וואן פיס תיגמר בעוד 3 שנים?! – חדשות וואן פיס

היי כולם, היום אני פה לפרסם לכם את הריאיון ה, בלי להגזים, היסטורי, של אייצ'ירו אודה וגושו אאויאמה!
למי שלא יודע, גושו אאויאמה (Gosho Aoyama) הוא המנגקה של סדרה בשם "קונאן הבלש" (Detective Conan), שהיא מנגה ואנימה מאוד מפורסמת וגדולה, שבדומה לוואן פיס, עברה את ה- 1000 פרקים/ צ'אפטרים!
עם זאת, וואן פיס וקונאן הבלש הן מנגות שמתפרסמות במגזינים שונים, ששייכים לחברות הפצה מתחרות, ולכן, תמיד היה ברור שריאיון כזה לעולם לא יקרה… תמיד, עד עכשיו. שואיישה (Shueisha, חברת ההפצה של וואן פיס) ושוגאקוגאן (Shogakugan, חברת ההפצה של קונאן) החליטו לשים את התחרות שלהן בצד לרגע, ולפרסם ריאיון משותף של שניהם, על-מנת לשווק את שתי הסדרות למעריצים אחת של השנייה!
הריאיון הזה היה מאוד כייפי לקריאה ותרגום, וגם נחשפו בו כמה דברים דיי גדולים, אבל מזהיר מראש: הוא ארוך. מאוד ארוך. הרבה יותר ארוך מכול תגובה/ פוסט שלי עד כה. מה שכן, הוא עשה לי חשק לנסות לקרוא או לראות את קונאן הבלש! (לא שיש לי מושג מתי אני אספיק לחרוש עוד סדרה כזאת ארוכה חחחחח)
אז יאללה, בלי עוד חפירות מיותרות (כי באמת, בריאיון יש מספיק מלל), הערה אחת ונעבור אליו:

כל מה שכתוב בתוך סוגריים מרובעים הן הערות שלי, ולא חלק מהתרגום.

אאויאמה-סנסיי אמר בריאיון שלו בעבר "זה יהיה מעניין אם אוכל לדבר עם אודה-קון. כחבר להגעה המשותפת לווליום 100 באותו הזמן, אני רוצה לדבר איתו על מספר דברים". אודה-סנסיי כתב במסרים של המנגקות של שונן ג'אמפ [המגזין של וואן פיס] "לא פגשתי אותו, אבל אני מרגיש שהוא אח לנשק. אני מבין את הקושי שב- 100 ווליומים, אאויאמה-סאן. מזל טוב על ווליום 100 של קונאן". ועכשיו, השיחה ההיסטורית הזאת, סוף-סוף קורית.

 

אאויאמה: זה כבוד לראות את הפנים שלך, אודה-קון, כי אתה אף-פעם לא מראה אותם (צוחק).

אודה: אתה מראה את פניך במקומות רבים, אחרי הכול. אבל אני ממש שמח. מעולם לא חשבתי שאוכל לפגוש אותך.

אאויאמה: גם אני (צוחק). תמיד חשבתי שלא ניפגש בעתיד.

אודה: קיבלתי כרטיס ביקור מהעורך הראשי של שונן סאנדיי השבועי [המגזין של קונאן], התרגשתי מהמחשבה "קיבלתי כרטיס ביקור מסאנדיי! דברים כאלה קורים!" (צוחק)

מראיין: ניסיתי למצוא תכונות דומות בין שניכם, אודה נולד ב- 1975 ואאויאמה-סנסיי ב- 1963. המזל שלכם זהה, שנת הארנב. [גלגל המזלות היפני מורכב מ- 12 מזלות הנקבעים על-פי שנת לידה, ולא על-פי תאריך בשנה כמו אצלנו]

אאויאמה: נכון, נכון. אתה יודע על אגדת שנת הארנב? צ'יבה טצויה-סנסיי [מתייחס למנגקה בשם זה שידוע על מנגות ספורט שכתב, בין היתר מנגה בשם "ג'ו של המחר"], נולד ב- 1939, אדאצ'י מיצורו-סנסיי [מתייחס למנגקה ספורט ורומנטיקה בשם זה, בין היתר מאחורי המנגה "מחר"] נולד ב- 1951. שניהם גם שייכים לשנת הארנב, 12 שנים אחרי אדאצ'י-סנסיי זה אני, ו- 12 שנים אחרי אודה-קון. עדיין אין אף-אחד לאחר-מכן.

אודה: הייתי רוצה שטוריאמה אקירה-סנסיי [מתייחס למנגקה של מנגה קטנה כזאת שאולי שמעתם עליה… דרגון בול] יתאים איפשהו בתוך זה, אבל הוא לא משנת הארנב הא… (צוחק) אני עבדתי רק עם שונן ג'אמפ השבועי מזה שנים רבות. אתה היית עם מגזינים אחרים?

אאויאמה: לא כל-כך. תחילה באתי למגזין שונן השבועי [מגזין שרצו/ רצות בו כיום מנגות כמו פייר טייל, שבעה חטאי המוות, נקמני טוקיו, ועוד], אבל נאמר לי ש"הסיפור לא מתאים למגזין, עדיף שתיקח אותו למגזין אחר", אז לקחתי אותו לסאנדיי, ומאז ועד היום, נשארתי עם סאנדיי.

אודה: אתה התחלת ב- 1986, נכון? איך הייתה ההצלחה לפני שהתחלת?

אאויאמה: אני יותר קראתי את מגזין שונן השבועי, אז אני לא יודע הרבה על ג'אמפ, אבל אני ממש אהבתי יצירות כמו "1 2 סאנשירו" [1 2 no Sanshirou], "אני הוא טפיי" [Ore wa Teppei]. מסאנדיי קראתי את "נגיעה" [Touch], מאדאצ'י מיצורו-סנסיי [Adachi Mitsuru].

אודה: גם אני קראתי את "נגיעה". קראתי גם את "קשה" [Rough].

אאויאמה: אני גם צפיתי באנימה של "החייזרים המעיקים האלה" [Those Obnoxious Aliens/ Urusei Ytsura, שזאת מנגה מהיוצרת של אינויאשה, למי שמכיר].

אודה: אחרי שהתחלת, אתה כתבת את המנגות "קייטו הקוסם" [Magic Kaito], "להב" [YAIBA], "שלישי בסיס רביעי" [3rd Base 4th], ועכשיו "קונאן הבלש" היא הסדרה הרביעית שלך, נכון?

אאויאמה: נכון, נכון. בעצם, אתה לא ציירת אף סדרה למעט "וואן פיס"?

אודה: אתה צודק. אני הצלחה עם להיט אחד.

אאויאמה: הצלחה עם להיט אחד! הלהיט האחד שלך גדול מידיי! (צוחק)

אודה: אילו סדרות רצו כשהתחלת את "קונאן הבלש"?

אאויאמה: היה מדהים. "ראנמה חצי" [Ranma 1/2], "אושיו וטורה" [Ushio and Tora], "H2", "מהיום, זה תורי!" [Kyou kara Ore wa!!]… זה היה הרכב אדיר.

אודה: קראתי את "ראנמה חצי"! היא הייתה כל-כך כייפית. רק בגלל שהמגזינים שונים, הדברים שרואים בהם הם שונים, הא. כש"קאנון הבלש" התחילה, בג'אמפ היו "דרגון בול" ו"הטבעה" [Slam Dunk].

אאויאמה: גם אני קראתי דרגון בול! אני מת על האיור של טוריאמה-סנסיי.

אודה: אני הייתי קורא של ג'אמפ, אבל מה אתה חשבת על ג'אמפ באותו זמן? זה משהו שרציתי לשאול אותך אם אוכל לפגוש אותך. באותו הזמן לג'אמפ היו מכירות מדהימות, אבל מאוחר יותר היה זמן של תחרות עם מגזין שונן השבועי כשהם עברו אותו.

אאויאמה: ובכן, לא עניין אותי הצד הזה של הסיפור. מצטער. (צוחק)

אודה: אה, לא עניין אותך. (צוחק)

מראיין: אני אשמח לשמוע על הזכרונות שלכם ממתי שהתחלתם את הסדרה. כשפרסמתם את הצ'אפטר הראשון, מה קרה?

אודה: אני התחלתי את הפרסום של "וואן פיס" ב- 1997. שנתיים לפני כן, דרגון בול הסתיימה. בשבילנו, זה היה הלם, והייתה תקופה שבה החדשים התחילו להתחרות על המקום שלה ולהגיד "אני רוצה את המקום הזה!". אז במשך שנתיים הייתה חזרתיות של להיהרס על-ידיי זה שהשוו אותך ל"דרגון בול", אבל אני שרדתי בסוף.

אאויאמה: מדהים. (צוחק)

אודה: באותו הזמן, "דרגון בול" ו"הטבעה" נגמרו, והייתה תקופה שבה אנשים חשבו שג'אמפ היה בבעיות. הכריכה של ג'אמפ פורסמה לגיליון שבו הריצה שלי התחילה, ולצד הציור של "וואן פיס" היה כתוב "מגזין מתעלה על ג'אמפ" [מתייחס למגזין שונן השבועי]. זאת לא הייתה אחריותי בכלל (צוחק), אבל אני זוכר שזה ממש עיצבן אותי.

אאויאמה: גם אני. כש"קונאן הבלש" פורסמה, היא הייתה אמורה להיות במרכז הכריכה, אבל אלה בדיוק היו מוקדמות המונדיאל, וגון נקיאמה [מתייחס לכדורגלן בשם מסאשי נקיאמה, ידוע גם בתור גון] הבקיע גול מדהים, אז הכריכה שונתה אליו. לכן, לכריכה של קונאן שהייתה אמורה להתפרסם יחד עם הצ'אפטר הראשון, היה המזל הרע של להתפרסם עם הצ'אפטר השני. (צוחק) [אני לא יכול לתאר לכם בהגזמה כמה זה עלול לפגוע בסיכויי ההצלחה של מנגה, זה מדהים שהוא הצליח בכול זאת]

מראיין: מה כל אחד מכם חשב על אחרים שגם השיגו הצלחה אדירה?

אודה: זמן מה לאחר ש"דרגון בול" נגמרה, בעולם של מנגות שונן "קונאן הבלש" ו"התיק של קינדאיצ'י הצעיר" [The File of Young Kindaichi], היו השתיים העליונות. קונאן תמיד ניצחה.

אאויאמה: ב… באמת? (צוחק)

אודה: לפחות מנקודת המבט שלנו, כן. הסדרה שתמכה בג'אמפ באותה תקופה הייתה "רורוני קנשין" [Rurouni Kenshin]. אני עבדתי אצל וואצוקי-סנסיי [Watsuki Nobuhiro, אדם נוראי שלא נדבר עליו עכשיו] כעוזר. אני לא אתבייש להגיד את זה, היינו גאים בכך שקודמינו הובילו את עולם מנגות השונן עם מנגות שהתמקדו בקרבות, אז חשבו בכנות "מנגת מסתורין לא יכולה להיות בראש מנגות השונן". (צוחק) אפילו וואצוקי-סנסיי האמין ש"מנגות שלא בדיוק במרכז כמו שלי לא יכולות להיות בראש של ג'אמפ". מהסיבה הזאת, באותו הזמן אני תמיד ראיתי את "קונאן הבלש" כאויבת, אז לא קראתי אותה בכלל, תמיד במחשבה של "אני אפיל אותך"… (צוחק) לא, באמת, עד עכשיו אני תמיד ראיתי בך אויב! (צוחק)

אאויאמה: לא, לא, אויב?! טוב. (צוחק)

אודה: אתה גורם לי להיראות כאילו הייתי היחיד שראה בך יריב. (צוחק) תגיד משהו כמו "ג'אמפ צריך להיראות ככה"! אין לך מישהו שאתה רואה בו יריב?

אאויאמה: לא ממש. אם זאת סדרת בלשות כמו "התיק של קינדאיצ'י הצעיר", יש לי את המחשבה של "אני לא אפסיד", אבל הז'אנר שונה לגמרי.

אודה: תמיד הסתכלנו על עולם המנגה ככלל, וכשהסתכלנו על הראש, "קונאן הבלש" תמיד הייתה שם. אני הייתי במעמד של צעיר [הכוונה לחדש בתעשייה], אז תמיד הייתי מודע לזה, אבל זה נכון שברגע שאתה שם למעלה אתה כבר לא רואה את זה.

אאויאמה: אבל אתה התעלית עליי דיי מהר, לא? (צוחק)

אודה: באותו זמן הייתי ממש נואש, אני לא יודע מה קרה. כשהריצה התחילה עשיתי את הכי טוב שלי, מה שגרם לי להפסיק להסתכל על המנגות סביבי.

אאויאמה: זה מדהים. זה היה קשה גם בשבילי. אני יוצר מנגת מסתורין לבד. אני חייב לחשוב על הסיפור והציורים, אז לא יכולתי לחשוב על מנגות אחרות.

אודה: בסופו של דבר, ברגע שאתה מתחיל את הסדרה שלך אתה לא מפסיק לצפות בסביבה שלך. אני מאוד מעריך אותך על-כך שהצלחת להמשיך כל הזמן הזה!

מראיין: אי פעם חשבתם על מנגקות מתחילים כיריבים שלכם?

אאויאמה: יריבים… הם אלה הם ואני זה אני. (צוחק)

אודה: אתה ממש שליו. מתי הגעת למצב הנפשי הזה?

אאויאמה: מההתחלה, אני חושב.

אודה: באמת?! לא היית מאלה שמתחרים כשהיית צעיר?

אאויאמה: כשהייתי צעיר היו מנגות מסתורין אחרות, כי "קונאן הבלש" הצליחה. אני תמיד חשבתי "אני לא אפסיד להם", אבל זה הכול. זה מוזר, אבל אני לא חושב שהיו לי אויבים. הייתה "התיק של קינדאיצ'י הצעיר" כמו שאמרתי קודם, אבל זה היה סיפור אחר.

אודה: הבנתי, היקף האויבים שלך הוא בסדרות מסתורין.

אאויאמה: כן, כן. אבל לא היו הרבה אנשים שכתבו סדרות מסתורין, אז זה משהו שאני עושה בעצמי. זאת הסיבה שאני חושב שאחרים הם אחרים ואני זה אני.

אודה: אני הגעתי למצב הנפשי הזה רק לפני כמה שנים. עד עכשיו אני תמיד ידעתי שאם "וואן פיס" לא תתפרסם, הקוראים יתאכזבו. אבל לאחרונה יש הרבה כותבים צעירים שגדלים בג'אמפ, ואפילו אם אני נח, הם תומכים בי. אז ירד לי העומס מהכתפיים. זאת הסיבה שלא מפריעות לי מנגות של אחרים. זה מרגיש שיש מקום לעמוד מול המעריצים שלי בקצב שלי.

אאויאמה: אההה! אתה עסוק מידיי.

אודה: מעניין למה? האם המערכת של ג'אמפ בעייתית? (צוחק) הם גורמים לנו להתחרות. אם אתה מצייר משהו רע, זה מסתיים כוואן-שוט [שם לקומיקס באורך כרך אחד]. זה אותו המצב גם בסאנדיי, נכון? [וואו, אני בשוק שהם פירסמו את זה. המערכת של ג'אמפ, ותעשיית המנגה בכללי, היא מאוד דפוקה וזה מאוד מפתיע שפירסמו את אודה מצביע על זה בריאיון כזה גדול]

אאויאמה: כן, זה אותו המצב בסאנדיי. אבל סאנדיי של פעם לא הראו לנו את הדירוגים. אז כש"קונאן הבלש" הגיעה לעשרה צ'אפטרים, אני אמרתי להם "תנו לי אותם" וראיתי אותם בסתר.

אודה: אני חושב שג'אמפ הראו לכותבים את הדירוגים והסקרים כדיי לעורר את רוח הקרב שלהם. זה משהו שתהיתי לגביו מאז שהתחלתי את הריצה. אני מניח שזה כי כולם רוצים לדעת אם הם ישרדו.

מראיין: בצ'אפטר האחרון של "להב", הריצה שלפני "קונאן הבלש", היא קיבלה את המקום הראשון, נכון?

אאויאמה: כן! אני כל-כך שמחתי שסוף-סוף קיבלתי את המקום הראשון שאמרתי להם לשים את זה בארון הקבורה שלי, כי אני כנראה אמות מעבודת יתר. (צוחק) [מה-]

אודה: אז אתה קשור למספרים! אתה לא מתוסכל כשאתה מפסיד?

אאויאמה: נכון, אבל מאז שהתחלתי את "קונאן הבלש" תמיד הייתי במקום הראשון… למרות שלהגיד את זה זה לא נעים, אני אפסיק. (צוחק) [וגם אני צוחק]

אודה: (צוחק) אני מבין את זה.

מראיין: כמה לחץ היה על שניכם, שהייתם הפרצוף של שני המגזינים?

אאויאמה: לחץ? אפס. (צוחק)

אודה: כנ"ל!

אאויאמה: כאילו, אני חושב שזאת אשמת שוגאקוגאן שהם מכריחים אותי לצייר. (צוחק)

אודה: אני תמיד הייתי מודע לאנוכיות שלי, אז ככול שרוח הלחימה שלי הייתה יותר חזקה, חשבתי יותר שהכול הוא תמיד הבעיה שלי, כולל אם הסדרה תסתיים, או שהפופולריות תצנח.

מראיין: קשה לדמיין את זה.

אאויאמה: למען האמת, אם היה לחץ כלשהו לא הייתי מסוגל לצייר.

אודה: נכון. כמות הדברים שאני אחראי עליהם היא מבעיתה אם אני חושב עליה לרגע. אני חושב שהאנשים היחידים שיכולים לשרוד [בתעשייה] הם האנשים עם סוג האישיות הזה.

אאויאמה: נכון, אני מסכים.

מראיין: מה דעתכם על האיור אחד של השני?

אודה: הוא מושך. מאוד מושך! תמיד חשבתי שהוא היה ממש ייחודי, אפילו כשידעתי רק על איור. רק איורים ייחודיים ויוצאי דופן יכולים לשרוד בעולם המנגה, נכון? אבל כשניסיתי לקרוא אותה, זה לא היה רק זה, אלא שהאיור מושך בצורה מוזרה. יש לו קסם שיכול לגרום לא רק לילדים, אלא גם לגברים ונשים מבוגרים, לאהוב אותו. אני תמיד חשבתי שזה נורמלי שהוא הצליח.

אאויאמה: הופתעתי כשלא ראיתי את לופי אוכל את פרי הגומי-גומי! אם זה הייתי אני, מייד לאחר שהוא אוכל אותו הייתי שם אפקט מיוחד של פעימה. (צוחק) "קונאן הבלש" היא גם-כן מנגה שבה הגוף משתנה לאחר בליעת תרופה/ סם, אבל אפילו אם אני מנסה לכתוב את התופעות האלה, אני חושב שהבעות הפנים של וואן פיס הן מרעננות. בנוסף, יש את הבכירים [הגורוסיי] שמופיעים בלבלי, העיצובים האלה מדהימים! אני לא מסוגל לצייר את זה.

מראיין: באנימות, ישנם הרבה מדובבים שחופפים. קודו שיניצ'י, קאיטו קיד, ואוסופ [המדובב – קפיי ימאגוצ'י/ Kappei Yamaguchi]; אקאי ושאנקס [המדובב – איקדה שוויצ'י/ Ikeda Shuuichi]; אמורו וסאבו [המדובב – פורויה טורו/ Furuya Tooru]; מיצוהיקו וצ'ופר [המדובבת – אוטאני איקואה/ Ootani Ikue], ועוד.

אאויאמה: טוב, ברור שהם יחפפו. האנימות נמשכו כבר רבע מאה.

אודה: כשראיתי את הסרט האחרון, "כלת ליל כל הקדושים", הופתעתי מהמחשבה שהרבה קולות מוכרים הופיעו. אפילו יוריקו ימאגוצ'י [Yuriko Yamaguchi], שמחזיקה בתפקיד ניקו רובין, הופיעה. בארק דרסרוזה שלנו באנימה היו מדובבים רבים שחפפו! מגומי האיאשיבארה [Megumi Hayashibara], שמדובבת את איי האיבארה, שיחקה בתפקיד דמות שנקראת רבקה.

אאויאמה: גם לפורויה טורו-סאן שמשחק את אמורו יש תפקיד טוב, סאבו! וב"סרט רד" איקדה שוויצ'י שמשחק בתפקיד שאנקס יופיע, נכון? [אני חותם על זה שביקשו ממנו להזכיר את זה, זה שיווק מעולה] ב"קונאן הבלש" הוא משחק גם בתפקיד אקאי שואיצ'י הפופולרי.

אודה: הוא לא הופיע בסרט, נכון?

אאויאמה: ב"כלת ליל כל הקדושים"… פופופו (צוחק)

אודה: אבל ב"קונאן הבלש" הוא מופיע באופן דיי קבוע, נכון? במקרה של "וואן פיס", יש מקרים שבהם הנקאמה נאלצים להיפרד, אז אפילו דמויות קבועות לוקחות הפסקה. זה קורה לעיתים דיי קרובות, למשל, "סאנג'י חזר לדובב אחרי 3 שנים". (צוחק)

אאויאמה: אקאי גם נאלץ לעזוב לשבע שנים, למרות שחשבתי לעשות ספויילר אחרי שעברו שתיים. גם וורמוט הופיעה באנימה אחרי חמש שנים.

אודה: לא חשבתי שהאנימה תמשיך כל-כך הרבה זמן, והמדבבים מזדקנים גם-כן. לפני כמה ימים מאיומי טנאקה [Mayumi Tanaka, המדבבת של לופי] אמרה בדאגה "מה אם אני אמות", ומסאקו נוזאווה [Masaku Nozawa, המדבבת של קורהא, ואגב גם של גוקו] אמרה "אם תמותי, אני אקח את התפקיד שלך". (צוחק) [זאת בדיחה כי נוזאווה מבוגרת אפילו יותר מטנאקה, וטנאקה גם אמרה פעם שהיא תרצה שנוזאווה תחליף אותה במקרה כזה] הם חייבים לשמור על הבריאות שלהם. אתה בקשר עם המדבבים?

אאויאמה: לפני הקורונה אירגנו מסיבות כדיי לחגוג את הסרטים, ודיברנו שם מלא. בנוסף, לפני הרבה זמן היה מופע זיקוקים שניתן היה לראות מהבית שלי, אז הזמנתי את המדבבים והכנתי סעודה גדולה. זה היה סופר כייפי, אבל גם מאוד קשה. (צוחק) אתה מקפיד על זה אפילו עכשיו, נכון?

אודה: במקרה שלי, זה בדרך-כלל בשירות עצמי. אני אומר להם שאני מארגן מסיבת טאקויאקי! [מסיבה שבה נפגשים להכין טאקויאקי ביחד] ואז אני מכין אותם בעצמי ומתעלם מכולם. (צוחק)

מראיין: אודה-סנסיי, אתה אמרת בריאיון בעבר ש"אני הרבה יותר שמח אם אני קרוב לצוות של האנימה", אז אני מניח שאתה קרוב לצוות האנימה והמדבבים.

אודה: כן, כל הזמן הזה. בסופו של דבר, עבר כל-כך הרבה זמן מאז שהאנימה התחילה. אז זה נורמלי שהם הופכים לכמו משפחה. אפילו הילדים שלי מכירים אותם מאז שהיו קטנים, אז הם מזוהים עם המשפחה שלי.

אאויאמה: במקרה שלי הקשר לא כזה חזק, אבל אני יכול לבקש ש"לדמות הזאת יהיה המדבב הזה". לדוגמה, קואיצ'י ימאדרה [Kouichi Yamadera], שמשחק בתפקיד אקאי צוטומו, היה בקשה שלי. יש גם מקרים שבהם אני משנה את הדמות אחרי שאני שומע את הקול של המדבב עליה.

אודה: גם אני שיניתי את צ'ופר לדמות קמע אחרי ששמעתי את הקול שלו באנימה. יש לי מדיניות של "לא לצייר דמויות קמע", אבל הקול של אוטאני איקואה היה חמוד מידיי. (צוחק)

אאויאמה: גם אני! אחרי ששמעתי את הקול של אוטאני-סאן בתור מיצוהיקו, חשבתי לעצמי "איזה חמוד", ומאז ציירתי את מיצוהיקו כחמוד יותר.

אודה: אתה חופף את השמות של המדבבים עם התפקידים שלהם, נכון? כמו טקאגי-סאן ופורויה-סאן.

אאויאמה: בנוגע לטקאגי ווטארו-סאן, תחילה לא היה לו שם, אבל כשהוא הופיע באנימה אמרתי "הוא טקאגי", ומאז הוא נהיה 'הבלש טקאגי', אז לאחר שלקחתי אחריות, שמתי אותו בסדרה עם שמו האמיתי. (צוחק)
בנוגע לפורויה טורו-סאן, זו הייתה מחווה לאמורו ריי מגנדאם. הפרדתי את השמות, ויצרתי את "פורויה ריי" ו"אמורו טורו", כדיי לרצות את מעריצי גנדאם. אתה ראית גנדאם?

אודה: ראיתי, אני אוהב את גנדאם. אבל אני חושב שהטרנד שאני חוויתי שונה משלך.

אאויאמה: אני מבין, אז זאת לא הגנדאם הראשונה? [מתכוון לאנימה הראשונה]

אודה: לא, האמת שזאת כן הגנדאם הראשונה. בזמנך זה היה טרנד הגנדאם הראשון, ובזמן שלנו כילדים הטרנד השני הגיע. אני חושב שזה מאוד הצליח בשידור החוזר.

מראיין: כמה שניכם מעורבים בסרטים בדרך-כלל? [שוב, שאלה שאני מבטיח שהועלתה כדיי להזכיר את הסרט רד]

אאויאמה: אני מאוד מעורב בסרט מההתחלה. מהתסריט לתוכן, אני כל-כך מעורב שאני מעצבן אנשים. (צוחק)

אודה: נוסף על-כך, יש סרט חדש של "קונאן הבלש" בכול שנה, נכון? אני תוהה אם זה מצליח בזכות זה שהסיפורים במנגה לא קשורים זה לזה, במקרה שלי כל הצ'אפטרים קשורים. אני חייב לחשוב על הסיפור הראשי, אז אני לא רוצה לחשוב על סיפור אחר. אולי המוחות שלנו עובדים אחרת מלכתחילה.

אאויאמה: ב"קונאן הבלש", "תקרית אחת" נמשכת שלושה צ'אפטרים, שישה לכול היותר. ב"וואן פיס", "תקרית אחת" היא ארוכה מידיי. (צוחק) [איזה מלך חחח] יתכן שבגלל שהסיפורים ארוכים, קשה ליצור סרטים. זה נראה קשה ליצור טיול צדדי לאי אחר כשאתה כבר מנסה למצוא את הוואן פיס.

אודה: במקרה שלי, מספר הנקאמה על הסיפון ממשיך לגדול, אז אם יש תקרית אחת, לא תהיה רק תגובה אחת אליה, מה שגורם לסיפור להמשיך להתארך. בוא נגיד שב"קונאן הבלש", מספר הבלשים יגדל, זה לא יהיה בעייתי בשבילך?

אאויאמה: אני לא רוצה להגדיל את צוות הבלשים… (צוחק) אני ללא ספק לא אגדיל אותו.

מראיין: איך הייתה החוויה שלכם כשצפיתם בסרטים אחד של השני?

אודה: "כלת ליל כל הקדושים" של השנה היה כל-כך מגניב! הופתעתי לגלות שקהל הנשים של "קונאן הבלש" גדל, חשבתי שהיא מנגת שונן [זה אומר שקהל היעד הוא בנים בגיל הנוער] שבה ילד פותר תקריות. תהיתי למה, והבנתי אחרי שראיתי את הסרט. "הבנתי, הן אוהבות את המאבטחים המשטרתיים והגברים הבוגרים החתיכים".

אאויאמה: מהסרטים של אודה-קון, אני אוהב את "וואן פיס הסרט זהב". הוא היה כייפי, כי אני אוהב את לס וגאס ומקומות נוצצים. (צוחק) אני רוצה לבקר בספינת הקזינו הזאת!

אודה: באמת?! תודה.

אאויאמה: אם אני חייב לציין מאפיין נפוץ של הסרטים, גם של "וואן פיס" וגם של "קונאן הבלש" נגמרים בהרחבה.

אודה: זאת הדרך הנכונה כמנגות שונן קלאסיות, לא?

אאויאמה: לא, לא, בלהתרחב אני לא מתכוון לסיפור. ב"קונאן הבלש" אנחנו מרחיבים כדורי כדורגל, ולופי מסוגל להרחיב את הידיים והגוף שלו. ככול שהם גדולים יותר, ככה הם מלהיבים יותר.

אודה: התכוונת לסוג הזה של הרחבה. (צוחק) גדול זה נכון, אני מניח שאנחנו מהדור של אולטרמן [Ultraman, מנגה].

אאויאמה: ב"סרט זהב" היה צב שהסיע מכונית, אתה זה שחושב על הדברים האלה?

אודה: אני נותן לתסריטאי לחשוב על הרעיונות הרגילים, אני רק עובר על התוכן ומתקן דברים. הסרטים הם העבודה של הבמאי, אז זה משהו שאני צריך לא לעשות, אבל אם אני לא עושה לפחות את זה אני לא יכול לקחת אחריות. [זה נשמע כמו הסיפור שהוא תמיד מצייר מחדש פאנלים שהוא עושה אליהם פלשאבאק כי להעתיק ציורים ישנים מרגיש לו כמו גניבה מהקוראים שמשלמים עליהם, הוא פשוט עושה את זה כי אחרת לא נעים לו לקבל קרדיט] אתה אפילו מצייר פריימים עיקריים, נכון?

אאויאמה: אני עושה את זה מאז הסרט הראשון. "גורד השחקים עם פצצת הזמן". השנה ציירתי בערך 20 פריימים עיקריים.

אודה: אפילו המעריצים יכולים לזהות איפה זה אתה, נכון?

אאויאמה: גם אתה יכול לצייר פריימים עיקריים.

אודה: אם אני מתמקד מידיי בסרט, אני לא יכול להתקדם עם המנגה, אז זה קשה. אבל כדיי שיהיה פופולרי, אני יודע שאני חייב להביא מעריצים חדשים על-ידיי זה שאני גורם לעולם לדבר על סרט חדש כל שלוש שנים. אבל זה ממש קשה! אם אני חייב לעשות את זה, אני אהיה בררן מאוד, אני מכיר את עצמי. למרות שבהתחלה לא רציתי, (צוחק) בסופו של דבר מצאתי את עצמי מעורב בתהליך התעמולה. אני בודק את ­­­­­­­­­­­הווליומים [ספרים שאוספים בתוכם מספר צ'אפטרים. במקרה של הסרטים, אלה ספרים שמרחיבים את הסיפור של הסרט וניתנים במתנה לאנשים הראשונים שצופים בסרט] שמגיעים לקולנוע ואת המועד הסופי לסיום הכנתם, אני בודק הכול. אני גם צופה בעיצוב הפוסטרים.

אאויאמה: אתה מת על זה. (צוחק)

אודה: אבל אני מרגיש רע בשביל הצעירים, כי אני יצרתי מנהג תרבותי בג'אמפ, שאם היוצר מתערב בהפקה, הסרט יצליח. כולם מובאים לעבוד על הסרטים, אבל להפתעתי, הצעירים מאוד נהנים מזה.

אאויאמה: לא, לא, אני חושב שזה נהדר! כולם נהנים מזה!

מראיין: מה אתם חושבים על הדמות הראשית שלכם?

אאויאמה: קונאן הוא המארגן של כולם.

אודה: בשבילי, לופי הוא הדמות הקלה ביותר לציור. תמיד ידעתי שהוא יהיה האחד שישאר איתי הכי הרבה זמן.

מראיין: אם כך, איזו דמות אתם חושבים שאתם היחידים בעולם שיכולים לכתוב?

אודה: אני חושב שזה עדיין לופי. תסריטאים רבים מנסים להתמודד איתו, אבל אני נאלץ לתקן את המשפטים שלו כל הזמן, או שאנשים לא יקבלו אותו בתור הלופי שהם מכירים. ל"קונאן הבלש" יש דמות כזאת? דמות שאתה תמיד צריך לתקן את המשפטים שלה?

אאויאמה: ב"קונאן הבלש", זה יהיה גין! כולם מנסים לגרום לו להגיד "אני אהרוג את כולם", אבל אני נאלץ להגיד להם "לא, הוא לעולם לא יגיד את זה". (צוחק)

אודה: אני מבין את זה, הדמות שאנחנו תמיד צריכים לתקן בסרט היא הדמות שרק אנחנו מסוגלים לכתוב. זאת מערכת יחסים מוזרה, לא? כשאתה מעריץ אתה יכול לזהות פרטים של הדמות מתנהגת אחרת, אבל כשאתה כותב את התסריט זה מרגיש כמו דמות אחרת לגמרי.

אאויאמה: אני תמיד חייב לתקן 100% מגין. לאחרונה יש מקרים שבהם התסריטאי נותן לי את התסריט רק כדיי שאתקן אותו… (צוחק) כאילו, לפעמים זה ממש כמו סצינת קומדיה רומנטית, "אאויאמה-סנסיי, תציל אותי", ואני כזה "הא? ברצינות?" (צוחק)

אודה: אז אתה מתקן את זה, זה מצליח, והם מסתמכים עליך.

אאויאמה: נכון. (צוחק) אבל זה משמח אותי שהם מסתמכים עליי!

מראיין: במבט לאחור על 100 הווליומים, מה אתם חושבים שהייתה נקודת המפנה של הסיפור?

אאויאמה: זה קשה, אבל אם אני חייב לבחור קטע אחד,  זה יהיה הצ'אפטר שכתבתי אחרי ששוחררתי מבית החולים כשלקחתי הפסקה בגלל מחלה. הוא התחיל עם אקאי ואמורו מכוונים אקדח זה על זה.

אודה: זה בהחלט מגניב! ממתי זה?

אאויאמה: מלפני ארבע שנים. לקחתי הפסקה ארוכה, אז חשבתי שלכבוד החזרה כדאי שאכתוב משהו פופולרי, אז התחלתי בכתיבת סצינה מגניבה. למרות שעד אז לא כתבתי שום דבר שכיוון לזה. [כמו צ'אפטר 1054, והמבין יבין]

ספויילרים גדולים מאוד למנגה

אודה: אני כמוך, נקודת המפנה שלי כנראה תהיה משהו דיי חדש. לופי השיג כוח חדש בשם "גיר 5", זה משהו שתמיד רציתי לעשות. מראיין: אני מופתע ששניכם בחרתם צ'אפטר מהאחרונים. בצ'אפטר 1044 של "וואן פיס", השם האמיתי של פרי הגומי-גומי נחשף. הגיר החמישי, שבו לופי יכול להילחם על-ידיי שינוי גופו, סוף-סוף הופיע. אודה: אני השתעשעתי בציור שלו, במחשבה שזה בסדר אם אנשים יהיו נגדו. אני פשוט רוצה להיות שטותי עם קרבות. מהרגע שהייתי עוזר, הבעות, שהן הסמל של מנגה, נעלמו ללא הרף. לדוגמה, לשים מנורה כשדמות חושבת על משהו, או לגרום לרגליים של דמות להסתובב כמו גלגלים כשהיא רצה. אאויאמה: נכון. גם העיניים שעפות מהחורים. אודה: אני אהבתי את ההבעות בסמלים האלה, אבל הן נעלמות מהציורים. אף-אחד לא מצייר אותן, למרות שקודמינו יצרו והשאירו מספר נוסחות. מנגות אקשן חייבות להפוך ליותר ויותר רציניות כדיי לעמוד בציפיות של מעריצים, ואני תמיד שנאתי את זה. זאת הסיבה שאני לגמרי לא רוצה להפוך למנגה רצינית בסוף, אני פשוט רוצה, והחלטתי, להיות שטותי, ואני סוף-סוף מסוגל לעשות את זה. לכן כשציירתי אותו, היה לי ממש כייף. [חייב להגיד בקצרה שאני ממש מסכים. עם כמה שסדרות האקשן החדשות הן מדהימות, אני חושב שהישנות יותר מהנות לצפייה בגלל האלמנט הקליל הזה שפשוט גורם להן להיכנס ללב של הצופה, ומעטות הסדרות שמעיזות לנסות לעשות את זה כיום] אאויאמה: (מסתכל על תמונה של גיר 5) וואו, מדהים! העיצוב כל-כך טוב, זה מצוין. אני מתרשם מהיכולת שלך לצייר פרצוף כזה. אודה: תודה. בשביל הרעיון, אני חושב על זה כאילו אני פתאום מצייר את "טום וג'רי". אאויאמה: כן, כן, כן. אני אהבתי "טום וג'רי". אני לא יכול לסלוח לג'רי. (צוחק) אודה: ג'רי? לא, לא, לא, אני הייתי תומך של ג'רי! אאויאמה: באמת? טום תמיד ניסה כל-כך קשה, אבל ג'רי היה חמקמק. אני פשוט, שונא את ג'רי מאוד. למרות שאם הייתי צריך לבחור מבניהם, קונאן-קון הוא כמו ג'רי. (צוחק) אודה: האמת היא שכשניסיתי לצייר את זה זה היה קשה. העולם של "טום וג'רי" עובד בגלל שניהם. אני נפגעתי בגלל השוני בגישה כשהסתכלתי על לופי שהיה היחיד שעשה תעלולים בקרב, והאויבים שלו לא. אבל אני מרגיש שהפעם הצלחתי לצייר את זה. ככול שאתה מזדקן, כך ציור קרבות נהיה מעייף יותר, נכון? אאויאמה: אין הרבה קטעי אקשן ב"קונאן הבלש". כשאני מצייר אותם, אני מצייר במצב רוח טוב. למרות שלרוב זה מסתיים מהר, כי זה פשוט ירי של כדור כדורגל. אבל לפני הרבה זמן, התעייפתי כשציירתי את "להב". האיים היפניים הפכו לדרקון, זה היה קשה בשבילי ובשביל העוזרים שלי. אבל אני חושב שלצייר אקשן זה כייף.

[collapse]

מראיין: "קונאן הבלש" התחילה ב- 1994, ו"וואן פיס" ב- 1997. מאז להיום, מה השתנה?

אאויאמה: בעבר, כשכתבתי את "להב", פנו אליי בתור "אאויאמה-סאן". אבל ברגע שהתחלתי את "קונאן הבלש", כולם התחילו לפנות אליי בתור "אאויאמה-סנסיי". (צוחק) העורך שלי המשיך לפנות אליי כ"-סאן", אבל בשביל אנשים מערוצי טלוויזיה או מגזינים, הפכתי ל"אאויאמה-סנסיי".

אודה: אליי תמיד פונים כ"אודה-סאן". כשאני חייב להתעסק עם עורכים צעירים הם בדרך-כלל משתמשים בכינויי כבוד, וכך גם אני, כי יש מערכת יחסית היררכית בנינו ואני לא יכול להתלונן במצבים כאלה. בכול זאת, אני לא אוהב את זה, כי אני לא "-סנסיי", אני "אודה-סאן".

מראיין: מה השתנה מאז להיום בנוגע לסדרה עצמה?

אודה: המשקל שלי בהחלט השתנה. [חחח הוא שאל על הסדרה וזאת התשובה] בכול הנוגע למנגקות, יש את אלה שיורדים במשקל, ויש את אלה שעולים בו. מהרגע שאני התחלתי את הסדרה, אני התחלתי להשמין. זה היה מקרה נפוץ בשבילי לא לאכול במשך יומיים-שלושה, ואפילו לא היה לי זמן לאכול כי הרגשתי ישנוני כשעשיתי את זה. בגלל זה אני לרוב לא אוכל הרבה כמו כולם, כי אחרת אני יכול לאכול הרבה. הגוף שלך מתחיל להרגיש חלש ומאוים, אז הוא סופג את כל מה שאתה בולע. ובכול זאת, אני לא אוכל, אני עולה במשקל, ואני מפסיד בהכול… אני ממש לא נהנה לדבר על זה. (צוחק)

אאויאמה: (צוחק) אני הייתי פעם דיי שמן. כתוצאה מזה חליתי, והרופא אמר לי שאני חייב לרדת במשקל, מה שעשיתי, אבל אני חושב שאני לאט לאט עולה בחזרה.

אודה: עכשיו ברצינות, זה כאילו שבלי לשים לב ובלי שליטתך, אתה מקבל כוח מסתורי כלשהו. כל דבר שאתה אומר יכול להפוך לסיפור גדול. "אנשים באמת עושים את זה כי אמרתי משהו?", וכדומה.

אאויאמה: כן… בכנות, אני חשבתי על אותו הדבר. (צוחק) אני לא ממש יכול לחשוב על משהו רע.

אודה: אני התחלתי לקחת אחריות על להיות זהיר עם מה שאני אומר בגלל כמה שהשם שלי גדל. אפילו אם אני עצמי לא השתניתי, זה מרגיש כאילו הסביבה שלי והאנשים סביבי משתנים כל הזמן. הרבה פעמים העורכים שלי הם כבר מעריצים של הסדרה ואומרים לי "אני קורא אותה כבר הרבה מאוד זמן", מה שמקשה עליי להיות יותר קשה איתם, וגורם לי להפוך לנחמד יותר.

אאויאמה: יש לנו גם הרבה עוזרים ואנשי צוות מהאנימה שהם מעריצים גדולים של הסדרה שלנו.

אודה: אבל בסופו של דבר, הם כולם אנשים שעושים עבודה ממש טובה, כי הם ממש אוהבים את הסדרה.

מראיין: אם הייתם מורשים לעזוב את העבודה העכשווית שלכם ולצייר כל דבר שתרצו, מה זה היה?

אאויאמה: אני רוצה לצייר את "מסע למערב". [סיפור סיני קלאסי שסיפק השראה רבה להמון מנגות, כולל דרגון בול] כסיפור אקשן. תמיד אהבתי את גוקו. הוא הדמות הכי חזקה, לא? [האנשים שמתווכחים על גוקו נגד סאיטמה ישתוללו מזה]

אודה: זה היה נהדר אם הייתי יכול לענות "סדרת מסתורין" על זה. (צוחק) אבל אני בחיים לא אוכל לעשות את זה, אין לי את המוח לזה.

אאויאמה: (צוחק)

אודה: אני כבר ציירתי את כל מה שרציתי לצייר. כן רציתי לצייר רובוטים בעתיד, אבל כבר החלטתי ועשיתי את זה בסדרה. כל מה שאי פעם רציתי לצייר כבר נמצא ב"וואן פיס", אז אם הייתי מתבקש לצייר עוד פעם אחת, הייתי מצייר את "וואן פיס" עוד הפעם.

אאויאמה: אהה, זה באמת נהדר. אם אני הייתי מתבקש לצייר עוד "קונאן הבלש"… אני לא בטוח… (צוחק) כן יש לי הרבה דברים שאני עוד רוצה לצייר בסדרה, אז אולי אעשה זאת.

מראיין: מה שניכם חושבים שהוא הכוח של המנגה שלכם?

אודה: אני חושב שהדבר הכי חשוב במנגה הוא שהיא תהיה "כלי להכרת חברים". אני יודע שזה קלישאתי, אבל למעשה, אני הכרתי הרבה חברים דרך מנגה כשהייתי ילד.

אאויאמה: אני מקווה ש"קונאן הבלש" עוזרת לאנשים עם הקשרים הזוגיים שלהם, (צוחק) ככה קוראים יוכלו להתאהב כמו הדמויות בסדרה. למרות שבעצם, אלה בדרך-כלל נגמרים בתור "קומדיות רומנטיות רצחניות". (צוחק)

אודה: זה לגמרי עולם חלומי, אז אני תמיד שואף לצייר סצינות יפהפיות.

מראיין: אם כבר מדברים על קומדיה רומנטית, אאויאמה-סנסיי אמר בעבר ש"קומדיות רומנטיות", "הרפתקה", ו"חברות" הן "שלושה האלמנטים של הצלחת מנגות שונן", וזה ברור שאאויאמה-סנסיי מתמחה ב"קומדיות הרומנטיות וההרפתקה", בעוד שאודה מתמחה ב"הרפתקה וחברות".

אאויאמה: קומדיות רומנטיות… אתה לא ציירת שום דבר כזה, נכון, אודה-קון?

אודה: לא. יש מסורת בג'אמפ שאומרת שקומדיות רומנטיות הן קומדיות רומנטיות, וקרבות הם קרבות. אלה ז'אנרים נפרדים לגמרי, ויצירות שונות לגמרי.

אאויאמה: אה, טוב, אני מניח שהתפתחויות של קומדיה רומנטית תוך-כדיי לחימה לא מתאימות לג'אמפ.

אודה: גם לא קראתי הרבה, אבל "קונאן הבלש" משלבת את האלמנטים האלה מעולה! אני חושב שאתה משתמש ממש טוב בבמה של הסיפור.

אאויאמה: ובכן, אני נהנה מקומדיות רומנטיות, אבל אני מניח שאתה לא ממש מעוניין בהן, אודה-קון.

אודה: אני לא בטוח שאני מסוגל לצייר אחת, זה טיפה מביך. (צוחק)

אאויאמה: מצד שני, חברות היא נושא קשה בשבילי. זה לא בלתי אפשרי בשבילי לצייר, אבל אני לא באמת  חושב על דברים שאני אומר עליהם "הו, זה מגניב". אני חושב שהדמויות היחידות שאני יכול לדמיין בנושא הזה הן חברי האקדמיה לשוטרים.

אודה: האמת היא של"קונאן הבלש" יש הרבה מערכות יחסים רומנטיות, נכון? היא מלאה ברגשות דו-צדדיים. אבל אני גם יודע שאם אני אצייר רומנטיקה, חלק מהמעריצים יעזבו. אני חושב שזה בסדר כשהרגשות הם חד-צדדיים, אבל אם הם דו-צדדיים, שתי הדמויות מאבדות מעריצים.

אאויאמה: אני לא אעזוב. (צוחק) [גם אני לא]

אודה: אה, באמת?!

אאויאמה: להיפך, אני חושב שזה מלהיב. רוב הדמויות שלי בזוגיות. זה דיי נדיר למצוא דמות בלי בן/ בת זוג.

אודה: זה נראה שאנשים ממש תוכים בזוגות! זה משהו שאני לא ממש קראתי כשהייתי ילד. בזמנים של פעם בג'אמפ, היו מנגקות שאפילו לא ציירו נשים. לכן אני הגשתי סיפור עם נשים. רציתי לצייר נשים חזקות, ואני חושב שדמויות כמו נאמי היו דיי נדירות בימים ההם.

מראיין: הפופולריות של נאמי השתקפה בסקר הדמויות העולמי לכבוד ההגעה לצ'אפטר 1000. [היא הגיעה למקום השלישי]

אודה: כן, עשינו סקר דמויות עולמי. בנוגע לשתי הדמויות הנשיות הראשיות, התברר שנאמי היא פופולרית באופן גורף ביפן, בעוד שנראה כי נשים מבוגרות כמו רובין יותר פופולריות בשאר העולם. רגשות כמו טעם הם שונים לגמרי ממדינה אחת לאחרת.

אאויאמה: אני יודע ש"קונאן הבלש" פופולרית בסין, אבל אני לא חושב שזה משפיע כל-כך. בכול זאת, איי האיבארה היא דיי פופולרית, במיוחד בחו"ל.

מראיין: איי האיבארה השיגה את המקום הראשון ב"סקר דמויות נשיות ראשיות" שהיה ל"קונאן הבלש" לכבוד יציאת "כלת ליל כל הקדושים", מה שגרם לכך שהיא קיבלה ציור על-ידיי אאויאמה-סנסיי. בכול מקרה, זה מדהים להסתכל על כמות הדמויות שמופיעות בסקרים של שתי הסדרות.

אאויאמה: והמספר רק ממשיך לגדול. אפילו ב"קונאן הבלש", יש דמויות כמו צ'יהאיה היגווארה, שהופיעו רק לאחרונה.

אודה: אאויאמה-סאן, איך אתה מגיע למראה של הדמויות שלך?

אאויאמה: מאינטואיציה מוחלטת. אם אני מרגיש שאני צריך דמות חדשה כלשהי, או שהיא חסרה בסדרה, אני פשוט מצייר אותה. איך אתה בוחר את השמות של הדמויות שלך, אודה-קון?

אודה: אני מבסס אותם על מקורות רבים.

אאויאמה: היה איזה אחד דיי מצחיק. סאנג'י, ניג'י, איצ'יג'י. "ברצינות"? [מתייחס לזה שמשמעות השמות הם מספרים. איצ'י = 1, ני = 2, סאן = 3, ויון = 4, אבל הוא משום מה לא ציין את יונג'י]

אודה: אני חשבתי על לצייר את הילדות של סאנג'י כבר במשך כמה זמן בשלב הזה, וגם היה לי הרעיון של לעשות לו אח אחד, אבל הבת שלי ממש אהבה את "מר. אוסומאצו" כשכתבתי את החלק הזה. רציתי שהיא תאהב את הסיפור שלי, אז ניסיתי להתחרות עם השישייה בכך שיצרתי רביעייה. (צוחק) [אני הייתי אומר שהעשירייה של ביג מאם היא תחרות יותר טובה, אבל אוקיי…]

מראיין: אני בטוח ששניכם מקבלים הרבה מכתבים ממעריצים בכול שבוע, אבל איזה משוב אתם הכי שמחים לקבל?

אודה: אני מעריך את כל סוגי המשובים, אבל אני שמח במיוחד מאנשים שכותבים מה הם אהבו בצ'אפטר של השבוע. "אז זה מה שהתמקדתם בו".

אאויאמה: כשאני קורא את התגובות האלה, אני חוזר למנגה וקורא את החלקים האלה. אני מתחיל לחייך ולקרוא אותם שוב ושוב, במחשבה "אה כן, זה היה טוב".

אודה: אה! חשבת פעם על לשלוח מכתבי מעריצים משלך, או שכבר שלחת אחד בעבר?

אאויאמה: בכלל לא. אני חושב שזה ידרוש הרבה עבודה, אבל זה נשמע מדהים.

אודה: תודה על זה.

מראיין: בכול פעם ש"וואן פיס" ו"קונאן הבלש" מפרסמות צ'אפטר חדש, מעריצים ממש מתרגשים לדבר עליהם. אתם קוראים את הדיונים של הקוראים שלכם?

אודה: גם אני רציתי לדבר על זה עם אאויאמה-סאן. זה נראה שיש הרבה קבוצות לדיונים לאחרונה, נכון?

אאויאמה: אה כן, באינטרנט. כמו יוטיוברים.

אודה: הרבה אנשים בקבוצות הדיונים של הסדרה שלי מנסים לחזות התפתחויות עתידיות בסיפור. חלקם קולעים בול (צוחק), ובגלל זה אני משתדל לא לקרוא הרבה מהם. (צוחק) הם קולעים בול גם בסדרת בלשות כמו "קונאן הבלש"?

אאויאמה: הם מצליחים לנחש דברים. לפעמים הם דיי מהירים בהבנת דברים. בסופו של דבר, זה פשוט אדם אחד נגד מיליונים. אם הם היו מאחדים את הידע שלהם, התיקים היו נפתרים בפחות מיום.

אודה: נגד מיליוני אנשים! זה באמת בלתי אפשרי! (צוחק)

אאויאמה: אוהבי בלשות אוהבים לנחש ולחשוב הרבה. הרבה קוראים ניחשו שרניה קראסומה היה המנהיג של הארגון השחור.

אודה: מה אתה עושה במקרים כאלה? זה בעייתי?

אאויאמה: לא, אני פשוט אומר "אנשים ניחשו את זה, אז אני אחשוף את זה", ואני פשוט חושף את זה. (צוחק) למעשה, עדיין יש סודות גדולים נוספים מעבר לכך. אתה קורא את הציפיות של הקוראים שלך והופך אותן, אודה-קון?

אודה: ובכן… יש דברים שאני יכול לשנות, ודברים שאני לא. כשהחשיפות גדולות מידיי, הקוראים שלי יכולים לנחש אותן כי אני מרמז על כולן. לכן, אני מנסה לחשוב על ההתפתחויות הכי מעניינות וללכת מעבר לדמיון של הקוראים שלי. כשהתחלתי את הסדרה, הדרך היחידה שלי לתקשר עם המעריצים הייתה דרך מכתבי מעריצים. מעולם לא חשבתי שהעולם יהפוך לאיך שהוא עכשיו, עם כולם מדברים על הכול באינטרנט. אם הייתי יודע שזמנים כאלה יגיעו, לעולם לא הייתי נותן רמזים בסדרה! (צוחק)

אאויאמה: הבנתי.

אודה: עם זאת, אני הרבה פעמים נשאל האם תיאוריות שחושבות מחוץ לקופסה הן נכונות או לא, ואני קצת מרגיש רע בשביל האנשים שחושבים עליהן במקרה כשאני נותן תשובה כלשהי. אני כנראה השמדתי רעיונות רבים שכולם חשבו עליהם מבלי לדעת מה יקרה בעתיד בכך שאמרתי מילה אחת. אני מרגיש רע על זה, אז לאחרונה חשבתי על התשובה הכי טובה: "כן, זה נכון". אני חושב שזאת תשובה שאפשר לקחת לשני הכיוונים. (צוחק)

אאויאמה: זאת בהחלט דרך אחת ליישב את זה. (צוחק)

מראיין: רגעי רמיזה שחוזרים אליהם אחרי שנים רבות הם תכונה נפוצה של שתי היצירות שלכם.

אודה: כשקראתי את "קונאן הבלש", הופתעתי מכמה חזקים ומוצקים הביסוסים האלה. הגישה שלי היא קצת שונה, כי יש כמה רמיזות ברורות, אבל באותו הזמן אני יצרתי הרבה חורים בסדרה. השיטה הזאת של השארת חורים רבים מאפשרת לי לחשוב נגיד, "הנקודה הזאת יכולה להיות קשורה לנקודה ההיא בדרך הזו או ההיא". מלבד הרמיזות המוגזמות שקורות פעם בכמה עשורים [כמה עשורים? הסדרה בת 25], אתה גם יכול לקחת את הזמן ולזהות נקודות בסיפור שנותרו ממתינות. אם אתה יוצר סיבות ורצפים להכול כמו ב"קונאן הבלש", יהיה קשה יותר לבצע את הרגעים שבנית אליהם מאוחר יותר!

אאויאמה: בעבר, כשציירתי את "להב", נהגתי לצייר באותה הדרך שאתה מתאר. אנשים ממש הופתעו כשמאוחר יותר בסדרה, אני חיברתי קטעים שהשארתי פתוחים בסיפור.

אודה: כן, אבל אתה עובד אחרת עכשיו, אאויאמה-סאן.

אאויאמה: עכשיו אני עובד עם הכול בדיוק במקום. "קונאן הבלש" כולה היא תעלומה אחת גדולה.

מראיין: אאויאמה-סאן, מתי התחלת לספר לעורכים שלך על הזהות של מנהיג הארגון השחור?

אאויאמה: ובכן, אני כרגע עם העורך השלושה עשר שלי, אבל אני מספר להם את זה מאז השמיני. [השביעי בטח מבואס מאוד]

מראיין: כשאתם מציירים את הסדרה שלכם, איך אתם משנים את מצב הרוח אם אתם נתקעים? אודה-סנסיי ענה בעבר ככה: "אני לא משנה את מצב הרוח. אני רוצה להמשיך לצייר, אז אני שם את עצמי בלחץ רב בכך שאני קורא לעוזרים שלי ואומר להם לחכות לי".

אודה: זה לא ריאיון מלפני זמן רב? כיום, אני חייב לקחת הרבה יותר הפסקות, ונהייתי הרבה יותר מודע לבריאות שלי. איך אתה מנקה את המחשבות, אאויאמה-סאן?

אאויאמה: אני משחק משחקי מחשב ורואה סרטים. אבל לשחק זה לשחק, ועבודה היא עבודה. אני לא יכול לעשות כלום אם אני לא מסוגל להפריד בין השניים. אני מעולם לא הייתי מסוגל לעשות שני דברים במקביל.

אודה: באילו משחקים אתה משחק?

אאויאמה: "אוסף קנטאי" [Kantai Collection] ו"אנימל קרוסינג" [Animal Crossing]. משחקים קלים ופשוטים.

אודה: אתה לא עושה אימוני כושר כלשהם?

אאויאמה: כיום לא, אבל נהגתי לשחק כדורסל.

אודה: לפני הקורונה, אני נהגתי להתאסף עם חברים ולשחק כדורגל ביחד, אבל עם הזמן הבנתי שזה ספורט שהוא טיפה קשה מידיי לגוף שלי. גם נהגתי להיות חבר במועדון כדורגל, אבל אני כל-כך לא בכושר שנטשתי לגמרי את הקריירה הזאת. (צוחק)

אאויאמה: אני הייתי במועדון אומניות לחימה, אבל אני לא ממש מזיז את הגוף עכשיו. אני יוצא רק כדיי לקנות ארוחת צוהריים.

אודה: אנחנו טיפה לא שומרים על הבריאות, לא? אני גם יוצא ללכת ולשחק "פוקימון גו".

אאויאמה: אולי גם אני צריך להתחיל ללכת. (צוחק)

מראיין: אז, האם יש לשניכם סודות בנוגע לאיך מגיעים למאה ווליומים מבלי לקחת הפסקות?

אאויאמה: לא. אנשים שואלים אותי על זה הרבה, אבל אין לי סודות לחשוף. מה לגביך?

אודה: כנ"ל! קודם כל, זה לא כאילו התכוונתי לעבור את המאה ווליומים.

אאויאמה: כשהתחלתי את "קונאן הבלש" אני חשבתי שהיא תימשך לא יותר מווליום או שניים, אבל אז בצ'אפטר שתיים בערך, אני התחלתי לקלוט ש"היא נהיית פופולרית?", והופתעתי מאיך שבעקביות היא הייתה מספר אחת בדירוגים. בשלב הזה, ידעתי שזה יהיה בעייתי אם לא ארחיב את הסיפור יותר.

אודה: אני תמיד רציתי לסיים את הסדרה. עם זאת, אני גם תמיד חושב על איך שיש עוד המון דברים שאני רוצה או צריך לצייר או לעשות.

אאויאמה: אני ממש מבין את זה! עדיין יש כל-כך הרבה לספר!

אודה: אתה ממש נהנה, הא? אני חושב שזה מדהים. שמעתי את זה מיוצרים צעירים בג'אמפ, "זה מדהים שאתה נהנה כל-כך".

אאויאמה: באמת? למה?

אודה: כי כולם מתקשים להמשיך לצייר.

אאויאמה: מה? באמת? אין מצב.

מראיין: אם יש סוד להצלחה שלכם, האם הוא יהיה ליהנות ממה שאתם עושים?

אאויאמה: כן, אני חושב שכן. ככול שאתה יותר נהנה מהאיור, ככה אתה יותר ממהר להגיש סטוריבורדים [הסקיצה המקורית של הצ'אפטר שמראה איך העמודים יעוצבו] מעולים.

אודה: אתה ממש אוהב תעלומות! אתה אי פעם מתעייף מלצייר תיקים שונים?

אאויאמה: אני באמת אוהב אותן. אני אהבתי את שרלוק הולמס מאז שהייתי ילד, ת'יודע? במקרה, בבית-ספר יסודי, כתבתי בספר המחזור שאני רוצה לצייר מנגה שמתמקדת בבלשים פרטיים.

אודה: מה שאני אוהב זה כשאני מצייר איים שונים. מאז שהסיפור נכנס לגראנד ליין, הייתי חופשי לעשות מה שרציתי. ממלכות מסוכסכות, ים סוער, איים עם תרבויות ואקלים שונים לגמרי… כשהסיפור מגיע לאי חדש, אני מצייר את כל זה. אז אם הייתי נשאל מה הייתי רוצה לצייר יותר, הייתי רוצה לצייר איים פשוט ככה, ללא מעצורים, אבל אני חייב גם להתייחס לתוחלת החיים שלי. (צוחק)

אאויאמה: אה, כן, יש כמה דמיונות בין זה לבין "קונאן הבלש", נראה לי? לדוגמה, אם אני רוצה לצייר כדורגל, אני יכול לכתוב תיק רצח של שחקן כדורגל. למרות שזה חייב לעמוד במגבלה של שלושה צ'אפטרים בערך. אם היה לי סוד לאיך הצלחתי להמשיך כל הזמן הזה, הוא כנראה היה זה. "קונאן הבלש" מאפשרת לי לצייר מה שאני רוצה. בשביל דברים שאני אוהב כמו בייסבול, כל מה שנדרש הוא למצוא הזדמנות טובה לסיפור שיתמקד בהם.

מראיין: כששניכם מציירים, מה אתם חושבים שקשה יותר? הסיפור, או האיור?

אאויאמה: שניהם, כנראה. שניהם יכולים להיות מעצבנים, אבל גם כיפיים. נכון?

אודה: הו? בשבילי זה הסיפור שבעייתי. אני אף-פעם לא מתעייף מציור. אחרי שתכנון הסטוריבורדים גמור כל מה שנשאר הוא לצייר, אז אני הרבה פעמים מוצא את עצמי רוצה לסיים כבר עם הסטוריבורדים. אני אוהב לצייר, אז הלוואי שהיה לי יותר זמן לצייר את מה שאני רוצה, אבל אפילו כשאין לי הרבה זמן, אני מצליח להספיק איכשהו. אלה הסטוריבורדים שאני איטי איתם.

אאויאמה: אני חושב שהייתי כמוך כשהייתי בגילך. אחרת אין מצב שהייתי עומד בלוח זמנים של שלוש שעות שינה. הייתי מאוד מבולגן אז, ביחס להיום, שאני רגוע ומחושב.

אודה: למרות שכשאתה ער, אתה יכול אתה יכול להמשיך ליצור ולהצליח, נכון? כאשר אתה נח, אתה נלחץ ודואג.

אאויאמה: כשחליתי ואושפזתי בבית החולים, לא יכולתי להפסיק לדאוג. זה באמת בסדר שאני אעצור כאן? וכדומה.

אודה: כן, אני מבין אותך. זה מלחיץ אותך לגמרי! אני חליתי פעם, ולמרות שהייתי בבית החולים אני לקחתי את כלי הצביעה שלי איתי וציירתי עמוד שער צבעוני מבית החולים.

אאויאמה: זה קשה להירגע. אפילו במקרה שלי, אני ביקשתי לצייר לציור מיוחד כמתנה לקוראי סאנדיי המיוחד [מגזין חודשי של חברת ההפצה של מגזין שונן סאנדיי], והמעריצים כעסו על המפרסמים. "אאויאמה-סנסיי בבית החולים ואתם עדיין מכריחים אותו לצייר???" (צוחק) למרות שזאת הייתה הבקשה שלי לעשות את זה.

אודה: כשהייתי בבית החולים, היית חושב שאני אנוח ואירגע. במקום זה, אני התלהבתי וממש רציתי לצייר, והתעקשתי שעמוד צבעוני אחד לא יפגע בי. לכתוב מנגה זה כאילו שרודפים אחריך במרוץ. ביסוד הדבר, אין דבר כזה זמן מנוחה, כי מועדים סופיים הם תמיד מעבר לפינה.

מראיין: בגדול, מה הפגישות עם העורכים בשבילכם?

אאויאמה: הן לרוב באיזור 14:00. העורך בא לבית שלי, ואנחנו מדברים במשך זמן מה על הטלוויזיה ומגזינים. דיונים על התסריט מתחילים בערב.

אודה: הפגישות עם העורך שלך נמשכות הרבה זמן!

אאויאמה: בהחלט! העורך לרוב חושב על השיטות של הפושע, אבל יש פעמים שבהן אנחנו לא מצליחים לחשוב על כלום. אנחנו נחזור לדבר על זה למוחרת במקרים כאלה. פעם היינו נשארים ערים עד הזריחה במחשבה על רעיונות, אבל היום כבר לא כי הזדקנו. איך נראות הפגישות שלך עם העורך?

אודה: כולן בטלפון.

אאויאמה: וואו, בשיחות טלפון בלבד?

אודה: לפני הרבההההה זמן היינו נפגשים אישית. אבל עד מהרה זה נהיה קל יותר לרשום הערות ולדבר בטלפון. בסופו של דבר, אפשר לזהות את דעתו של מישהו לפי הקול שלהם, וכשאתה מקשיב לטון הדיבור שלהם אתה יכול לזהות את התגובה שלהם בנוגע להאם הם אוהבים משהו או לא, וכו'. אבל בחזרה אליי, אני עובר דרך הפגישות האלה שבוע אחד בכול פעם. "אני פשוט צריך לעבור את השבוע הזה כדיי להגיע להבא" היא המנטליות שלי.

מראיין: שתי הסדרות שלכם הגיעו לנקודות משמעותיות יחד. הזהות של סגן מנהיג הארגון השחור, "רם" [Rum], נחשפה, ו"וואן פיס" הגיעה לסאגה האחרונה!

אודה: אני באמת חשבתי בתחילתה של "וואן פיס" שהיא תיגמר בחמש שנים, ושבתוך כשנה וחצי כל עשרה חברי הצוות של לופי היו נאספים. חשבתי על זה כמו משחק מחשב, אבל הייתי תמים מידיי! זה לא שרציתי להמשיך להאריך דברים, זה פשוט מה שקרה!

אאויאמה: כנ"ל. (צוחק)

אודה: קרה שחשבת לעצמך "אוקיי, הגיע הזמן לסיים את 'קונאן הבלש'"?

אאויאמה: בנינו, כבר ציירתי את הצ'אפטר האחרון.

אודה: מ-מה???

אאויאמה: אולי לא הייתי צריך להגיד את זה? אני לא רוצה שמישהו יבוא ויגנוב אותו. (צוחק) אז כמו שציינתי קודם, הייתי בבית-חולים למשך כמה זמן. חשבתי על זה שאנשים יכולים למות פתאום ובלי אזהרה, אז החלטתי, למה לא לצייר אותו? זה היה לפני חמש שנים, נראה לי? אז חשבתי שלצייר את הסטוריבורד לא יהיה סיפור גדול, למרות שלעכשיו זה ממלא מקום.

אודה: ברור שזה היה בגחמה, אבל אתה אשכרה ציירת אותו… לפחות יכולת לעשות את זה בזמנך הפנוי?

אאויאמה: אפשר להגיד את זה, כן. זה לא היה סיפור גדול כי כבר החלטתי על פרטים עיקריים, אבל עוד יש ארקים שאני אהיה חייב לעבור לפני כן…

אודה: כמה זמן אתה חושב שיש עד הצ'אפטר האחרון?

אאויאמה: זה סוד, (צוחק) אני אולי אחליט לצייר מחדש את הסיום אחרי כל זה. (צוחק)

אודה: אני תמיד דמיינתי איך הצ'אפטר האחרון של "וואן פיס" יהיה, למרות שמידיי פעם, המצב סביבו משתנה. למרות שבאמת, ברגע שהוואן פיס יימצא הסדרה תיגמר (צוחק) בכול אופן, הסאגה הזאת תהיה האחרונה.

אאויאמה: באמת? היא באמת הולכת להיגמר?

אודה: כן, בשבילי זה באמת הסיפור האחרון. [בשבילו, אחריו יביאו מישהו אחר שיכתוב המשך על הדור הבא כמו בורוטו, רק אומר]

מראיין: אני אשאל את זה ישירות. כמה שנים עד הצ'אפטר האחרון?

אודה: בנוגע לעוד כמה שנים זה ייקח… כבר נתתי אינספור תשובות שונות, אז אני לא בטוח אם מישהו מאמין לי יותר. (צוחק)

אאויאמה: (צוחק) כן, גם אני חושב ככה.

אודה: אני לא אצעק את זה מפסגת הרים, אבל אישית אני אשמח לסיים בעוד שלוש שנים.

אאויאמה: אבל אתה לא יכול לדעת בוודאות. זה תלוי באיך שהדמויות יתנהגו.

אודה: כולנו לא יותר מנווטים בסיפורים האלה.

מראיין: אודה-סנסיי, העורך שלך יודע לאן הסיפור יתקדם עד הסוף?

אודה: אני כרגע עם העורך האחד עשר שלי, אבל אני דואג לספר לכול עורך קבוע שלי את הסיפור מההתחלה ועד הסוף. למרות שזה הפך לקוץ לאחרונה, אז אני מפצל אותו לחלקים. (צוחק) למרות שחלק מהפרטים משתנים מפעם לפעם, המטרה נשארת זהה. היו כמה תפניות שערורייתיות בסדרה, אבל הרצף של הסיפור נשאר יציב וחזק כל-כך שהעורכים הקודמים שלי מופתעים. "מותר לך פשוט לעשות את זה?" הם שואלים, אבל אז הם בכול מקרה פשוט לא זוכרים. (צוחק)

אאויאמה: כבר ציירת את הסוף? (צוחק)

אודה: יש לי פתקים של המחשבות שלי לפני שהם מגיעים לאי חדש, ומחברת של התעלומות הגדולות ביותר של "וואן פיס" שיצרתי.

אאויאמה: אולי כדאי לי לגנוב את זה, (צוחק) למרות שגם לי יש רישומים על משפחתי אקאי והסוף שלהם – הם כשלושה עמודים? כשאני מקבל עורך חדש אני נותן לו להעיף מבט, אבל זה כל-כך מסובך שהם אף-פעם לא זוכרים. אז כשהסיפור מגיע לסדרה עצמה הם מופתעים מהאירועים, למרות שאני לא סוטה מהרישומים שהראיתי להם. למרות שכן, הסוף כבר שם. כשאתן אותו זה יהיה בפעם אחת.

מראיין: יש לכם תוכניות לאחרי שהצ'אפטרים האחרונים יהיו גמורים?

אודה: אני רוצה לצאת לטיול ולישון במקום חדש בכול לילה. [רוצה ליהנות מהכסף, הא, אודה? סתם, הוא הרוויח את זה לגמרי]

אאויאמה: אני רוצה לעבור בית… זה מה שהייתי אומר, אבל אני גם לא רוצה. זה כנראה לא יותר טוב מהמצב של אודה, אבל יש לי הרבה דברים שהופכים מעבר לכאב ראש.

אודה: אתה לא תצא לטיול?

אאויאמה: יצאתי פעם. טסתי ללונדון, למשל, כדיי להסתכל על המוזיאון הבריטי בשביל תסריט ל"קונאן הבלש". הלכתי גם לגשר ווקסהול [לונדון] בשביל להשיג חומר לקרב של מרי ו-וורמוט שם. אבל אחרי זה הקורונה קרתה.

אודה: אני רוצה לטוס לחו"ל ולבקר במעיינות חמים בעולם עד שאמות!

אאויאמה: לפני הרבה זמן, אני רציתי לטוס לברזיל כדיי לראות את המונדיאל. אבל כשעזבתי את יפן, בודק הדרכונים הסתכל על הדרכון שלי במשך זמן ארוך בהגזמה. שאלתי אם יש בעיה, והוא ענה "אני פשוט סקרן לדעת מה יקרה בהמשך [בקונאן]. שיהיה לך טיול בטוח ותחזור בשלום." כאילו, ברצינות? (צוחק)

אודה: אולי הוא הבין מי אתה. [כל הכבוד שהבנת את זה חחחחח] זה שם דיי יוצא דופן… כנראה יהיה מביך להגיד אותו בקול בבית-חולים.

אאויאמה: הייתי רוצה להגיד שהשם והמין שלי זהים, אבל לאחרונה פונים אליי בשקט בתור "אאויאמה-סנסיי".

אודה: גם השם שלי הפך לסיפור גדול לאחרונה, אז כשהייתי בבית החולים, הם נזהרו בלהרים לי מתוך התחשבות. למרות שקיבלתי הרמות גם כשהייתי רק מפורסם חלקית.

מראיין: יש דברים מיוחדים שמעריצים צריכים להתכונן לקראתם?

אאויאמה: תיק שבו לרם היו פעם שתי העיניים שלו, ואיך זה קשור לאבא של אקאי שואיצ'י, צוטומו. אולי זה יהיה מעניין, אני לא יודע. (צוחק)

אודה: בשבילי? המ… זאת שאלה קשה בשבילי. יהיה הרבה מה לראות ללא ספק, אבל אני רוצה שהקוראים יופתעו, אז אני לא יודע אם כדאי שאגיד את זה פה…

אאויאמה: צודק…

אודה: ובכן, לבינתיים, ה"עבר" יהיה נושא משמעותי. משהו קרה בעולם במהלך המאה האבודה, והחשיפה שלו אמורה להתברר כמעניינת. מה שאני הכי נהנה ממנו הוא כשהקוראים נהנים. זה באמת כל-כך כייף!

מראיין: תנו לנו את המחשבות שלכם לסיום, בבקשה!

אאויאמה: אני לא רוצה ש"וואן פיס" תיגמר לפני "קונאן הבלש"!

אודה: כן, כן, זה גם מה שאני חשבתי. (צוחק)

אאויאמה: בהצלחה עם ההמשך של "וואן פיס". (צוחק)

אודה: אז נסיים בספירה לשלוש!

אאויאמה: (צוחק) זה יהיה מדהים.

מראיין: תודה שבאתם.

guest
32 Comments
החדשים ביותר
הישנים ביותר כמות הצבעות
Inline Feedbacks
View all comments

עוד פוסטים

Back to top button
32
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x
%d בלוגרים אהבו את זה: