לחיות לבד בלי להסתמך על אף אחד. כשאני מתנהג כך, אנשים לעולם לא יבגדו בי.
כשראיתי את אייס לראשונה, ברגע ששמעתי את קולו, התעוררו ציפיות איפשהו בתוכי. כמה עלוב. לבי היה עדיין רך איכשהו.
הוא בא להציל אותי, חשבתי. זה באמת מה שחשבתי.
למרות שדבר כזה לא אמור לקרות.
רגשותיי הצטננו במהירות. אלה אמורים להיות החיים שלי, אבל הנה אני צופה בהם כאילו הם חיים של מישהו אחר. אפילו מישהו כמוני שמח לפגוש מישהו באמת, כשבעצם הייתי אמור להיות לבד על האי הבודד הזה. הרגשתי כאילו אני עף.
אבל גם זה נמשך רק זמן קצר. חברים פשוט גרמו להרגשה של להיות לבד להתחזק. אחרי הכל, אם אתה פוגש מישהו, לא משנה איפה, לא משנה באיזה מצב, אתה בהכרח צריך להתעמת עם הריקנות שבתוך לבך.
"דרך אגב, עדיין לא שמעתי מה שמך."
עברו רק כמה דקות לכל היותר מאז שנפגשנו, אבל אייס כבר שעט קדימה בכוחות עצמו. הוא לא עצר במקום. כשמדובר במסירת השם שלי, תמיד שנאתי כשאחרים שאלו לשמי בצורה כל כך ידידותית.
"אני לא מוסר לך את שמי…" מלמלתי בתשובה, מתחמק מהנושא. לא סמכתי על מישהו שפגשתי בפעם הראשונה מספיק כדי לתת לו את שמי האמיתי. מאז היום שבו החלטתי לחיות לבדי, השארתי את שמי מאחור.
"מה הקטע של זה? אנחנו כבר חברים, נכון?"
זה מה שאייס אמר. ממתי היינו חברים?
"קדימה, אמרתי לך שתגיד לי איך קוראים לך".
"שתוק… בסדר, אם לא אכפת לך שאתן לך שם עט, מה דעתך שאתן לך אפילו כמה כאלה?"
מול אייס השתלטן, פשוט נפלט לי לומר דבר כזה.
"שם עט?…"
"אייס הוא שם טוב, כן? אכפת לך אם אשתמש בו כשאני כותב סיפורי הרפתקאות?"
אלה היו המילים שזרמו מפי ללא מחשבה. איזו הרגשה מוזרה. דבריי זרמו, אבל במקום הזה, במצב הזה, שהמילים ששוטפות מפי יהיו דווקא על חלום ילדותי…
בתגובה לבקשתי להשתמש בשמו, הבעת פניו של אייס התקדרה.
"היי, חכה רגע. זה השם שלי!"
"בגלל זה קראתי לזה שם עט, לא משנה איזה שם זה, אתה מבין?" שאלתי.
"תפסיק. המטרה שלי היא להביא את שמי לפסגה. אז אל תעתיק אותו."
אמר אייס 'השואף לפסגה'. רק מדבריו, יכולתי לדמיין פחות או יותר איזה סוג של אדם הוא אייס. ואת הסיבה האפשרית לכך שגם הוא הגיע לאי הזה.
"מצאת את האוצר?" שאלתי, מתעלם מכיוון השיחה.
"אתה יודע משהו?" הוא השיב מיד.
"לא… רק שמועות…"
"בעלות על אוצר מדהים מצביעה על פיראט חזק. זה מה שחשבתי כשבאתי לכאן, אבל איבדתי את הספינה שלי ולא הצלחתי בכלל למצוא כאן אוצר. אי אפשר לקבל פה פרס על ראשך ובנוסף, גם לא הצלחתי לעזוב. זה אי אכזרי, לא?"
הבנתי בפעם הראשונה שהוא חושב על לפרסם את שמו על ידי מציאת אוצר אגדי שאף אחד עדיין לא מצא אי פעם בעבר, או על ידי הבסת פיראטים ידועים. הוא הגיע אל האי הזה רק לשם השאיפה הנפוצה זו…
המראה היפה של האי הזה הצמיח לפני שנים רבות אגדה על אוצר הנמצא בו. זהו סיפור מפורסם בקרב המלחים המקומיים. עם זאת, אף אחד לא מתקרב אל האי. זה טבעי בהחלט. כל דבר שנכנס אליו לא יכול לצאת ממנו עד הסוף המר. אפילו אם באמת היה כאן אוצר.
ראשית, לא חסרות שמועות על אוצרות בקרב מלחים. אף אחד לא יודע מה נמצא בחלק הפנימי של האי. הם פשוט מצביעים על האי היפהפה שאותו הם יכולים רק לראות ממרחק, ומעלים השערות על מה שעשוי או לא עשוי להיות שם.
אני לא יודע ממי הוא שמע את זה, אבל אייס לקח את השמועות הללו מספיק ברצינות כדי לטרוח להגיע לאי הזה. הוא מהסוג שייתן לשאיפותיו להרוס אותו. חוץ מזה, בטיפשותו הוא חושב כי שיתוף פעולה יאפשר לנו לחיות יותר זמן.
"מצאתי! בי דיוס!" אייס אמר לי פתאום. "שם העט שלך. מה דעתך על זה? בי דיוס. זה נשמע קצת כמו אייס, לא?"
"הא? 'דיוס', אתה מציע?…"
דיוס. זה לא היה מונח לשניים בקלפים או בקוביות? יש לו בהחלט משמעות של 'מזל רע'. הוא תיאר את מצבי הנוכחי בצורה מושלמת. אבל למרבה האירוניה, זה היה שם ממש לא רע…
בכל מקרה, ניסיתי לשאול את אייס.
"אתה יודע מה הפירוש של דיוס, כן?…"
"לא. אבל זה נשמע דומה, נכון?"
הוא ענה לי את תשובתו במבט כן, אז הוא כנראה באמת לא יודע.
בארשת פנים רצינית, הוא הניד פעם אחת בראשו, בשביעות רצון כביכול.
"חבל מאוד, אבל אייס הוא השם שלי. אני לא יכול לתת לך את השם שלי. בגלל זה אני חושב שדיוס יהיה שם עט טוב בשבילך, הם נשמעים די דומים, אתה יודע."
"תפסיק לדבר על איך הם נשמעים דומים!"
"אבל האם לא אתה זה שמסרב לומר לי את שמך? ואתה ניסית לקחת את השם שלי. איך אפשר לדעת מי הוא מי אם לשני האנשים באותו אי שומם קוראים אייס? רק תחשוב על זה. כשרק שנינו כאן באי, אם אני, שאמור להיות אייס, קורא לך אייס, אז מי אני אמור להיות?!"
"ובכן, אתה… אייס… נכון…? חוץ מזה, התכוונתי להשתמש בו כשם עט ביום מן הימים. זה לא שאני רוצה שתתחיל עכשיו לקרוא לי 'אייס'…"
"אבל זה לא עוזר לי כשאני צריך לפנות אליך. אז מעכשיו אני אקרא לך דיוס!"
זה נהדר, נכון? נראה שהוא חושב. לא ממש היה אכפת לי, אבל אם הוא אהב את השם, שיהיה. זה לא כאילו הייתה לי איזושהי כוונה להסתדר איתו.
"טוב, זהו זה, אתה דיוס. עכשיו, שמתי לב לזה קודם, אבל…" אייס שילב את זרועותיו ונעץ מבט רציני בפניי, "בעיר הולדתך כולם חובשים אחת מאלה? או שאולי היה פסטיבל או משהו?"
כשאמרתי שאייס נעץ מבט בפניי, מדויק יותר לומר שהוא נעץ מבט במסכה שמסתירה את עיניי ושאל אותי עליה.
"אה, אולי במקרה, אני יכול לגעת בה?"
בדיוק אז, שמתי לב גם לזה – הוא הציג את עצמו תחילה, כך שלמרות המראה שלו, הוא היה בחור מנומס לחלוטין. אבל החשש הזה הוא חסר תועלת. ברגע שהשארתי את שמי מאחור, אחרי שיצאתי לים, החלטתי גם להסתיר את פניי.
"לא, והיא פשוט משהו שאני חובש כי אני אוהב את זה…"
"אז אפשר לקרוא לך דיוס במסכה. זה אפילו די תואם את האופן שבו אתה מתלבש עם המעיל הזה. כן, זה נשמע לא רע בכלל."
"אל תיתן לי כזה שם מוזר!"
אייס הנהן פעם אחת בראשו בסיפוק. נאנחתי. פשוט נגררתי אחרי הקצב שלו. הבחור הזה אייס הקרין סביבו אווירה שונה מכל אחד אחר.
ראשית, אני חובש מסכה כי אני לא רוצה שאנשים שאינם מבינים את אורח החיים שלי ידעו את זהותי. אם הם לא יודעים איך נראים פניי, קל לי יותר להימנע מצרות.
"תקשיב. אני חובש את המסכה הזאת מאז שהחלטתי לצאת לים. באמצעותה, אם נניח אתפוס את תשומת לבם של אנשי חיל הים, אז אפילו הם לא ידעו מי אני. הגיוני, נכון?"
במילים אחרות, זה היה סוג של מחויבות לנחישות שלי.
כדי לחיות בלב ים לבד, השארתי גם את שמי האמיתי וגם את פניי מאחור על היבשה. זה היה הרגע שבו הבנתי לראשונה שאני חי את חיי שלי. כבר לא הייתי סטודנט כושל לרפואה. לא היו לי שום חרטות על כך. נוסף לכך, לא היה לי שום מקום כזה על היבשה.
אבא שלי הוא רופא מצוין, ואחי הגדול הפך לרופא מצוין בדיוק כמוהו. הייתי היחיד שלא היה מצוין, החריג היחיד במשפחתי.
כאשר הייתי נפגש עם אבי, כל מה שהוא היה אומר היה "אל תבייש אותי". הרגשתי כאילו מעולם הוא לא אמר לי שום דבר אחר, הוא פשוט חזר על המילים האלה.
הוא תמיד השווה אותי לאח הגדול והמצוין שלי. אחי הגדול לא התייחס אלי ככה. הוא התחמק והתעלם ממני לחלוטין.
חברים נהגו להקניט אותנו, ולשאול אם אנחנו באמת אחים. דברים כאלה גרמו לאחי הבכור להתרגז, כך שכנראה זו הסיבה לכך שהוא נמנע מחברתי.
חוץ מזה, החברים האלה חשבו שהם נראים מטופשים להסתובב איתי, אז גם הם התחמקו ממני. אם הייתי מתקרב אליהם, הם היו מקניטים אותי וזורקים לעברי עלבונות. כשאני חושב על זה עכשיו, אני הייתי כנראה היחיד שחשב עלינו כחברים.
לא הייתי שייך אליהם. שום דבר שעשיתי לא שינה דבר. פשוט זרמתי עם הדברים. ובכן, זה סיפור נפוץ.
עם זאת, גם אם סיפורים כאלה נפוצים בכל העולם, גם אם הסיפור שלי נדוש ומשעמם, לא יכולתי להתחמק מלהיות הדמות הראשית בסיפור המשעמם הזה.
אם זהו המצב, לפחות אני לא צריך להיענש על כך שניסיתי לחיות בכנות עם רגשותיי.
בעיר הולדתי הימים פשוט חלפו, אותו הדבר כל יום שוב ושוב.
בהדרגה, התחזקה בי המחשבה המטופשת כי האני הנוכחי פשוט לא היה אני האמיתי. רציתי להיות אני האמיתי. רציתי לנסות לחיות את חיי האמיתיים.
באותם ימים ריקים, הצלחתי להניח את ידי על עותק של "האנשים המתרברבים".
ברגע שסיימתי לקרוא אותו, יכולתי פתאום לראות את הזוהר של הים. קיבלתי טעימה מן החוויה המפתיעה של דברים כמו איזה צבעים קיימים רק שם בחוץ מעבר לים.
באותו רגע, מצאתי את עצמי האמיתי. הבנתי שעכשיו זאת הייתה ההתחלה של חיי. זה מה שהחלטתי, בגוף ונפש.
לחיות את החיים ולהמשיך הלאה אל מול מוות פראי. אם אפול, גם אם בנהר מלא בוץ, אני אקום שוב ואעמוד. זה מה שאני החלטתי לעשות. וכדי לעשות את זה הייתי צריך את המסכה.
המסכה היא משהו שאני צריך כדי להיות אני.
o-o-o
"אני לא יודע אם זה הגיוני או לא, אבל אני חושב שאם אתה גבר אתה צריך להראות את פניך בגאווה ולהציג את שמך, כן? בכל זאת, אני לא יכול לדמיין את עצמי נוהג אחרת."
למשמע דבריו של אייס, נאנחתי כשנזכרתי בעברי. הרגשתי כאילו עבר נצח מאז שעזבתי את עיר הולדתי.
"אני לא באמת רוצה פרס על ראשי, אני רוצה הרפתקה רגילה, זה הכל."
"אם זה המצב, אז אתה לא צריך להסתיר את הפנים והשם שלך, נכון?"
"אני לא יודע אם תבין את זה, אבל במקום שבו גרתי אנשים המבקשים לצאת אל הים זוכים ליחס מתנשא ומלגלג. פיראטים, אנשים עם פרס על ראשם והרפתקנים, כולם נחשבים לבעייתיים. ביום שמגלים כי הידרדרת לחיים כאלה, הם לא חושבים שזה מוזר אפילו לרגום את בני משפחתך באבנים."
"אני מבין… אה, קלטתי!"
לאחר שנראה היה שהוא מבין משהו, פניו של אייס אורו בחיוך.
"אכפת לך מהמשפחה שלך".
"…מה?"
"אתה לא רוצה לגרום צרות למשפחה שעזבת בעיר הולדתך. אני צודק או מה?"
בגלל ביטחונו של אייס כשאמר זאת, דיברתי בלי לחשוב.
"אני לא אוהב אותם! אני לא סובל אותם! למעשה, אני שונא אותם! בגלל זה אני כאן!"
"באמת? כמה מוזר. הייתי בטוח שאני צודק…"
אייס קימט את מצחו ופרע את שיער ראשו השחור.
"זה… זה לא העניין…"
תהילה? זה לא אמור להיות זה. אבל לא הוספתי דבר בתגובה.
"אם כבר מדברים על משפחה, יש לי אח קטן. טוב, אין לנו קרבת דם, אבל עדיין…" אמר אייס, מסתובב להביט אל הים. "הוא צעקני כמו קוף. אני בקושי זוכר את התקופה שהייתי בלעדיו, אז עכשיו כשאני רחוק ממנו כי יצאתי למסע לבדי, אני מרגיש בודד באופן בלתי צפוי".
אייס צחקק בחיוך עקום. לאחיו הקטן אין קרבת דם אליו. זו המשפחה של אייס.
אייס נראה כה מאושר כשחשב על המשפחה המאומצת שלו.
למרות שקינאתי במצבו של אייס, הרגשתי גם מתוסכל. אפילו כשעזבתי את עיר הולדתי, לא הרגשתי שום דבר שדומה לבדידות.
אפילו שאני ואייס בערך באותו הגיל, איך זה שחיינו היו כה שונים עד עכשיו?
o-o-o
כשאני חושב על כך שיש לי קשר דם אליך, אני מתבייש.
o-o-o
מאחר שאחי הגדול תמיד התעלם ממני, הדבר היחיד שהוא היה תמיד אומר לי היה זה. אפילו עכשיו המילים האלה עדיין צרובות בזכרוני, וכאשר אני נזכר בהן אני לא יכול שלא לקמוץ את אגרופיי.
"יופי לך, יש לך לאן לחזור." אמרתי כשהבנתי זאת. ואז המשכתי כאילו הייתי לבדי, "למה באת לכאן?! למה שלא פשוט תחזור לאחיך הקטן?!"
"ה- היי, למה אתה כל כך כועס פתאום?"
"אני לא כמוך! אם יש לך מקום שאתה רוצה לחזור אליו, זה לא מה שנקרא אושר?!"
פתאום קמתי וצעדתי לעברו.
"יש לך לאן לחזור, אח קטן מקסים שקשור אליך לא בדם, אלא בלב, ואתה ממזר מאושר ומגעיל! נכון, או לא? בטח יש לך אמא ואבא אוהבים שמחכים בקוצר רוח לשובך. בהחלט התברכת!" פלטתי בזעם. בזאת, הפניתי אליו את גבי, מתכוון לעזוב.
ואז -
"אמא שלי, היא מתה…" אייס מלמל בתשובה. התנהגותו הייתה עכשיו שונה מכל מה שראיתי קודם, וקולו הונמך.
מבלי לחשוב, הרגליים שלי נעצרו. קיבלתי תחושה שבאמת אמרתי משהו לא במקום. אבל גם אם חשבתי כך, לא פניתי לאחור.
"ואבא שלך? מה עם אבא שלך, הא?" שאלתי, מביט לאחור מעבר לכתפי. למה הופיעה אפלולית בעיניו של אייס ברגע שאמרתי את המילה אבא?
"אבא שלי, גם הוא מת…"
זה באמת לא היה טוב. האווירה סביבנו הייתה כבדה ומלאה רגשות רעים. אבל אפילו כשחשתי כי ההכרה בטעותי מתפתלת סביבנו, התחלתי לתרץ תירוצים מעוותים.
"בכל פעם שנפגשתי עם אבא שלי, הוא אף פעם לא היה אומר לי דבר מלבד 'אל תבייש אותי'. בהשוואה לזה, זה די חסר תועלת אפילו לדבר איתך. אם ההורים שלך מתו, אז הם מתו והכל בסדר, נכון? אם כל מה שנשאר לך מהם אלה זיכרונות מאושרים-" אמרתי, ואז השתתקתי. אייס נעץ בי מבט. יכולתי לראות שהוא רועד מעט בעת שפתח את פיו.
"אין לי שום זיכרונות מאושרים… אני אפילו לא זוכר את פניה של אמי. ואבא שלי לא היה אדם טוב. אם לומר זאת בקצרה, הוא היה פושע…"
"פושע, אתה אומר? והוא כבר מת, נכון? למרות שזה לא כאילו עשית משהו לא בסדר, למה אתה עושה כזה פרצוף חמוץ? אל תיתן לזה להטריד אותך!"
שתיקה. המבט האפל של אייס נשאר בעיניו, והוא התחיל למלמל לעברי.
"אז זה לא הופך אותי לאדם רע, מה?! אני רק מודע לעצמי! לאף אחד לא יהיה אכפת אם יש פושע מפורסם בסביבה! למעשה, בדיוק כמוך, אף אחד אפילו לא יחשוב על זה, נכון?! אתה בכלל מבין את הבעיה בלהגיד שפושע הוא פושע, כאילו אם הייתי אומר שאבא שלי הוא מלך הפיראטים? הוא היה הפושע הגרוע מכולם. זה גורם לי לרצות למות! אבל זה לא ככה אצלך, נכון? נכון?! אל תהפוך אותי לדמות הראשית של איזו טרגדיה." הוא אמר, ואני פשוט נשארתי ללא מילים.
אייס בהה בחוף החולי כשהמילים עזבו את שפתיו.
"לא… רגע, חכה שנייה… אני מתכוון, מה הקטע עם התגובה הזאת?!"
זו הייתה אווירה מוזרה והצחוק היבש הכפוי היה חסר טעם.
"זה… זה לא נכון, כן?"
אייס עצם את עיניו. ואז, ממש בקושי, הוא הנהן בראשו.
"ר-רוג'ר?… רוג'ר ההוא?… רוג'ר, מלך הפיראטים?…"
רגע חלף –
ואז, בשקט, אייס אישר זאת.
השמש כבר שקעה, צובעת את השמיים סביבנו באדום. ואייס פשוט ישב שם בדממה. עופות הים שצווחו קודם לכן כל כך בחוזקה הפסיקו בשלב מסוים לצווח. כשרק הצליל של הגלים באוזניי, יכולתי בקלות לשמוע אותו. לא חשבתי שהאי הזה יכול להיות כל כך שקט.
נעצתי מבט בפניו של אייס.
מלך הפיראטים, גולד רוג'ר.
הוא לא היה סתם איזה פושע רגיל. השם שלו היה שם של רשע אגדי שכל אחד בעולם הכיר.
הוא היה הפיראט שנאמר עליו כי הוא כבש את הגרנד ליין ומצא את הוואן פיס.
זה לא יהיה מוגזם לומר כי הוצאתו להורג סימלה שינוי גדול בעולם.
לפני רוג'ר ואחרי רוג'ר.
זו המחשבה שהשתרשה בעולם, לאיש הייתה השפעה כה גדולה.
רבים מתושבי הערים חששו ממנו, חיל הים והממשלה העולמית ראו בו איום, ולדעתם של הנוכלים והבלתי מקובלים בחברה, עצם קיומו קרא עליהם תיגר. זה האיש שנקרא רוג'ר.
אם אדבר בכנות, תמיד חשבתי שהוא משהו כמו מפלצת שצצה מתוך האגדות. ואתם אומרים לי שבנו של האיש, בן אמיתי שדמו זורם בעורקיו, הוא אייס, הבחור שניצב ממש לנגד עיניי?
זה לא סיפור שאפשר פשוט להאמין לו ככה פתאום. אם לא היינו ניצולים על אי שומם, כמעט בלי אוכל או מים, הייתי מתפוצץ מצחוק מהמעשייה הלא נורמלית הזאת. אבל כן היינו כאן…
במצבים של רעב וצמא קיצוניים, מתגלה הטבע האמיתי של האדם. הוא מתחיל לדבר ולפעול בדרכים שונות מכרגיל. כך הייתי מאז ועד היום.
גם אני, וגם אייס, כבר עברנו את שלב השקרים.
זה לא שלא יכולנו, זה פשוט לא היה מצב שמשקרים בו.
תהיתי על מה בדיוק חושב אייס, שעדיין לא אמר דבר.
אני לא יודע אם הוא חש חרטה על כך או לא. אם הוא התחרט על חשיפת סוד לידתו. אבל לכל הפחות, במצב חירום, האמת באה מעומק הלב –
"לעזאזל…"
כשאני מצקצק בלשוני בגלל הרעיון המטריד, הפניתי שוב את גבי לאייס.
"אה, ה- היי, בוא נבנה סירה ביחד…"
"אל תדבר איתי יותר. אין לי שום כוונה לקבל עזרה ממישהו כמוך."
זרקתי לאחור את המשפט הזה על כך שאני לא זקוק לחברים, וחציתי את החוף.
כשהאווירה העכורה עוטפת אותי, עזבתי את המקום מאחורי.
כדי להתכונן לבריחה מהאי, הצרכים המידיים שלי היו מים ואוכל. גם אם אברח מהאי, זה יהיה חסר משמעות אם ארעב למוות בים.
השארתי את אייס לבנות סירה בכוחות עצמו, ושוטטתי ברחבי האי כדי לאסוף מים ואוכל.
עם זאת, האוכל ההגון היחיד שהצלחתי להניח עליו את ידי היה ביצי עופות הים, שלא יכלו לספק את רעבוני התמידי. עופות הים ריחפו להם בשמים, למרות שזה היה יכול להיות כל כך נוח אילו כאשר הם טסו מעל ראשי, הם היו ממלאים את חובתם כתושבי גן העדן ונופלים ישר אלי. לא יכולתי לספור כמה פעמים חשבתי את המחשבה המגוחכת הזאת.
היה יער באי, אבל לא הצלחתי לזהות שום בעלי חיים או פירות ראויים למאכל. יכולתי לשמוע ציפורים ודברים אחרים, אבל לא יכולתי לראות אותם. חפרתי באדמה ומצאתי כמה דברים דמויי תפוח אדמה, אבל כנראה שהם היו רעילים כי רק מלגעת בהם, שפתיי איבדו תחושה והחלו להתנפח.
והנמלים ביער היו אכזריות, תוקפות אם רק התקרבת לקן שלהן.
הן טיפסו על כל חלקי גופי, עוקצות את עורי אינספור פעמים. בכעסי טרפתי את הנמלים שאספתי לכף ידי. הן היו חמוצות. והן לא עזרו בכלל למלא את קיבתי הריקה.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אוכל.
ולמה, בזמן שכזה, המאכלים שנזכרתי בהם לא היו אלה האהובים עלי, אלא כל המאכלים הנפוצים שאף פעם לא ממש שמים לב אליהם כשעוברים עליך ימים שלווים. אוכל רגיל הוא לא סוג המזון שחושבים עליו בכלל, ובכל זאת המאכלים האלה המשיכו לקפוץ כל הזמן הלוך וחזור במחשבותיי.
שאריות של אוכל מהרגע שבו שבעתי, כל האוכל שהסתרתי ולא אכלתי בילדותי מפני שהוא לא מצא חן בעיניי, את הכל זכרתי באותו הרגע. אילו כל זה היה בהישג ידי עכשיו…
אם הייתי מצליח להימלט מהאי הזה, הדבר הראשון שהייתי עושה הוא לאכול את זה. ואז הייתי אוכל את ההוא. ואחרי זה, את זה. ואז אחרי הדבר הזה אני אוכל גם את זה. נכון, רציתי לאכול גם את זה, רק עוד פעם אחת…
זה היה כאילו שמשהו הטריף אותי וביליתי את כל היום במחשבה על זה.
באשר למים, רק קצת – ולמרות שאני אומר רק קצת, הם באמת עדיין יכולים להציל אותי.
מעבר לחוף היה צוק תלול. שמתי לב שפני הצוק לחים.
בהתחלה חשבתי שאלה מי ים, אבל כאשר ליקקתי אותם, הם היו מים מתוקים. האם אלה מי גשמים או מי מעיין? זה לא היה ממש משנה למה נוטפים מים מתוקים על פני הצוק, רק שהם היו שם.
הצמדתי בקבוק ריק לאבן ואספתי את המים שטפטפו מן הצוק. הכנתי חוט מהקצוות הפרומים של בגדיי, הצמדתי קצה אחד לפני הצוק והנחתי את הקצה השני בתוך הבקבוק.
השתמשתי בחוט כבמוליך. טיפה אחת, ואז עוד אחת החלו להצטבר בתחתית הבקבוק.
ביום שלם של איסוף מים ניתן להשיג, במקרה הטוב, כשתיים או שלוש לגימות מים, אבל זה מספיק כדי להרגיע מעט את הצמא.
עד מהרה איבדתי את תחושת הזמן.
כשהייתי עדיין בעיר הולדתי, חשבתי על פי יומני ההרפתקאות שקראתי, שאם אתה מגיע לאי שומם, עליך פשוט לספור את הימים על הקיר.
אבל עכשיו, גם אם התכוונתי לעשות את זה, לא עשיתי.
למרות שאני בחיים, אני עסוק מדי בשביל זה.
רק מלשוטט במטרה לאסוף מזון ומים, היום מגיע לקיצו. משיטוט בלבד נהייתי רעב וצמא. גם אם לא עשיתי כלום, נהייתי רעב וצמא.
בלילה היה קר ונזקקתי למקום מוגן מפני רוח הים.
בזמן שחיפשתי אוכל, אספתי גם ענפים ובניתי מחסה. באותו הזמן, גם הייתי צריך לאסוף חומרים לשימוש עבור הסירה שאבנה כדי להימלט מהאי הזה.
בכנות, היה לי יותר מדי מה לעשות.
נדמה היה שהשמש שקעה זמן קצר לאחר שעלתה. והלילות היו להרגשתי ארוכים באופן בלתי רגיל.
במחסה שלי, למרות גופי התשוש, התהפכתי מצד לצד בנמנום, כשקול רוח הים התגבר לפתע כאשר ירד הלילה.
על אף שהייתי מנומנם, רוחות חזקות אלה היו מעירות אותי.
זה קרה שוב ושוב לאורך כל הלילה. זה היה כאילו מישהו לא רצה לתת לי לישון, אז הוא גרם לרוח לנשוב כל פעם בדיוק ברגע שהתחלתי להירדם.
ובכל פעם שהתעוררתי בבהלה, מלמלתי "קר…" המילה הזו נאמרה כשהייתי בהכרה חלקית. אמרתי אותה כי כל יום נאבקתי להבעיר מדורה, אבל עדיין לא הצלחתי.
האם עשיתי זאת לא נכון? האם העצים באי לא מתאימים להבערת אש? או שמא שתי הסיבות גם יחד? ועדיין, הייתי צריך להסתדר ללא אש במשך כל אותם לילות אינספור.
בלילה היה קר בחוף. אבל לישון ביער לא היה טוב יותר, כי אור הכוכבים לא הגיע למעמקיו, והנמלים הפראיות שסיפרתי עליהן קודם נמצאו שם.
כשאני מכורבל במעיל הארוך שלי במהודק ככל שיכולתי, מלמלתי ללא הרף "קר…". מפעם לפעם המלמול הבלתי מודע שלי היה מבהיל אותי עד שהתעוררתי.
זה אירוני, חשבתי.
הגעתי לאי שומם יפהפה, בדיוק כמו אלה שחלמתי עליהם אחרי שקראתי עליהם בספרים כשהייתי ילד. ודווקא שם, כלומר עכשיו, עמדתי למות.
האם המציאות כל כך שונה מהחלומות?
ההישרדות שלי לא התנהלה טוב כל כך, ונראה היה שגם בניית הסירה של אייס לא.
o-o-o
אחר הצהריים. הלכתי לאורך החוף, וכעת אייס החל בניסיון נוסף לצאת אל הים. תהיתי איזה מספר זה היה מתוך הניסיונות שלו?
מה שאייס בנה היה מתאים יותר להיקרא בדיחה בצורת ארון מתים מאשר סירה. ברכיבה עליו, הוא עזב באבירות את החוף.
התבוננתי זמן מה בעת שה"סירה" נסחפה אל הים עד שהיא נעלמה מטווח הראייה שלי. ואז, מיד אחר כך, אייס חזר בחזרה רטוב כולו ללא הסירה.
"אל תחשוב שוויתרתי רק בגלל דבר כזה!"
אייס כשל, התנודד והתרחק. האופטימיות שהייתה לו כשנפגשנו לראשונה נפגמה והשתנתה, הוא היה די עצוב עכשיו.
גם אני התחלתי לדדות בכיוון ההפוך מזה שאליו אייס עזב. גם היום הייתי צריך לאסוף מזון ומים כדי שאוכל לחיות.
קיבתי קירקרה.
לא ממש שמתי לב לשינוי הזה בי, אבל הפנים והגוף שלי היו אמורים כבר להיראות רדופים למדי.
ובכל זאת לגביו שמתי לב. הוא היה מלא עצבות, אבל לא הצלחתי לראות את המבט הרדוף הזה אצל אייס.
מבלי לחשוב הסתכלתי לאחור. אייס כבר נעלם.
ניסיתי לעקוב אחר עקבותיו של אייס בחול שעל החוף.
כשחושבים על זה, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להמשיך לחיות, אבל לא היה לי מושג מה אייס עושה חוץ מבניית סירות.
צעדיי היו כבדים. הייתי כל כך מותש שלא יכולתי ללכת כראוי. מעדתי, המשכתי קדימה, ובסופו של דבר גבו של אייס נגלה לעיניי.
מוסתר בצלו של עץ סמוך, ניתנה לי ההזדמנות לבחון את מצבו.
ברגע הבא, מבלי לחשוב, פלטתי "הו!" קטן.
אייס עמד דומם בגבו אלי ולחוף. איפה הוא מצא את זה? להפתעתי, הוא החזיק בידו פרי גדול ועגול.
גרוני ניחר למראה הבשלות הטרייה הזאת, שיכולתי לראות שהייתה לפרי אפילו ממרחק.
"איפה הוא מצא את זה?… לעזאזל, הוא אכל פירות כאלה כל הזמן?!"
התחלתי כבר להזיל ריר למראה הפרי. קיבתי הריקה קירקרה בבקשה להתמלא. מבטי קדח חורים בפרי שבידו של אייס.
באותו הרגע, נזכרתי במפתיע במה שקרה ביום שבו נפגשנו.
אביו הוא מלך הפיראטים. אייס הינהן, לא היה בכך ספק. שתיקתו ענתה על השאלה. הוא הבן של הנבל הגרוע ביותר. הבן האמיתי של אדם שהוצא להורג ואנשים רבים פחדו ממנו. מזכרת חיה לפושע נורא. זה לא היה הוגן, הבחור הזה חי בלי להיות צמא או רעב. למה זה צריך להיות ככה?
באותו הרגע, הייתי נחוש בדעתי לגנוב ממנו את הפרי הזה בכל האמצעים הדרושים.
באנחה, הרמתי ענף עץ עבה שנח בקרבת מקום.
ואז אימצתי נואשות את מוחי. ניסיתי להמציא סיבה. זהו זה – במקום שבו נולדתי צחקו על פיראטים ועל הרפתקנים גם יחד, האם זה לא היה בגלל רוג'ר הידוע לשמצה? אני לא יודע, אבל אין ספק שזהו המצב. מאחר שכך החלטתי, הלכתי על זה.
בכל אופן, זה היה אי שומם. אף אחד לא יראה את זה. לא הייתי צריך שום חמלה. לא היה צורך להרגיש אשמה. לא כאשר בעורקיו של אייס זורם דמו של הנבל הגרוע ביותר, רוג'ר!
כשהענף שבידי משמש כאלה, התגנבתי בחשש ובאיטיות אל אייס.
התקרבתי מאחור וברגע שהרמתי את זרועי –
קרקרקרקור! קיבתי נהמה.
"אההה…" נאנחתי באומללות.
אייס הסתובב. הוא הבחין בי.
"הממ? הו, זה ענף נחמד!"
אייס לקח את האלה שלי. כמו לקחת סוכרייה מתינוק. לא הייתה לי שום דרך לקבל את הפרי הזה. הייתי כבר על הסף רק מלעמוד.
לנגד עיניי עמד אייס עם האלה שלי.
הרמתי את עיני אל אייס בפנים חיוורות. נשימתי הפכה להתנשפות קשה. הוא לקח את הנשק שלי ולא היה לי כוח לרוץ. עמדתי לקצור את מה שזרעתי. זה מה שחשבתי.
אבל תגובתו של אייס לא הייתה בכלל מה שחשבתי שתהיה.
"ב- באת לעזור לי עם הסירה?" אמר אייס, מחייך.
"אממ, אה, אממ…"
לזאת לא יכולתי לענות, ופשוט גמגמתי. יחד עם זאת, התביישתי קשות במעשי. דמעות נקוו באופן טבעי בעיניי היבשות. הייתי אסיר תודה על כך שאני חובש מסכה.
ומיד אחר כך, למרות המצב, לא, בדיוק בגלל המצב, הקיבה שלי פלטה קרקור גדול.
בחיוך מריר, אייס לקח את הפרי שבידו והושיט לי אותו.
"בבקשה, אתה יכול לאכול אותו."
אבל באותו הרגע –
קרקרקרקור!
אייס פלט אנקה קטנה. כאילו בתגובה לקיבה שלי, הקיבה של אייס פלטה קרקור גדול. גם לאייס היתה בטן ריקה.
אף על פי כן, שאלתי את אייס, שהציע לי אוכל עם פרצוף שאומר שהוא לא אכל כלום, "י- יש עוד כמה כאלה, נכון? איפשהו שם? כן?"
"לא, מצאתי אותו ממש עכשיו, הוא בטח נשטף אל החוף כמונו".
הרגשתי כאילו בדיוק חטפתי מכת אלה בראש. לא יכולתי להתמודד מולו, לא ככה. צנחתי אל האדמה והבחנתי שאני בוכה. נראה שאייס לא הבין, אבל הוא שתק.
איזה מין מחשבות פחדניות חשבתי?
החלטתי בעצמי כי הדם של רוג'ר בעורקיו של אייס הופך אותו לכמעט בלתי אנושי. שכנעתי את עצמי כי העובדה הזו הפכה כל דבר שאעשה לו לבסדר.
אבל בעצם ראיתי את רוג'ר רק בעיתונים ובספרים. מעולם לא פגשתי אותו, מעולם לא דיברתי איתו. פשוט קיבלתי את מה שהציגו כמוניטין שלו בעולם, את דעתו של מישהו עליו.
האם המחשבות שלי באמת כל כך רדודות ומכוערות?
ושם הייתה לי התגלות.
זו הייתה בדיוק התגובה של המבוגרים בילדותי, זו שלא אהבתי.
המבוגרים האלה לעגו ל"אנשים המתרברבים" והסתכלו עליו עם דעות קדומות.
וגם אני הסתכלתי על אייס עם אותה דעה קדומה.
מתי בדיוק הפכתי להיות מבוגר כזה, אדם כזה?
אבל מה לגבי אייס האמיתי?
כשהוא אפילו לא שם לב לרעב שלו עצמו, הוא יכול היה לחלוק את מזונו עם מישהו אחר שהיה רעב. זה היה סוג האדם שאייס היה.
זה היה בנו של רוג'ר, אייס, שבעורקיו זרם הדם של מלך הפיראטים, האיש שראיתי במו עיניי.
"מה קרה? אתה רעב, נכון? אתה לא מתכוון לאכול את זה?"
בעודי מושך באפי, עניתי לאייס, "אני לא יכול לאכול את זה…"
הרגשתי נבוך. לא הייתי מישהו שאייס אמור לתת לו את האוכל שלו. לא הייתי שווה את זה. הייתי צריך לסבול את הרעב. לכל הפחות הסבל הזה צריך לפצות על החטא שלי, חשבתי.
"תאכל," אמר אייס בזעף קל, דוחף את הפרי לעברי.
"לא!" התעקשתי, מניד בראשי לשלילה.
"למה לא?! אתה רעב, אז תפסיק לסרב!"
"א- אבל גם אתה רעב, נכון?!"
כוח הרצון שלי נמתח עד קצהו וקולי נסק. בכיתי, אבל סירבתי להפסיד. על פניו של אייס חלפה הבעה מוטרדת אך הוא לא אמר דבר. ואז –
"טוב, בוא נחצה אותו לשניים, זה בסדר מצידך?"
עם זאת, לא היה לי זמן לענות כשהוא חילק את הפרי לשניים בסכין שלו.
"רואה, אני אוכל, אז תאכל גם אתה".
בחיוך קטן, הוא הושיט לי חצי מהפרי.
כשהפרי שנחצה ללא מילה הונח לפניי, שכחתי את נחישותי ולקחתי את הפרי.
אייס נגס מהחצי הנותר.
"ובכן, זה לא רעיל… כן. למרות שיש לזה טעם מגעיל." אמר אייס, לועס את הפרי בהתמדה.
גם אני נגסתי מהפרי שבידי. כשהמיץ הטרי נוטף מן החתך לנגד עיניי, בלתי אפשרי היה לשמור על הנחישות שלי.
"זה טוב… יש לזה טעם נורא, אבל זה טוב!"
לא יכולתי להפסיק אחרי נגיסה אחת. הרגשתי כמו בחלום וזללתי את הפרי. בזמן שאכלתי, דמעות המשיכו לטפטף מעיניי ללא שליטה.
"כל כך טוב… כל כך טוב… אני מצטער, כל כך מצטער…"
המשכתי לבכות כשאכלתי את הפרי.
למעשה, לא היה לזה טעם טוב כמו שאמרתי. זה היה למעשה הפרי המגעיל ביותר שאי פעם אכלתי בחיי. אף על פי כן, אני לא חושב שאי פעם הרגשתי שאכלתי פרי כל כך טעים קודם לכן.
נסחפתי לחופו של אי שומם – בתוך הייאוש שהביאו הרעב והצמא, טעמתי סוף סוף את טעמם האמיתי של החיים.
בהדרגה נצבעו השמים באדום עמוק. גם היום היה צריך להגיע לקיצו.
אחרי שאכלנו את הפרי תוך כדי תלונות על כמה שהוא לא טעים, ישבנו אייס ואני זה לצד זה וצפינו בשמש השוקעת מעבר לאופק. כרגיל, הנוף של האי היפה הזה יכול פשוט לגרום לך לרעוד. חשבתי על השלד הקרוב לשיח. האם הוא ראה פעם שקיעה כמו זו שראינו עכשיו, כאשר הוא נשטף אל החוף כאן לבדו?
בלי אף אחד לדבר איתו, רק הוא, לגמרי לבדו.
כשחשבתי על זה, האם הערכתי את העובדה שאייס נמצא כאן לצדי? הבנתי שעד עכשיו, בעצם, לא הייתי לבד כל הזמן הזה.
מכיוון שאייס היה כאן, עשיתי כמיטב יכולתי להישאר בחיים למרות שהייתי לבד. מפני שחשבתי על כך שיש עוד מישהו באי הזה, בחרתי לחיות בבדידות.
כשחשבתי על זה ככה, זה היה אותו הדבר לגבי אייס.
"השקיעה הזאת –" אייס התחיל לדבר כעניין שבשגרה. "למרות שאני חושב שהיא יפה, רק לחשוב עליה לעצמי, היא פשוט תסתיים. כשאין אף אחד לראות איתו את המראה הזה, לא משנה כמה הוא יפה, זה פשוט כל כך משעמם…"
אייס צחקק כשאמר זאת.
עד מהרה שקעה השמש, אבל לא הרגשתי את הקור הלילה כמו תמיד. האם זה מפני שבפעם הראשונה זה זמן רב היה מזון בקיבתי? או שמא מפני שהייתי כאן עם אייס?
זה היה משונה. מסיבה כלשהי הרגשתי כאילו נעשה אפילו חם יותר מאשר במהלך היום.
כלאחר יד פניתי אל אייס.
אייס עלה באש.
זו לא צורת ביטוי. הוא ממש בער באש. להבות היתמרו מכל גופו.
"חם! מההההה?"
בעודי צורח, אייס הבחין בדבר החריג הזה שהתרחש בגופו.
"וואו! מ-מה לעזאזל?!"
אייס התרוצץ סביב וצרח. במהירות התחלתי לזרוק על אייס את החול שתחת רגלינו. למרות זאת, הלהבות הבוערות רק גברו בעליצות ללא שום סימן שהן עומדות לדעוך.
"ל- למה אני בוער פתאום?"
כאשר זרקתי את החול אל הלהבות הבלתי פוסקות, נזכרתי פתאום שזו סתירה להיגיון.
גופו של אייס הוקף פתאום בלהבות. אבל זה לא נראה כאילו בגדיו וגופו הוצתו באש. זה היה מוזר, אבל זה נראה כאילו גופו – וגם מה שהוא לבש – הפכו ביחד לאש?
"אווההה! חם! חם!!! ח- לא חם?!"
קור רוחו של אייס חזר מיד. באותו רגע, הלהבות המכסות את גופו של אייס נעשו קטנות יותר לנגד עיניי לפני שכבו. לא היתה כוויה אחת על גופו של אייס, ולא שום חריכה של בגדיו או כובעו, אף לא נקודה שרופה אחת ואפילו לא מעט פיח.
"אין סיכוי… הפרי הזה…" מלמלתי כשבהיתי בו בהלם, "היה פרי שטן!"
אלה הם הפירות האסורים שנאמר עליהם שהם התגלמותם של שדוני הים.
בין אם זה נכון או לא, אם אתה נוגס אפילו רק ביס קטן, אתה הופך לכלי הקיבול החדש לכוח השטני הזה.
ובתמורה לכוח הזה, מספרים שאלו שאכלו את הפרי שנואים על ידי הים לעולם. במילים אחרות, הם מאבדים לנצח את היכולת לשחות.
מעולם לא ראיתי אותם מלבד בספרים, אומרים שאפילו הפירות הזולים ביותר עולים מחיר בלתי הגיוני של 100,000,000 ברי, ואנחנו בדיוק אכלנו אחד אפילו מבלי לדעת זאת. לא יכולתי לחשוב על הסבר אחר לתופעה שהתרחשה ממש לנגד עיניי.
"זה היה פרי שטן?" אייס שאל כשהוא מתסכל על כף ידו שחזרה לעצמה. "רק רגע! אם זה פרי שטן אז זה אומר שאני לא יכול לשחות יותר?!"
בזמן שהוא אמר זאת, אייס נעמד לפתע והחל לרוץ לכיוון הים שלפנינו.
ללא היסוס קל שבקלים, הוא נכנס אל בין גלי הים הנשברים.
"היי, תראה, דיוס, אני בסדר גמור. זה לא היה באמת פרי שטן."
בזמן שאייס אמר זאת, הוא המשיך קדימה, עמוק יותר אל הגלים.
"זה לא היה פרי שטן. אני בסדר. אני- אההה"…
לפתע ,אייס התמוטט. הוא נראה כמו מריונטה שחתכו לה את החוטים.
"מה אתה עושה?!"
חציתי במהירות את המים אל המקום שבו אייס שקע, ומלא חשיבות עצמית, גררתי אותו בחזרה אל החוף. ואז שמתי לב למשהו.
"נכון, אני… בסדר גמור?…"
בהיתי בגופי בתדהמה ממש כמו שאייס עשה מקודם. לא התלקחתי פתאום ולמרות שהייתי רטוב, עדיין היה לי כוח.
"אני מניח שפרי שטן נותן את כוחו רק למי שאוכל אותו ראשון…"
עכשיו כשהוא היה מחוץ למים, נראה כי כוחו של אייס חזר אליו כשהוא התעורר והחל להשתעל מי ים. כאילו חולשתו קודם לא קרתה בכלל.
"ומה שנשאר זה סתם פרי רגיל עם טעם מגעיל, כנראה."
בזמן שדיברתי, אייס בהה בקצה אצבעו. ואז, כהרף עין, אצבעו החלה לרטוט והפכה ללהבה קטנה.
לבסוף, ידענו שזה היה פרי שטן אמיתי.
"אז זה פרי שטן… אני לא ממש מרגיש שזה אמיתי, אתה יודע…"
אייס התרכז שנית בקצה אצבעו. ואז, הלהבות האדומות שריצדו בעדינות חזרו בהדרגה לצורתן הקודמת. הלהבות כבו ואצבעו הופיעה שוב, בדיוק כפי שהייתה קודם, ללא אף כוויה.
"הממ… אני מניח שזה זה, אם כך."
לאחר שראיתי שאייס נרגע לגבי כוחותיו, שאלתי, "אתה צריך הסבר טוב יותר על פירות שטן?"
"אמרתי לך כבר, לא? יש לי אח קטן. קוראים לו לופי וגם הוא משתמש פרי שטן. אז אני יודע קצת יותר מרוב האנשים על איך להסתגל לזה. טוב, כשנלחמנו תמיד ניצחתי אותו בכל מקרה."
"איזה סוג של אחים… ואם כבר מדברים על זה, איך הצלחת לנצח משתמש פרי שטן חדש?"
הסיפור שלו קפץ מעניין לעניין ולא הצלחתי בכלל לעקוב אחריו.
"אחי הקטן אכל את פרי הגומי-גומי, אז הוא איש גומי. זה מעניין. כלומר, היד שלו פשוט מתמתחת ככה: בוינג! אתה מבין?"
אייס נראה שמח כשסיפר את הסיפור ומתח את אגרופו בחיקוי של אחיו.
לאייס תמיד הייתה שמחת חיים, אבל כשדיברנו על אחיו הקטן הוא נראה שמח במיוחד. הם היו משפחה ללא קשר דם, אבל אני חושב שבדיוק בזכות זה אחיו הקטן היה יקר לו כל כך. אפילו כשהוא לכוד כאן, באי שומם שנדמה כמו סוף העולם, המחשבות והרגשות הללו למשפחתו לא השתנו.
"להיות תקוע באותו מצב כמו לופי הוא לא דבר רע כל כך, אתה יודע…"
הבעת פניו של אייס הפכה קצת חדה יותר.
"למרות שבאי שומם, ברצינות… אני לא יכול לשחות יותר. אם הסירה הבאה שאבנה תטבע, זהו זה. אני לא אוכל לצאת מפה…"
אייס הביט בידיו. הפעם זו לא הייתה רק אצבעו, אלא כל כף ידו עלתה בלהבות. השמש שקעה, ובכל זאת להבותיו האירו את האי השרוי בחשכה. הוא נראה כמו מדורה. הצללים שלי ושל אייס ריקדו לצלילי הגלים.
אייס שתק כשנעץ את מבטו בלהבות. דאגתו של אייס הייתה טבעית, ברורה מאליה.
הים שונא את אלה שאכלו פרי שטן, והם מאבדים את יכולתם לשחות. ולא רק שהם לא יכולים לשחות כמו אנשים רגילים, אם הם שקועים תחת המים, הם מאבדים את כל הכוח שבגופם תוך רגעים ספורים. כך עובד גופו של אייס עכשיו.
מה בדיוק זה אומר? זה ברור למדי.
זרם מיוחד סבב סביב האי כולו. הוא עבד כמו מלכודת בור ארינמל של הים. כדי לעבור אותו, אייס בנה אינספור סירות כדי להסתער עליו. אפילו אם נזרק מהסירה, הוא יכול היה להחזיק בה ולהמשיך לשחות. אם הסירה טבעה, הוא יכול היה לשחות בחזרה לחוף. כך התנהלו הדברים עד עכשיו. הפעם כבר אין סיכוי שהוא יוכל להמשיך לעשות זאת.
אם הוא יפול לים, כל מה שיהיה ביכולתו לעשות הוא לחכות למוות.
זהו המחיר אותו הוא שילם בתמורה לכוח הלהבות המפתיע שקיבל. למרות שיכול היה אפילו להאיר את הלילה החשוך הזה, הוא לא יכול היה יותר לחצות את הים.
הכוח של אייס לא היה לגרום ללהבות לצאת מתוך ידיו, אלא הכוח להפוך את גופו שלו ללהבות המרצדות בעדינות. שם הפרי שנתן לאייס את היכולת להפוך ללהבות מפצפצות היה 'מרה-מרה-נו-מי' – פרי הלהבה להבה. בעיקרון, אייס למעשה קיבל את היכולת להתגבר על אחד מכוחות הטבע, האש, אבל במקום זאת, בגלל אותו הכוח, הוא נלכד.
גופו יכול היה להפוך ללהבות, ולפלוט להבות בוערות. כוח עצום של עולם הטבע. כל הכוח הזה היה שייך לאייס, נתון לפקודתו. ובכל זאת –
ואז היה לי פרץ השראה.
"אייס! אתה יכול לשלוט בלהבות?"
"הממ? אני בטח אצטרך להתאמן, אבל כנראה שאהיה מסוגל."
אייס הושיט את ידו כמו אקדח, כיוון אותה לים, וירה כדור קטן של אש אל תוך הלילה. כדור האש השאיר אחריו קשת בשמיים, ובמהרה נמוג אל חשכת הלילה.
"כאילו, אתה יכול פשוט להשתמש בעוצמה של הלהבות? אולי להתאים את הכמות? אתה יכול לשלוט בזה באופן מודע?"
"אני לא ממש בטוח, אבל זה לא בלתי אפשרי… אני חושב."
כששמעתי את תשובתו של אייס, חיוך התפשט על פניי.
"אם כך, ייתכן שנצליח לצאת מכאן."
o-o-o
למחרת התחיל אייס באימונים מיוחדים.
הוא התעטף בלהבות והחל לשרוף דברים. להשתמש בעוצמת הלהבה פשוט בשביל להעיף דברים.
הוא נעץ בחוף החולי המון ענפי עצים והשתמש בהם כמטרות לתרגול חוזר.
בזכות היכולת של אייס להדליק אש, גם ההישרדות שלנו השתפרה. הכישורים שאייס רכש כשגדל בג'ונגל כילד עזרו לנו גם הם לא מעט.
למשל, לחפור בורות כדי למצוא מי תהום, לסנן את המים האלו, ואז להרתיח ולשמור אותם.
ועל ידי צלייה באש של דברים שנראו בלתי אכילים, הם הפכו לאכילים.
גם לא נאלצתי יותר לסבול לילות קרים.
וככה עברו כמה ימים. לאחר זמן קצר, אייס שלט בלהבות בחופשיות.
ובמהרה –
"זה גמור!"
סוף סוף סיימנו לבנות את הסירה. הידיים והבגדים שלנו היו שחורים כזפת בגלל הפחם. הפחם היה שם כי אייס עזר לשרוף את העצים לסירה אחרי האימונים שלו.
פחמון העץ על ידי שריפת פני השטח שלו משפר משמעותית את חוסנו, את עמידותו באש ובמים, או לפחות ככה אני זוכר מיומן מסע שקראתי. אני לא יודע עד כמה זה יעזור, אבל אחרי התהליך העץ אמור להחזיק מעמד טוב יותר מעץ רגיל. ברגע שאייס יוכל ליצור להבות ולשלוט בהן בחופשיות, נוכל להשלים את הסירה.
כך נצליח להשיט את הסירה. מה שנצטרך כדי לפרוץ דרך מלכודת בור הארינמל שבים ולהימלט מהאי, הוא הכוח פשוט לנוע קדימה כנגד זרמי הים החזקים. זה בלתי אפשרי בכוח ידני אפילו של שני אנשים, אך בעזרת הלהבות של אייס אני חושב שנוכל להצליח. ליתר דיוק, בעזרת העוצמה של הלהבות שלו.
"תקשיב. העוצמה של הלהבות, האנרגיה שלהן, תשמש כדי לסובב את הלוח הזה. הוא אמור לדחוף את הסירה קדימה. נתתי לסירה את השם 'סטרייקר'."
"סטרייקר… הדבר הזה עומד לפרוץ דרך הזרמים, הא? בסדר! אם אתה בטוח, אז בוא נעשה מסיבת עזיבה! נאכל היום את כל האוכל שיש לנו!"
"אלה הם מאגרי האוכל שלנו, אז אי אפשר."
"אה, נכון…"
לצדי היו כל האוכל והמים שאספנו כדי להעמיס על הסירה. לקחתי מהערימה שני בקבוקים של מים שאספנו ונתתי אחד מהם לאייס.
"ובכן, אנחנו עוזבים היום."
"בהחלט."
השיניים של אייס בהקו אליי בחיוך רחב. הרמנו כוסית עם בקבוקי המים.
o-o-o
הסירה כאילו החליקה כשהיא שטה על פני הגלים העדינים. עם הלהבות של אייס שבערו נמרצות בתור הכוח המניע שלנו, שטנו מהר יותר מחתירה ידנית ולא היינו צריכים להיות תלויים ברוח, אז הסירה פשוט המשיכה קדימה ללא הפסקה.
התרחקנו מהאי. התרחקנו מצווחות עופות הים. הקבר שחפרנו לשלד נראה כאילו התכווץ לגודל של גרגר חול. ממרחק, האי נראה בדיוק כמו גן עדן יפהפה. השמים היו בהירים והים נצץ.
זה היה מוזר, כי סבלתי שם המון מרעב וצמא, ועדיין הרגשתי מעט חרטה כשעזבתי ככה. לא חשבתי שאזכר בנוסטלגיה באי המוות הזה שאי אפשר להימלט ממנו. אפילו לא הרגשתי ככה כשברחתי מעיר הולדתי, ועדיין…
ואז, כשאייס הסתכל איתי לאחור על האי, הוא אמר ברוגע, "בהתחלה, חשבתי שלמצוא אוצר הכי מהר שאפשר, ולהביס פיראט חזק אחרי פיראט חזק, היה כל מה שהייתי צריך לעשות כדי לבנות לעצמי שם…"
בזמן שהחזיק בכובעו הכתום הבוהק כדי שרוח הים לא תעיף אותו, אייס המשיך בשקט, "אבל טעיתי. אני לא יכול להתפרסם רק מזה. לא משנה כמה יקר ערך יהיה האוצר שאמצא, לא משנה כמה חזקים יהיו הפיראטים שאביס, אם אני לבד, אין לזה שום משמעות…"
"אחרי הכל, השמועה שיש אוצר על האי הייתה רק עוד סתם שמועה שקרית רגילה…"
אייס נע כדי להביט אליי וחייך בחוסר פחד.
"אז מה אתה חושב…" אייס הסתובב אליי והושיט את ידו, "תרצה… להצטרף אליי?"
החזרתי לאייס חיוך חסר פחד.
"אם אני איתך, יש לי הרגשה שאוכל לכתוב סיפור הרפתקאות ממש טוב."
בזאת, אייס ואני לחצנו ידיים בחוזקה.
כשלחצנו ידיים, עברה בי המחשבה שאחיה את שארית חיי למען האיש הזה.
האם הנוסטלגיה שלי כלפי האי הייתה מכיוון שחיי היו מסתיימים שם אילו הייתי ממשיך בדרכי המקורית? ללא ספק זה היה המצב אם אייס לא היה שם.
אך המציאות הייתה שונה.
איכשהו, אני ואייס נפגשנו, אפילו שזה היה מקום שלא היה אמור להיות בו אף אחד שאפשר לפגוש. ואז הוא הציל את חיי. אולי זה היה הגורל שלי, חשבתי.
לחיות למענו, לשרוד למענו, ויום אחד גם למות למענו. חיים ללא חרטות. בעצם זה שפגשתי מישהו שגרם לי לחשוב ככה, ללא ספק הייתי האדם המאושר בעולם.
ככל שהמשכנו להתרחק מהחוף, הגלים הלכו וגבהו בהתמדה.
הגלים ניסו לדחוק את הסירה לאחור, הגלים המתרוממים תקפו את הסירה וגרמו לגוף הסירה לקרקש ולרעוד. אבל הסירה המשיכה קדימה ללא פחד.
"בנסיבות אחרות, אני חושב שיכולנו להיות חברים בגלל מה ששנינו חושבים על אבא שלי", אמר אייס לפתע, מביט היישר קדימה.
"אני אתעלה עליהם! על הגלים, הסופות, אפילו על הגורל. ככה, אני אתעלה אפילו על אבא שלי!"
באותו הרגע, הלהבות של אייס בערו אפילו יותר בחוזקה. הסירה האיצה מעט. רעידותיה התגברו גם הן. נאחזתי נואשות בגוף הסירה.
דוהרת היישר קדימה, חותכת דרך הגלים, היא פרצה כנגד הזרם. חרטומה התרומם מעלה.
ובאותו הרגע –
הסירה זינקה ממלכודת בור הארינמל שבים ועפה אל השמים. איתנו עפו אל השמים רסיסי הגלים, נוצצים כשהם טובלים באור השמש.
הבטתי מעלה אל אייס בעודי נצמד לגוף הסירה. הוא צחק. חזהו נישא בגאון בעודו מביט קדימה, וחיוך תמים על פניו.
ואז אייס דיבר על ההישגים הרחוקים ששמנו לנו למטרה.
"אני אתעלה על… על מלך הפיראטים!"
השמיים היו בהירים. המטרה הייתה הגראנד ליין. בעודנו מסתכלים על הים שלא ניתן להתגבר עליו לבד, רק שנינו בינתיים, במילים אלה נולדו פיראטי ספייד.